כאשר הבין כי הכביש הפנוי מאפשר לו יציאה מהחניה, החל הנתבע 1 לצאת מחנייתו בנהיגה זהירה מאוד, ותוך כדי שהמשיך לבחון במראות כי הכביש פנוי, לפתע הרגיש הנתבע 1 מכה בחלקו הצדדי של הפגוש האחורי שבצד שמאל, וזאת על ידי רכב התובע, שבו נהג תלמיד לצד הבוחן בזמן המבחן המעשי.
לאור האמור במכתב רישמי לפיו: "עמדת משרד התחבורה הנה כי בקרות תאונת דרכים במהלך הבחינה המעשית הנעשית תחת הנחייתו של בוחן מטעם הזכיין, יהיה על הזכיין להפעיל את ביטוח האחריות המקצועית ולא להפנות את מורה הנהיגה לפנות לחברות הביטוח בהם מבוטח הרכב של מורה הנהיגה וזאת בכפוף לקבוע במסמכי המיכרז ובחוזה עליו חתמו הזכיינים".
בעניינינו, אני סבור שעיקר האחריות רובצת על מילגם.
הבחירה של מיקום הנסיעה לאחור במהלך המבחן המעשי הייתה בלתי מוצלחת בלשון המעטה וממש הפתיעה את הנתבע 1 , אשר טען, כי: " הוא אחראי על הארוע. להגיע לחניה לפחות לחסום אותי, אז הוא עושה את הנסיעה ניכנס כרגיל. לא עלתה המחשבה שהוא יעשה ריוורס. אין סיבה שהוא יעבור כמה מכוניות ויעשה ריוורס כי זה אמצע של נתיב. אין אי אפשר לעשות ככה ריוורס."
בעיניין זה חשובה עדותו של התובע לפיה: "שאלתי אותו (את הבוחן) אם שלמה היה ברכב. הוא ענה שכנראה שכן. אם שלמה לא היה ברכב היה מגיע לרכב אם הוא טוען שלמה שלא ראה במצלמות, זה אומר שהוא היה בתוך הרכב לא ראה. ברגע ביצוע הרוורס שלמה היה ברכב. אנחנו בתור בעלי מיקצוע ברגע שמבקשים לעשות חניה בריוורס תמיד בודקים האם אורות חניה ריוורס של הרכב שחוסמים, והאם ישנו נהג ברכב. אם יש נהג ברכב מוותרים על המקום הזה". ההנחה היא שלו הבוחן היה מגלה זהירות רבה יותר, הייתה נמנעת התאונה, ובכל מקרה לא היה מקום לנסוע אחורנית במקום התאונה או לכל הפחות כל עוד הנתבע 1 יושב ברכבו.
...
מנגד, טוענת הנתבעת 2, כי דין התביעה נגדה להידחות על הסף בטענה של היעדר עילה, היות והתביעה טורדנית או קנטרנית.
מכאן, האחריות שאני קובע על מילגם עומדת על 80% בעוד שהאחריות המוטלת על נתבע 1 עומדת על 20%.
אי לכך תשלם הנתבעת 2 לתובע 12,100 ₪ בעוד הנתבע 1 ישלם לתובע סך של 3,025 ₪ (והכל על בסיס נזק כולל בסך של 15,125 ₪).
בנוסף הנתבעים ישלמו לתובע כל אחד סך של 500 ₪ הוצאות משפט.
