תאונת דרכים במהלך עלייה לאוטובוס - מחלוקת על הפיצוי

הנתבעות והצד השלישי חלוקים על חובת הפצוי: האם במשותף לפי סעיף 3(ב) לחפלת"ד או שמא יש להטיל החבות רק על הנתבעות.

ככל שהנפגע הוא "המשתמש" יחול סעיף 3(א) לחוק: "בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, תחול על כל נוהג האחריות לניזקי הגוף של מי שנסע בכלי הרכב שלו". על פי סעיף זה מבטחת הרכב של הנהג הנפגע היא שתישא במלוא האחריות בגין נזקים שנגרמו לו, וכך גם לגבי כל הנוסעים ברכב זה. לעומת זאת, אם הנפגע אינו "המשתמש" ברכב אלא מי שעשה בו "שימוש" – למשל אדם אחר שנקלע למקום וסייע בתיקון או טפול דרך ברכב – ואגב כך נפגע בתאונה בידי רכב חולף, אזי יחול סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים: "נפגע אדם מחוץ לכלי הרכב בתאונת דרכים שבה היו מעורבים מספר כלי רכב, יהיו הנוהגים חייבים כלפיו יחד ולחוד; בינם לבין עצמם ישאו בנטל החיוב בחלקים שוים. לענין חלוקת החבות בין הנוהגים לפי סעיף קטן זה, רואים כלי רכב כמעורב בתאונת דרכים אם בעת התאונה היה מגע בינו לבין כלי רכב אחר או בינו לבין הנפגע." הינה כי כן, מוסכם על הכל כי התובעת לא היתה "משתמשת" ברכב בעת התאונה ואף לא עשתה בו "שימוש" לעת ההיא.

עיון בתמונות שצורפו מעלה כי אבני השפה מעברו השני של הכביש (קרי לאורך המדרכה לצדה עצר האוטובוס) נצבעו באדום לבן ולאורך תחנת האוטובוס בכתום אדום.

...

לאחר שנתתי דעתי לכל נסיבות התאונה, הגעתי לכלל מסקנה כי רכבה של התובעת לא הוא שיצר סיכון תעבורתי.

סוף דבר: האחריות לנזקיה של התובעת מוטלת על הנתבעות 1-2 ואלה ידאגו להעברת הפיצוי לתובעת באמצעות באת כוחה כמוסכם.

ההודעה לצד שלישי נדחית.

עסקינן בתאונת דרכים מיום 6.9.17.

מחלוקת בין הצדדים לעניין אופן קרות התאונה והנזק.

בזמן שנהג האוטובוס מעלה ומוריד נוסעים, שמע ציפצוף נסיעה לאחור ופתאום שמע מכה.

ספק גדול בעיני אם נהג האוטובוס ניכנס לתחנת האוטובוס, פגע במשאית תוך כדי הכניסה לתחנה, עצר בתחנה, העלה והוריד נוסעים ורק לאחר מכן התפנה לטפל בתאונה.

משכך, בהיתחשב בפסיקתו של בית המשפט העליון המפורטת לעיל, מתוך חשש ממשי לעיוות דין כלפי התובעת ונוכח התרשמותי שעיקר הנזק קשור לתאונה ורק חלק קטן ממנו אינו קשור לתאונה, יש מקום בנסיבות שעמדו בפני בתיק זה לפסוק לתובעת פיצוי על דרך האומדנא ברכיבי נזק אלו.

...

איני מקבל את טענת הנתבעת לכך שישנן סתירות בעדויות שני העדים מטעמה שדווקא מלמדות על חוסר תיאום ומהימנות בגרסאות אלו.

" לאור האמור טענה הנתבעת כי מאחר ולא ניתן להפריד בין היקף הנזקים בחוות דעת השמאי מטעם התובעת, בין אלו שקשורים לתאונה לאלו שאינם קשורים לתאונה וכאמור בעדותו של נהג האוטובוס, דין התביעה להידחות.

כך גם איני מקבל את רכיב הנזק של ימי עמידה, כאשר רכיב נזק זה לא הוכח בפני.

לסיכומם של דברים, הנני מקבל את תביעתה של התובעת בחלקה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 7,130 ₪.

כמו כן, הנני מחייב את הנתבעת, בהוצאות התובעת בסך 374 ₪ אגרת בימ"ש, סך 300 ₪ הוצאות העד וסך של 1,800 ₪ שכר טרחת עו"ד. הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום.

לפני ארבע תביעות שנדונות במאוחד ועניינן בפצוי בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובעים, שבעה במספר, לאחר שנפגעו בתאונת דרכים בעת שנסעו ברכב נהוג בידי הנתבע 1.

העובדות בבסיס המחלוקת: התובעים בתיקים המאוחדים נפגעו בתאונת דרכים עת נסעו ברכב מסוג אוטובוס זעיר פרטי (להלן: "הרכב").

קרנית טוענת כי אין ממש בטענות חברת כלל שהתעודה המקורית לא צורפה וכי הטענה הועלתה בשלב מאוחר בעת הסיכומים.

...

כך גם ההודעות לצדדים שלישיים נדחות בכל התביעות.

כמו כן, אני קובעת כי יתרת האגרה בהודעות לצדדים שלישיים ישולמו על ידי חברת כלל.

למען הסר ספר אני מורה על מחיקת תביעתם של תובעים 4 ו- 6 בתיק זה לא צו להוצאות.

מונחת לפניי בקשה מטעם הנתבעת, לפי הוראת סעיף 6ב בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים"), להתיר לה הבאת ראיות לסתור את קביעת הועדה הרפואית שבמוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") וכן להורות על מינוי מומחה רפואי בתחום האורתופדיה לבדיקת מצבו הרפואי של התובע.

לפי גרסת התובע, בהיותו נהג אוטובוס, בעת העלאת נוסעים, נוסעת נפלה בעת העלייה לאוטובוס.

הצדדים חלוקים ביניהם הן בשאלת החבות והן בשאלת אומדן הנזק.

...

התובע טוען בין השאר כי בקשת הנתבעת אינה מעוררת טעם מיוחד שמצדיק להיעתר לה. לטענת התובע, תחילה נקבע לו במל"ל שיעור נכות 5% ולאחר ערר, שיעור הנכות עלה ל-10%, כאשר שיעור זה משקף את מצבו הקליני הנכון בעת בדיקתו.

על כן, לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון דנן, בשים לב להיקף וטיב התיעוד הרפואי שהניחה הנתבעת לפני בית המשפט במסגרת בקשתה להבאת ראיות לסתור, ובהעדר אינדיקציה ברורה ומהימנה לפיה החומר האמור היה מונח לפני הוועדות הרפואיות במל"ל, סבורני כי מן הדין בנסיבות אלו, להתיר הבאת ראיות לסתור שכן דומה כי קביעת המל"ל לא הושתתה על תשתית עובדתית-רפואית רלבנטית מלאה.

כפי שכבר נפסק: "במצב דברים בו לא הונחו בפני הוועדה הרפואית עובדות רלוונטיות וחשובות הקשורות במצבו של הנפגע קודם לתאונה או אחריה, יכול הדבר להצדיק היתר להבאת ראיות לסתור את קביעתה" [רע"א 2993/14 מרדכי רוטמן נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, מיום 11.9.2014 (פסקה 6); רע"א 3233/94 קרנית נ' פלבינסקי חיים, מיום 28.8.1994 (פסקה 3)] בעניין אחר נפסק: "אכן, בית המשפט יתיר הבאת ראיות לסתור במקרים מיוחדים וחריגים בלבד. אחד החריגים הוא מקרה בו לא היו לפני הוועדה הרפואית שקבעה את דרגת הנכות עובדות רלוונטיות חשובות הנוגעות למצבו של הנפגע - קודם לתאונה או לאחריה - אשר היו עשויות לשנות את התוצאה" [רע"א 6073/10 אליאור גבאי נ' לב אילייב, מיום 3.11.2010 (פסקה 5)] לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי לפני הוועדות הרפואיות במל"ל לא הונחה תמונה מלאה עובר לקביעת המסקנות הסופיות (הן בוועדה הרפואית והן בוועדת הערר) [ראו והשוו: רע"א 6812/06 ניקול תייר נ' ויקטור אטיה ואח', מיום 20.2.2007].

אמנם בית המשפט אינו ערכאת ערעור על ועדות המל"ל, אולם בשעה שקם ספק בעל עוצמה ניכרת נוכח היקף וטיב החומר הרפואי שהונח לפניו לעניין עברו הרפואי של התובע, קם החשש שמא התמונה שהונחה לפני המל"ל הייתה חסרה ולכן קיים החשש שמא אי-היעתרות למבוקש תיצור עיוות דין לבעל-הדין שכנגד שמא "הקביעה לפי דין" היא בבחינת מסקנה שגויה.

תמצית העובדות וטענות הצדדים התובעת, ילידת 1955, נפגעה בתאריך 10/1/19 בתאונת דרכים, עת חצתה את הכביש כהולכת רגל.

לנוכח ירעת המחלוקת בין הצדדים אדון תחילה במצבה הרפואי של התובעת בעקבות התאונה, בפגיעה התפקודית שנגרמה לה ולבסוף בשיעור הנזק שנכון לפסוק בנסיבות תיק זה. הנכות הרפואית שנגרמה לתובעת כמפורט כבר לעיל, התאונה אירעה עת נפגעה התובעת כהולכת רגל.

הנתבעים טוענים כי משלא זומן המומחה לחקירה, אין בידי התובעת לחלוק על האמור בחוות דעתו.

לאחר התאונה השתנו חייהם, והתובעת נזקקת לעזרה בפעולות פשוטות כגון נהיגה, אחיזה, לבוש, בישול שכמעט לא נעשה וכיוצ"ב. לדברי הבעל, כיוון שהתובעת אינה יכולה לנהוג, ואינה יכולה לעלות לאוטובוס, נאלץ להפוך לנהג הצמוד שלה והיא נידרשת לשימוש מוגבר במוניות.

משהתובעת אמורה לפרוש לפנסיה בעוד כ- 3 חודשים אין לקבוע כל פיצוי בראש נזק זה. אקדים ואציין שעיון בנתוני שכרה של התובעת לאחר התאונה, מעלה שהתובעת המשיכה בעבודתה בשתי העבודות ללא פגיעה ממשית בשכרה, כאשר ירידה קלה בשכר ככל שקיימת בשנים שלאחר התאונה, יכול והושפעה ממגיפת הקורונה ולאו דוקא מן התאונה.

בפסיקה נקבע שכאשר בני מישפחה מעניקים שירותים לנפגע ומשקיעים בכך "מאמץ יוצא דופן וחריג" מעבר למקובל בין בני מישפחה, עומדת לניזוק זכות לתבוע פיצוי עבור שווי הטיפול גם אם הוא לא שילם עבורו (ראו רע"א 7361/14 פלונית נ' פלוני (6/1/15), וע"א 1164/02 קרנית – קרן לפצוי נפגעי תאונות דרכים נ' פלוני (4/8/05)).

...

בנסיבות שפורטו, סבורני שפסיקת סכום גלובלי בשיעור של 70,000 ₪, מתיישב עם הפסדים בפועל שסביר שהם בעלי קשר סיבתי למצבה הרפואי של התובעת שנגרמו במהלך השנים לרבות בלימת העליה בשכרה ומשכך מהווה סכום סביר ומתון המתיישב עם כל הנסיבות (לשם האומדן יפורט שסכום זה הוא פחות מחישוב חצי אקטוארי בהתאם לשיעור הנכות).

סוף דבר אחר כל האמור עד כאן, מתקבלת הערכת הנזקים הבאה: הפסדי שכר עבר / עתיד - 70,000 ₪.

הנתבעים ישלמו אפוא לתובעת סך של 125,213 ₪ בתוספת החזר אגרה כפי ששולמה, שכרו של ד"ר דרנל כפי ששולם שניהם בתוספת ריבית והצמדה ממועד התשלום ושכר טרחת עורך-דין בשיעור של 15.21% מן הפיצוי שנפסק.