תאונת דרכים בעת העמסת ארגזים למשאית

מה שמסתבר, ככל הנראה, שלא ידע, עד שפגש בבאת כוחו, היה כי נסיבות הארוע כפי שמסר בנ/9 אינן באות בגדר תאונת דרכים, אלא בגדר החריג של "פריקה וטעינה". והינה לאחר הפגישה עם באת כוחו שונתה גירסתו והוספה לה הנסיבה של נפילה "תוך כדי עליה לארגז המשאית" במקום הגרסה הקודמת שמסר בנ/9 כאמור - "במהלך העמסת דגים בארגז המשאית". בתצהיר עדות ראשית ניסה התובע להקדים תרופה למכה בעיניין גירסתו בנ/9 וטען כי לא הוא מילא את הטופס וכי חתם עליו מבלי לקרוא את תוכנו.

...

אינני מקבל את הסברי התובע בעניין זה, כאשר פנה לטיפול רפואי, שם דיווח על התאונה ואף נקבע בתעודה הרפואית כי התובע לא מסוגל לעבוד במשך 7 ימים.

מכל מקום, כך או כך, בין אם יש לעד בעיות זיכרון אמתיות קשות ובין אם עשה בזיכרונו שימוש מניפולטיבי, יש בכך כדי לפגוע באופן מהותי במהימנות עדותו ובמשקל שניתן לייחס לה. לסיכום נושא אמינותו של עד זה, נוכח התרשמותי הישירה ממנו, הסתירות בין הגרסאות שמסר, דרך ההתמודדות שלו מול תוכן השיחה עם החוקר ובעיות הזיכרון שהפגין, מצאתי כי עדותו היתה לא אמינה ולא ניתן להתבסס עליה.

סיכומו של דבר לאחר שקבעתי כי עדותו של התובע ושל העד מר אסלן לא היו אמינות וכי אין בעדותו של מר קרמר כדי לתמוך בגרסת התובע, אני קובע כי לא עלה בידי התובע להוכיח את הנסיבות בהן נפגע וממילא, לא הוכיח כי נפגע בנסיבות הבאות בגדר תאונת דרכים כמשמעותה על פי חוק הפלת"ד. אשר על כן, אני דוחה את התביעה ומחייב את התובע לשלם לנתבעת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

ביתר מיקוד – המחלוקת מחייבת הכרעה במתח הקיים בין שימוש שעניינו ירידה מרכב לבין החריג הממעט של "טעינה ופריקה". רקע וטענות הצדדים לטענת התובע ביום 24.7.2017 נפגע במהלך עבודתו בארוע שמהוה תאונת דרכים על פי חוק פלת"ד. התובע עובד כנהג משאית ובזמן התאונה נהג במשאית עם מנוף השייכת למעסיקתו.

במסמך שנערך על ידי רופא קופת חולים ביום התאונה צוין: "לדבריו היום נפל ממשאית" (ראו נספח ג' לתיק המוצגים מטעם התובע); גרסה זו מצאה ביטוי גם במסמך שנערך על ידי מעסיקתו של התובע המיועד לקבלת טפול רפואי (טופס בל/250; נספח ז לתיק המוצגים מטעם הנתבעת) שבו צוין כי הארוע היה "בפארק אפק בקרית ביאליק". בתאור התאונה במסמך זה צוין: "נפל מארגז המשאית ונפגע בכף יד שמאל". על פני הדברים, הגרסה שנרשמה בתביעה לתשלום דמי פגיעה לא מתיישבת לגמרי עם גרסת התובע, שם נרשם כי: "בעת העמסת מסע למשאית, נפלתי מארגז המשאית ונפגעתי בכף יד שמאל" (נספח ז/4 לתיק המוצגים מטעם הנתבעת).

...

בשים לב למהות פגיעתו של התובע, שבמהלכה נגרם לו שבר ביד ודרש את השמת ידו בגבס, ולטיפולים הרפואיים להם נדרש, אני סבור כי יש לפסוק כאב וסבל בשיעור של 17,000 ₪.

נוסף על כך אני סבור כי יש לפסוק פיצוי בגין עזרת צד ג' והוצאות בסכום גלובלי של 5,000 ₪ - סה"כ 22,000 ₪.

אשר על כן, אני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 2,800 ₪ בתוספת הוצאות (לרבות אגרה) ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 1,200 ₪.

כך, מאשר הנתבע 5, כי התאונה ארעה תוך כדי החלקת הכלוב משיני המלגזה כיוון ששיני המלגזה היו סגורות וכי הוא עצמו שהה בזמן ההעמסה בארגז המשאית לצורך סידור הסחורה.

לטענתו, החבות היא חבות משולבת מכח הוראות סעיף 3 (ב) לחוק הפלת"ד הקובע: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב, בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד ; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לעניין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע". טוענים הנתבעים 5 ו – 6 כי אין למשאית כל קשר לארוע התאונה ולכל היותר מדובר בשימוש מסוג "פריקה וטעינה" אשר אינו מקים לתובע עילת תביעה נגדם.

...

נוכח כל האמור, מדובר בתאונת דרכים ולאור ייחוד העילה, נדחית התביעה כנגד הנתבעים 1, 2 ו – 4 בעילה הנזיקית.

לאור האמור, חלקה של המשאית בתאונה נשוא התביעה אינו מהווה תאונת דרכים ודין התביעה נגד הנתבעים 5 – 6 להידחות.

לסיכום, התביעה כנגד הנתבעים 4 – 6 נדחית.

כעולה מתצהיר עדותו הראשית, עובר לתאונה, היה התובע בתוך ארגז המשאית במהלך העמסת תכולת דירה, ובכדי לסגור את הרמפה האחורית, על מנת לאפשר לרכב אחר לעבור בסמוך למקום בו חנתה המשאית, הרים התובע את הרמפה החשמלית האחורית, באמצעות שלט המותקן בארגז המשאית, ובטעות סגר את הרמפה על אגודל יד שמאלו, וכי באותה עת עמד הנתבע 1 מחוץ למשאית (כשהמנוע דומם) במרחק מטרים ספורים מהחלק האחורי של המשאית וראה איך נפגע התובע (ראו: ס' 3-5 לתצהירו).

מהו הדין במקרה של היתנגשות בין חזקה חלוטה מרבה לבין חריג "טעינה ופריקה"? לאחר שנקבע לעיל כי הוכחה תחולת החזקה המרבה בדבר "ניצול הכוח המכאני של הרכב" במהלך טעינה ופריקה של המשאית (שטרם הושלמה), עולה השאלה – מהו הדין כאשר ישנה היתנגשות בין תחולת חזקה מרבה חלוטה לבין תחולת חריג טעינה ופריקה הכלול בהגדרה הבסיסית של המונח "תאונת דרכים" (הממוקם גיאומטרית תחת המונח "שימוש ברכב מנועי")? בפסק הדין בעיניין אוסם הנ"ל (רע"א 418/03), קבע ביהמ"ש העליון כי לשון החוק מלמדת כי הוראות ההמעטה, המצויות בחלק הכללי של הגדרת המונח תאונת דרכים הבסיסית, חולשות על החוק כולו, כך שבכל היתנגשות עם רכיביו האחרים של החוק- יהיו אשר יהיו- תהא ידן על העליונה.

...

מכאן שאין נפקות לעובדה כי סגירת הרמפה האחורית על ידו של התובע נעשתה באמצעות הפעלת מנוע הידראולי הניזון ממצבר המשאית (ולא באמצעות מנוע המשאית שנועד לשימוש תחבורתי), כדי לשלול את המסקנה כי התאונה הנדונה אירעה עקב ניצול הכוח המכני של המשאית.

פועל יוצא מהאמור לעניינו, כי החזקה החלוטה המרבה בדבר ניצול הכוח המכני גוברת על חריג הטעינה ופריקה, כך שהאירוע הנדון נשוא התביעה אינו יוצא מגדר תחולת חוק הפיצויים, וייחשב "כתאונת דרכים" לצרכי חוק זה. סיכום על כן אני קובעת כי התאונה שבכתב התביעה מהווה תאונת דרכים כהגדרתה בחוק.

אני מזמינה את הצדדים לישיבת קדם משפט ליום 6.3.23 שעה 9:00 לשמיעת הצעה חוזרת על רקע החלטתי הנוכחית ולקביעת מועד הוכחות למקרה שההצעה לא תתקבל.

...