תאונת דרכים בלתי נמנעת נזק גוף

שתי התביעות הנדונות הן קרובות במהותן ובמיהותן, אך שונות ונפרדות בסוג העילות המשמשות בבסיסן; שתיהן – תביעות לפיצוייים בגין נזק גוף שנטען שניגרם או לא נימנע מהתובעת – באירועים שאירעו במועדים סמוכים (ולמעשה – מועדים חופפים), על ידי מעוולים נפרדים, בנסיבות נפרדות.

אזכיר כי לפי הדין הנתבעת בתיק הפלת"ד זכאית לבקש להוכיח נכות שלא נגרמה בגין תאונת הדרכים, וזאת - באמצעות חוות דעת מומחה רפואי שממונה מטעם בית המשפט; וודאי – כאשר מדובר באירועים שאירעו לתובעת, לפי הנטען - במקביל וגרמו נזק גוף, שלגירסת התובעת הוא משמעותי.

...

בגין כל האמור לעיל, אני מורה כי הדיון בשני התיקים הנדונים יאוחד מעתה.

עוד אני מורה כי בתיק זה ימונה בסופו של יום מומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם בית המשפט, אך זאת - רק לאחר המהלכים הבאים: בתוך 30 יום מהיום – יהיו הצדדים בשני התיקים רשאים לבקש להפנות שאלות הבהרה למי מהמומחים הרפואיים שמונו בתיק הפלת"ד. על כל צד מעונין יש תחילה לבקש מבית המשפט להפנות שאלות מסוימות, ותינתן הכרעתי.

המזכירות תמסור החלטתי זו לצדדים ותעדכן ביומני.

התובע טוען בתביעתו זו כי הוא זכאי לקבל פיצוי מהנתבעת (להלן: "קרנית"), בגין ניזקי גוף שנגרמו לו עקב תאונת הדרכים, וזאת מכוח הוראת סעיף 7א. לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפיצויים" או "החוק").

ממסקנות בוחן התנועה אשר ניתח הזמנים והמרחקים, עולה קביעתו המפורשת של הבוחן כי "מדובר בתאונה בלתי נמנעת". התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה.

על תכליות ההסדר שבחוק הפיצויים, נאמר שם (בעמ' 348), כי: "ביסודו של הסדר הפצוי של נפגעי תאונות דרכים מונחת תכלית סוציאלית... התכלית החברתית של חוק הפיצויים משתקפת במשטר האחריות המוחלטת ובגיבוי הבטוחי הניצב בצידו. משטר האחריות המוחלטת, הקובע את אחריותו של המשתמש ברכב ללא קשר -למידת אשמו או למידת אשמו של הנפגע, מרחיב את מעגל הנפגעים הזכאים לפיצויים; ביטוח האחריות והביטוח הסטאטוטורי מבטיחים כי יימצא לנפגעים מקור פיצוי בלא קשר לאמצעים העומדים לרשות הנוהג האחראי, והביטוח האישי - הכפוי - נועד להבטיח כי יימצא כסוי לניזקי הגוף שהוסבו לנוהג, אם נפגע בתאונה בעצמו. מנגנון הביטוח מעביר את הנטל אל ציבור המזיקים בכוח - הוא ציבור המשתמשים בכלי רכב - באמצעות תשלום פרמיות למבטחות המסחריות. בכך נמנעים נזקים נוספים על הנזק הבסיסי שהוסב, נזקים הכרוכים בקושי בגיוס משאבים להטבתו... התפיסה החברתית האמורה מצאה ביטוי גם בגישה הפרשנית הליבראלית המעדיפה ליתן פיצוי לניזוק - תוך פיזור הנזק על הציבור - על פני פיתרון השולל מן הנפגע את הפצוי... ". עם זאת, ועל אף תכליות אלו העומדות בבסיס חוק הפיצויים והפרשנות הליבראלית בעקבותיהן, המעדיפה להעניק פיצוי לכל נפגע, לא כל נפגע בתאונת דרכים זכאי לפצוי מכוח החוק.

...

סוף דבר אני מחייב את קרנית לשלם לתובע את סכום הפיצוי לאחר ניכוי גמלאות המל"ל, בסך של 48,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% בצירוף מע"מ מסכום הפיצוי הנ"ל, וכן הוצאות משפט בסכום כולל של 7,500 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי, לשפות את קרנית במלוא הסכומים שחוייבה לשלם לתובע.

בנוסף, אני מחייב את הצד השלישי לשלם לקרנית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד, בסכום כולל של 15,000 ₪.

(בשאלת החבות והאחריות בלבד) המחלוקת - בקליפת אגוז בעניינינו תאונת דרכים מיום 22.11.2015, שאירעה שעה שהתובע נהג באופנוע שבבעלות הצד השלישי (להלן: "האופנוע"), כאשר רכב בו נהג הנתבע 2 (להלן: "הרכב הפוגע") הגיח מחניון סמוך וחסם את נתיבו של האופנוע, ובשל ההיתנגשות (לעמדת התובע - הבלתי נמנעת) נגרם לתובע נזק גוף (להלן: "התאונה").

...

בנסיבות אלה, לאחר שנכשל נסיוני לשכנע את הצדדים לתחום את גבולות הנזק והפיצוי – תחילה, החלטתי לפצל את הדיון בתיק זה. הוריתי כי תחילה יתקיים בנדון דיון בשאלת נסיבות התאונה והחבות בגינה או האחריות של מי מהצדדים להתרחשותה או אי-מניעתה - הוא הדיון שקדם למתן פסק דין חלקי זה. עוד הובהר, כי ככל שיקבע שהתאונה היא "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק הפלת"ד, יעסוק חלק זה של הדיון, גם בטענות קרנית כלפי הצד השלישי בכל הקשור לזכות קרנית הנטענת לחזור אליו בתביעת חזרה מכוח הוראות החוק.

לעניין חזקת הרשות וחזקת הרשות הראשונית, הרחיב כב' השופט עמית בענין רע"א 8744/08 קרנית קרן לפיצוי נפגעי תאונות דרכים נ' דוד ויצמן (פורסם; 21.11.2010), בקובעו שמדובר בחזקות שבעובדה שמקורן בניסיון החיים ובשכל הישר, והפנה בהקשר זה לדברי כב' השופט זילברג בעניין קלקשטיין, כלשונם: "יסוד החזקה הנ"ל הוא, כי בנוהג שבעולם אדם נוסע או ברכבו הוא או ברכבו של מישהו אחר שהירשה אותו לכך. אם טענתו של הנתבע היא, כי הנהג השתמש בכלי רכב שלא ברשות בעליו, הרי הוא טוען למשהו בלתי רגיל, יוצא מן הכלל, ועליו להוכיח את הדבר. חזקה זו היא, מבחינה מסוימת, צורה אחרת של הכלל 'כל דפריש – מרובא פריש'". דיון והכרעה ממכלול הראיות והעדויות לפניי, אני מוצא כי התובע עבר תאונת דרכים בסמוך לאחר חצות של מוצאי שבת.

מעיון בהליכים הרבים והארוכים בתיק זה, אף אני סבור כי מדובר בתיק שבו ההכנה מטעם הצד השלישי "חייבה", כלשון התקנות, "עבודה מרובה במיוחד, והטיפול בו היה קשה במיוחד". בהתאם אורה על מתן שכר טרחה שמגיע על פי תקנות הסיוע המשפטי לבאת-כוח הצד השלישי, עו"ד אורטל יונה, כשהוא מוגדל בשיעור 100%.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני פוסק כי: התביעה נגד הנתבעת 1 – נדחית בזאת.

ההודעה לצד השלישי – נדחית בזאת.

עינינו הרואות אפוא שמדובר בהמנעות מכוונת מזימון עדים רלבאנטיים עד מאוד, ודי בכך כדי ללמד על החולשה שבה התביעה לוקה, מבלי להדרש לכך כי כלל הנסיבות האופפות את התאונה המוזרה הנטענת מטילות צל כבד של ספק לגבי מהימנות גירסתו של התובע.

בהנתן האמור, והגם שהדברים ברורים מאליהם, ואינם נצרכים להכרעה, נייחד מלים אחדות אשר ליסוד של "טפול ותיקון דרך". סעיף 1 לחוק הפלת''ד מגדיר את המונחים הרלבאנטיים כדלקמן; " תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; .

בית המשפט בחן בלב פתוח ובנפש חפצה את כלל הראיות שהובאו, דא עקא, התוצאה בלתי נמנעת והתביעה לא הייתה אמורה להגיע לפתחו של בית המשפט.

...

לצד האמור, מן הראוי להזכיר כי אפילו בא כוחו של התובע, קודם הפסקת הייצוג המשפטי, הביע באורח לא מחייב את דעתו הלא נוחה, בהינתן התבצרותו של התובע בעמדתו בדבר המשך ההליכים, חרף נורות אזהרה בוהקות אשר לסיכויי התביעה הקלושים, בעיקר אמורים הדברים נוכח ממצאי דו''ח החקירה שלא הותירו כל ספק כי עדותו של התובע בבית המשפט, היא במקרה הטוב, עדות כבושה, ובמקרה הפחות מכך, עדות שקרית, בלשון ההמעטה, שנולדה אך בדיעבד, יש מאין, במגמה ברורה לחסות בכל מחיר תחת הוראות חוק הפלת''ד, ולהפיח את רוחו של יסוד השימוש בדמות "טיפול או תיקון דרך". סבורני כי קביעות כב' השופט שטיין במסגרת ע''א 765/18 שמואל חיון נ' אלעד חיון (פורסם במאגרים משפטיים, 1/5/19) רלבנטיות עד מאוד לעניינינו.

שקלול מכלול השיקולים שפורטו לעיל, הביאני למסקנה הברורה מאליה שיש להורות על דחיית התביעה תוך חיוב התובע בהוצאות.

אני מורה איפוא על דחיית התביעה, תוך חיוב התובע בהוצאות הנתבעת בסך 5,000 ש''ח אשר ישולמו לנתבעת בתוך 30 יום שאם לא כן סכום ההוצאות יישא ריבית פיגורים לפי סעיף 5(ב) לחוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 מיום פסק הדין ועד התשלום בפועל.

במסגרת חוות דעתו היתייחס האקטואר, בין היתר, ליתרה בגובה 242,936 ₪ שהיתה מצויה בחשבון הבנק המשותף של הצדדים, ביחס אליה הבהיר כי היתרה כאמור כוללת פיצוי בסך 165,929 ₪ שקבל התובע בשנת 2015 מתביעת ניזקי גוף כתוצאה מתאונת הדרכים בה היה מעורב בשנת 2009, תוך שבעניין זה ציין המומחה כי: 'השאלה אם לכלול סכום זה במסגרת האיזון בין הצדדים הנה סוגיה משפטית ונתונה להכרעת בית המשפט הנכבד'.

לפיכך, אין המדובר בתובענה לביטול פסק דין אלא בתובענה לשפר חלק מפסק הדין, שכן חלקו האחר בוצע ומבוצע והתביעה באה כתחליף לבצוע תשלומים בפועל שהיה על התובע להעביר לה בהתאם לפסק הדין ומתוך מטרה להמנע מהם או לדחותם.

התובע הוא אדם פעיל ובריא העובד בין 12 ל-14 שעות ביממה והפיצוי שקבל נוכח הפגיעה בתאונת הדרכים לא נועד למימון טיפולים רפואיים או שקום ממושך.

...

אשר על כן, הגעתי למסקנה כי התובע היה מודע היטב למשמעות הסכמתו ותוצאותיהן וכי אלה התקבלו בדעה צלולה ובנפש חפצה, ולא מתוך כורח, אילוץ, חרדה, פחד וכל יתר טענותיו על פגמים שנפלו בעת כריתת ההסכמות ואישורן בתוקף פסק דין.

לפיכך, ומשעה שטענות התובע אינן מתבססות על ראיות או עובדות חדשות שנתגלו לאחר מתן פסק הדין ובהינתן כי לא מצאתי כי המקרה שבפני חוסה תחת אותם מקרים בעלי חשיבות ציבורית או כי נעשה עוול לתובע, המצדיקים סטייה מעקרון סופיות הדיון, דין התביעה להידחות.

סוף דבר, מכל המקובץ לעיל, אני מורה על דחיית התובענה.