תאונת דרכים בנסיעה לאחור בהילוך אחורי על מנת לבצע חניה

פתח דבר לפניי תביעה ותביעה שכנגד, שעילתן נזיקית ועניינן בתאונת דרכים שארעה ביום 30.10.2017 (להלן: "התאונה").

לטענת התובעת, בעת שרכבה היה בעצירה מוחלטת בנתיב הימני בחניון הקניון ובזמן שהנהג מטעמה התכונן לבצע חנייה בנסיעה לאחור, הגיח לפתע רכבה של הנהגת מטעם הנתבעת מצידו השמאלי, תוך כדי עקיפה וסטייה ימינה לתוך נתיב הנסיעה של נהג רכב התובעת וזאת, בחוסר זהירות.

מוסיף נהג רכב התובעת בעדותו, כי פרק הזמן של התאונה הוא שניות בודדות וכי זו התרחשה טרם שילוב הילוך הנסיעה לאחור בעודו עומד בעצירה מוחלטת בנתיב הימני.

בהגיעה לחניון כדי לחנות את רכבה בחניה ובמהלך נסיעתה בנתיב הימני, הבחינה בברור בנהג רכב התובעת – שהיה מצוי בנסיעה לאחור על מנת לחנות בחניה פנויה המקבילה לנתיב נסיעתה.

נוכח דברים אלה, למרות שלא מצאתי כי גרסת נהג רכב התובעת או גרסת נהגת הנתבעת תיאמה את נסיבות התאונה, לרבות נ/1, מצאתי כי משקל האחריות נוטה יותר לכיוון נהג התובעת אשר נסע לאחור או החל בנסיעה לאחור במטרה להכנס לחנייה.

...

סוף דבר נוכח האמור, מצאתי לפסוק כי האחריות לקרות התאונה וגרימת הנזק מוטלת על הצדדים לפי החלוקה הבאה: על נהג התובעת - מוטלת אחריות בשיעור של 70%.

אשר על כן, אני פוסק כדלקמן: בתביעה העיקרית - תשלם הנתבעת לתובעת, סך של – 1,743 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה ועד למועד פסיקתם, שכ"ט עו"ד בסך של – 1,800 ₪, שכר העד כפי שנפסק וכן אגרת בית משפט כפי ששולמה.

בתביעה שכנגד - תשלם הנתבעת שכנגד לתובע שכנגד, סך של – 5,996 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה ממועד הגשת התביעה שכנגד ועד למועד פסיקתם, שכ"ט עו"ד בסך של – 1,800 ₪, שכר העדה כפי שנפסק וכן אגרת בית משפט כפי ששולמה.

בפני תביעה כספית בגין תאונת דרכים שאירעה ביום 2.3.15 בחניון הסמוך לאוניברסיטת אריאל (להלן: "התאונה"), תאונה בה היו מעורבים רכב התובע מס' רשוי 19-251-78 הנהוג בידי אחיו אורן חיו (להלן: "רכב התובע"), ורכב נתבעת 1 מס' רשוי 76-853-01 נהוג בידי נתבעת 1 (להלן: "רכב נתבעת 1"), המבוטח בנתבעת 2.

עד מטעם התובע, אורן חיו, אשר נהג ברכב התובע עובר לתאונה ותוצאותיה, תאר בעדותו את אופן השתלשלות הארוע וקרות התאונה בציינו הדברים הבאים: "ביום 2.3.15 בשעה 13:45 לערך, נהגתי ברכב שמספרו 1925178 שהוא רכב בבעלות אחי ששמו אלון חיו. נהגתי בחניון סמוך לאוניברסיטת אריאל, זה חניון שעשוי מעפר, נכנסתי בנסיעה לתוך החניון כאמור במטרה לחפש מקום חניה, לאחר נסיעה קצרה בתחום החניון של דקה דקה וחצי, הבחנתי שמאחורי ישנה חניה פנויה, כלומר התפנתה חניה, שילבתי להילוך אחורי כדי לנסוע רברס לאותו מקום חניה שהתפנה והתחלתי לנסוע לאחור. וברגע שהתחלתי את הנסיעה לאחור, החלק הקידמי השמאלי של הרכב שלי נפגע על ידי רכב שהסתבר שזה הרכב של הנתבעת 1 שהיא יצאה מתוך החניה ברברס ופגעה ברכב שלי. אני לא הייתי צמוד לשורה שהייתה חונה במקום, כלומר היה לפחות מטר וחצי רווח בין המקום שאני הסעתי את הרכב שלי לאחור ובין מקום החניה שממנו יצאה נתבעת 1, כך שהיא יכלה ליראות אותי נוסע לאחור ולהמתין עד שאני אסיים את ביצוע החניה. הנתבעת 1 יצאה בנסיעה לאחור ולא הסתכלה כלל על הנעשה מאחורה וכך היא פגעה ברכב שלי. אציין שהתחלתי להסיע את הרכב שלי לאחור, כל הזמן הסתכלתי לצדדים ולאחור כדי לוודא שהדרך פנויה. אחרי שהייתה תאונה יצאנו מכלי הרכב, הסתבר שמס' הרכב שבו נהגה נתבעת 1 הוא: 7685301, ומבוטח בחברת הפניקס. היא יצאה מהאוטו, גם אני, היא ישר אמרה שהיא מצטערת ואני אמרתי שאני מאמין שזה קרה לה והחלפנו פרטים. אני טוען שכל האחריות לתאונה מוטלת על הנתבעת 1 שגם שילמה כפי שאחי סיפר לי חלק מהנזק, אבל קיזזו סכום של 1348 ₪ שאני טוען שלא היה מקום לקזז אותו כי הם מייחסים לי רשלנות תורמת דבר שלא היה". עד זה לא נחקר בחקירה נגדית ע"י נתבעת 1.

...

נחה דעתי כי זכורים היו לנהג רכב התובע, אורן חיו, כל פרטי התרחשות אירוע התאונה וניתן לסמוך על גרסתו.

עתירת התובע לפיצוי בגין עוגמת נפש דינה להידחות וכך אני מורה.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום יתרת הנזקים שהוכח בפני בסך של - 1,348 ₪.

תאונת הדרכים אירעה ביום 13.06.2019 בין כלי רכב, מ"ר 53-296-57 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת והנתבעת שכנגד ונהוג בידיה (להלן: "רכב התובעת") לבין כלי רכב, מ"ר 48-940-69 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבעת 1 והתובעת שכנגד 1 ונהוג בידיה ומבוטח על ידי הנתבעת 2 והתובעת שכנגד 2 בביטוח ניזקי רכוש לרבות ביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעות") (ולהלן: "התאונה").

כמו כן, לא הוצג עבר בטוחי או תאונתי של רכב התובעת על מנת לאמוד את שוויו האמתי של רכב התובעת.

לעומת זאת, נהגת רכב הנתבעות העידה כי רצתה להחנות את רכבה בצד שמאל בנסיעה לאחור ולכן בזמן התאונה רכבה היה במנח אלכסון (עמ' 3, שורות 25-23 לפרוטוקול).

לאחר מכן, טוענת נהגת רכב הנתבעות כי אינה בטוחה אם בכלל שילבה להילוך נסיעה לאחור (עמ' 3, שורות 27-26 לפרוטוקול).

על יסוד הממצאים העולים מעדותה של התובעת, לרבות סתירות, תהיות ועל יסוד היתנהלותה של התובעת שבחרה שלא להביא ראיה מרכזית בדבר האחריות לתאונה, אני קובע כי התובעת לא נתנה דעתה לרכב הנתבעות המבצע נסיעה לאחור או העומד לבצע נסיעה לאחור, הסתכלה ישר מבלי להסתכל לצדדים ולא מנע את התאונה כאשר היה ביכולתה למנוע אותה.

...

איני מקבל את טענתה של נהגת רכב הנתבעות כי לא זזה עם רכבה בזמן שרכב התובעת חלף מימינה, לאור הסתירה שהתגלתה בעדותה ולאור מוקדי הנזק ברכבים.

אני סבור כי אותו "משהו" היא הנסיעה לאחור של רכב הנתבעות בשילוב הטיה של רכב הנתבעות בניסיון להיכנס לחניה מצד שמאל בנסיעה לאחור.

בכל אופן התובעת לא פירטה ראש נזק זה, וסבורני כי הוא נועד אך כדי לנפח את סכום התביעה.

רקע ביום 21.4.16 ארעה תאונת דרכים בין שני כלי הרכב מושא התביעה (להלן: "התאונה").

לפתע הגיח רכב הנתבעת בנסיעה לאחור, לא שם ליבו למתרחש בכביש, נסע לאחור על מנת לבצע כניסה לחניה ופגע ברכב התובעת.

בעדותו הראשית ציין בפניי נהג רכב התובעת, מר אברהם כי: "אני נסעתי ברחוב היינריך היינה המהירות לא גבוהה. לפני היתה לא זוכר את השם של הגב', אבל נסעה לפני מרחק של כמה מטרים. היא עצרה באיזור אמצע מעבר חציה על מנת להכנס לחניה. היא יצאה והחלה לחזור אחורה למעבר חציה. לא הספקתי לבלום. זה היה יחסית מהר ובאתי לא במהירות גבוהה אבל לא הספקתי לעצור ונכנסתי בה מאחורה. סדר גודל של מרחק בינינו, הייתי בנסיעה, הרכב מקדימה היה בעצירה באיזור מעבר חציה. היא התחילה לשילוב לאחור, נכנסתי בה בחלק האחורי שלה, ממחיש פגיעה חזית אחור. לאחר התאונה, לא היה כלום. היא המשיכה. עצרתי את רכבי...החלפנו פרטים בינינו, ראינו שהכל בסדר. זה סוף הסיפור." (עמ' 2 שורות 8-16 לפרוטוקול).

כלומר, גם אם מנתחים את עדותו של נהג רכב התובעת, כשהיא בפני עצמה, וגם אם מקבלים באופן מלא את גירסתו, הרי מקום שמדובר בכביש צר שמהירות הנסיעה בו אינה גבוהה, ומקום שנהג רכב התובעת הודה כי ראה את רכב הנתבעת לפניו וכי ראה שהיא שילבה להילוך אחורי שניות ספורות לפני היתרחשות התאונה – העובדה שלא צפר, לא בלם ולא עשה דבר כדי למנוע התאונה, והעובדה כי המחיש את התאונה כפגיעה חזית-אחור קלסית במנח רכבים ישר – מלמדת על אחריותו המכרעת לקרות התאונה.

...

כלומר, האופן בו המחיש את התאונה תומך במסקנה כי רכב הנתבעת לא היה בתנועה ברגע המפגש בין הרכבים.

ובהמשך: "...הוא נראה לי היה מדבר, מסתכל בטל'. לא יודע מדפדף אבל היה מוריד את הראש שלו. לא שם לב לפקק...אני לא מכיר את שניהם, לא בחורה ולא בחור. אני בדרום והייתי עובד בחב' של משחקים." (עמ' 7 שורות 5-8 לפרוטוקול).

בהתאם, מלוא האחריות לקרות התאונה רובצת על כתפי נהג רכב התובעת, ודין התביעה להידחות.

לפניי תביעה קטנה, שעילתה ניזקי רכוש שנגרמו, על פי הנטען, לרכב התובע בתאונה, בעטיה של תאונת דרכים מיום 3.3.20 (להלן: "התאונה").

לטענת הנתבעת, היא נסעה לאחור כדי לבצע חניה לצד הדרך.

להלן אפרט את יתר נימוקיי לכך; סבורני גם, שאופן הפגיעות ברכב התובע ורכב הנתבעת מתיישב עם גירסתה של הנתבעת ולפיה בעוד הגלגל האחורי ברכבה צמוד למדרכה ועודנה בהילוך אחורי, רכבה עמד ללא תנועה ובעצירה מוחלטת, הגיע רכב התובע במהירות ללא נקיטת זהירות וללא מתן זכות קדימה לנתבעת להשלים את החניה, פגע ברכב הנתבעת בחלקו הקידמי וגרם לתאונה.

דומה שהנהג מטעם התובע נסע במהירות רבה בנתיב הימני של הכביש, היתעלם מרכבה של הנתבעת שביצע תימרון על מנת לחנות לצד המדרכה ולכן פגע ברכבה.

...

מסקנתי היא שהתובע לא עמד בנטל ההוכחה להוכיח כי הוא בעל הרכב בעת התאונה.

מכל המקובץ יש לדחות את התביעה.

התובע ישלם לכל אחת מהנתבעות סך של 1,000 ₪ תוך 30 יום.