רקע
בתאריך 7.6.18 בכיכר שבצומת הרחובות שמעון פרס והפרדס בחדרה, אירעה תאונת דרכים בה היו מעורבים רכבו של התובע מסוג פיז'ו מ.ר. 55-895-64 (להלן: "רכב התובע") ורכבה של נתבעת 1 מסוג פורד פוקוס 89-392-68 המבוטח על ידי נתבעת 2 (להלן: "רכב הנתבעת").
גרסת התובע וראיותיו
במהלך עדותו בבית המשפט וגם אחריו, הציג התובע והגיש את צלומי הכיכר בה אירעה התאונה ותיאר את שאירע, כך: "... שנינו נכנסנו אל הכיכר, אני הייתי בנתיב הימני והנתבעת היתה בנתיב השמאלי. אחרי שעברנו את היציאה הראשונה של הכיכר אני המשכתי בנתיב שלי והקפתי את הכיכר כדי לעשות פרסה, נשארתי בנתיב הימני והיא היתה בנתיב השמאלי. כשהגענו אל ממול המקום שממנו נכנסנו לכיכר, הנתבעת חתכה אותי מהנתיב השמאלי, היא רצתה לצאת מהכיכר מהנתיב השמאלי ואז היא היתנגשה בי...". לשאלתי מדוע נשאר בנתיב הימני אם התכוון לפנות שמאלה בסיבוב "פרסה", שהרי בעשותו כן חסם את דרכה של הנתבעת שביקשה להמשיך ישר בכיכר, השיב התובע: "...אני אומר שלא חסמתי... בגלל הקו המקווקוו שמסביב לכיכר אני טוען שאני יכול להמשיך לנסוע גם שמאלה כדי להקיף את הכיכר, ולצאת אפשר רק מהנתיב הימני כמו שמסומן בחיצים... מבחינת סימון, אין סימון שאוסר עלי לעשות פרסה... מותר לי לנסוע ישר שזה אומר להמשיך עם הכביש ולכן אני סבור שמותר היה לי לנסוע שמאלה...".
אשר למה שאירע לאחר ההיתנגשות, אמר התובע: "... אחרי שהיא נכנסה בי היא ניגשה אלי, פינינו את כלי הרכב לצד ואז הגיעה בעלה שהתחיל לאיים עלי שהוא מיתנדב במישטרה ושהוא ישלול לי את הרישיון ושייקחו לי את האוטו ושהוא מכיר הרבה אנשים במישטרה ושעדיף לי לשלם עכשיו 500 שקל בשביל לגמור את הסיפור כי אחרת לא שווה לי".
בתשובותיו לשאלות נציג נתבעת 2 אישר התובע כי הוא אכן התכוון לבצע פניית פרסה ולחזור אל הכיוון שממנו בא וכשנשאל האם עשה כן משום ש"פיספס" את הפניה הנכונה בה היה עליו לפנות, השיב: "...אני עובד כסוכן ולא מכיר את האיזור. זה מה שהוויז הראה לי, לעשות פרסה כדי לחזור חזרה... היו לי כמה פגישות בחדרה ולשם רציתי לנסוע".
גם בהמשך דבריו עמד התובע על טענתו כי מותר היה לו לבצע פניית פרסה בכיכר ולעשות כן מן הנתיב הימני שבו נסע קודם לכן וחזר והסביר זאת בסימוני הנתיבים על הכביש:
"... אני המשכתי ישר עם נתיב הנסיעה בכיכר. הנתיב שלי עשה סיבוב והמשכתי איתו".
לשאלה מה אם כן לדעתו היה על הנתבעת לעשות אם היא התכוונה להמשיך בנסיעה ישר בכיכר, השיב התובע: "... היא היתה אמורה לעצור, לתת לי זכות קדימה כי נתיב הנסיעה שלי מסומן בתוך הכיכר".
את סימני הנזק – פגיעה בפינה השמאלית קדמית של רכבו (ר' בתצלום נ/2) וסימני מעיכה ושפשוף בדופן הימנית קדמית של רכב הנתבעת (נ/3) הסביר התובע בכך שהנתבעת ניסתה לעקפו ובתוך כך נכנסה לנתיב נסיעתו שלא היה פנוי, ואמר: "בגלל זה הנזק אצלי זה מכה מקדימה ואצלה זה שיפשוף... אני עצרתי כמו שהרכב שלי מצולם ב- נ/2 והיא חתכה מהנתיב שלה ונכנסה בי. ראיתי אותה עוקפת, בלמתי ואחרי זה היא נכנסה בי".
גרסת הנתבעת וראיותיה
הנתבעת המתגוררת בשכונת "בית אליעזר" בחדרה, סיפרה כי הדרך בה נסעה מוכרת לה היטב, ותיארה את שאירע, בין השאר באמצעות השרטוט נ/5, כך: "...לקחתי את הנתיב השמאלי כדי לא להפריע לאנשים שפונים לכביש 9 ימינה כי אני ממשיכה ישר. עצרתי את האוטו לפני הכיכר כי היו אנשים שיצאו מבית אליעזר לכביש 9 והתחלתי לנסוע ישר והמהירות היתה 15 או 20 קמ"ש, כי אני גם מפחדת, ביציאה מהכביש יש מעבר חציה ויכול להיות שמישהו יצא לכביש ופתאום הרגשתי מכה מצד ימין...". לשאלתי האם הבחינה בתובע עובר לפגיעה, השיבה הנתבעת בחיוב והוסיפה כי הניחה שגם הוא, שהיה מאחוריה, הבחין בה: "... בדיוק במקום שיצאתי מהכיכר, התחלתי לצאת, אני כבר הסתכלתי למעבר חציה, כי ברור שבן אדם באוטו רואה את האוטו, זה לא משהו סודי שפניתי מאיזה מקום שלא היה אפשר לראות...".
בתשובותיה לשאלות התובע טענה הנתבעת כי היא אינה זוכרת מתי בדיוק היתקשרה לבעלה – האם עשתה כן לפני שהם הזיזו את כלי הרכב שלהם לצד הדרך, או לאחר מכן, ציינה כי היו אנשים נוספים שעצרו בצד והסבירו לו ש"הוא לא צודק", שללה את האפשרות שבמהלך הנסיעה דיברה בטלפון הנייד שלה, ולמראה התמונה שהציג בפניה בה היא נראית יוצאת מן הרכב כשהטלפון בידה, אמרה: "... אני עצרתי את האוטו, לא ידעתי מה לעשות, והתחלתי להיתקשר. אני עמדתי באותו שלב". לשאלת התובע מדוע המשיכה בנסיעה למרות שהבחינה ברכבו שהיה בנתיב הימני מאחוריה, השיבה התובעת בשאלה: "אז אני צריכה לעמוד באמצע כיכר?".
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להדחות, שכן מדובר בתאונה שאירעה באשמת התובע.
(3) מכביש דו סיטרי שיש בו שני נתיבים או יותר, מהנתיב
השמאלי ביותר שבכיוון הנסיעה".
...
גרסת התובע וראיותיו
במהלך עדותו בבית המשפט וגם אחריו, הציג התובע והגיש את צילומי הכיכר בה ארעה התאונה ותיאר את שארע, כך: "... שנינו נכנסנו אל הכיכר, אני הייתי בנתיב הימני והנתבעת היתה בנתיב השמאלי. אחרי שעברנו את היציאה הראשונה של הכיכר אני המשכתי בנתיב שלי והקפתי את הכיכר כדי לעשות פרסה, נשארתי בנתיב הימני והיא היתה בנתיב השמאלי. כשהגענו אל ממול המקום שממנו נכנסנו לכיכר, הנתבעת חתכה אותי מהנתיב השמאלי, היא רצתה לצאת מהכיכר מהנתיב השמאלי ואז היא התנגשה בי...". לשאלתי מדוע נשאר בנתיב הימני אם התכוון לפנות שמאלה בסיבוב "פרסה", שהרי בעשותו כן חסם את דרכה של הנתבעת שביקשה להמשיך ישר בכיכר, השיב התובע: "...אני אומר שלא חסמתי... בגלל הקו המקווקוו שמסביב לכיכר אני טוען שאני יכול להמשיך לנסוע גם שמאלה כדי להקיף את הכיכר, ולצאת אפשר רק מהנתיב הימני כמו שמסומן בחיצים... מבחינת סימון, אין סימון שאוסר עלי לעשות פרסה... מותר לי לנסוע ישר שזה אומר להמשיך עם הכביש ולכן אני סבור שמותר היה לי לנסוע שמאלה...".
אשר למה שארע לאחר ההתנגשות, אמר התובע: "... אחרי שהיא נכנסה בי היא ניגשה אלי, פינינו את כלי הרכב לצד ואז הגיעה בעלה שהתחיל לאיים עלי שהוא מתנדב במשטרה ושהוא ישלול לי את הרישיון ושייקחו לי את האוטו ושהוא מכיר הרבה אנשים במשטרה ושעדיף לי לשלם עכשיו 500 שקל בשביל לגמור את הסיפור כי אחרת לא שווה לי".
בתשובותיו לשאלות נציג נתבעת 2 אישר התובע כי הוא אכן התכוון לבצע פניית פרסה ולחזור אל הכיוון שממנו בא וכשנשאל האם עשה כן משום ש"פיספס" את הפניה הנכונה בה היה עליו לפנות, השיב: "...אני עובד כסוכן ולא מכיר את האזור. זה מה שהוויז הראה לי, לעשות פרסה כדי לחזור חזרה... היו לי כמה פגישות בחדרה ולשם רציתי לנסוע".
גם בהמשך דבריו עמד התובע על טענתו כי מותר היה לו לבצע פניית פרסה בכיכר ולעשות כן מן הנתיב הימני שבו נסע קודם לכן וחזר והסביר זאת בסימוני הנתיבים על הכביש:
"... אני המשכתי ישר עם נתיב הנסיעה בכיכר. הנתיב שלי עשה סיבוב והמשכתי איתו".
לשאלה מה אם כן לדעתו היה על הנתבעת לעשות אם היא התכוונה להמשיך בנסיעה ישר בכיכר, השיב התובע: "... היא היתה אמורה לעצור, לתת לי זכות קדימה כי נתיב הנסיעה שלי מסומן בתוך הכיכר".
את סימני הנזק – פגיעה בפינה השמאלית קדמית של רכבו (ר' בתצלום נ/2) וסימני מעיכה ושפשוף בדופן הימנית קדמית של רכב הנתבעת (נ/3) הסביר התובע בכך שהנתבעת ניסתה לעקפו ובתוך כך נכנסה לנתיב נסיעתו שלא היה פנוי, ואמר: "בגלל זה הנזק אצלי זה מכה מקדימה ואצלה זה שפשוף... אני עצרתי כמו שהרכב שלי מצולם ב- נ/2 והיא חתכה מהנתיב שלה ונכנסה בי. ראיתי אותה עוקפת, בלמתי ואחרי זה היא נכנסה בי".
גרסת הנתבעת וראיותיה
הנתבעת המתגוררת בשכונת "בית אליעזר" בחדרה, סיפרה כי הדרך בה נסעה מוכרת לה היטב, ותיארה את שארע, בין השאר באמצעות השרטוט נ/5, כך: "...לקחתי את הנתיב השמאלי כדי לא להפריע לאנשים שפונים לכביש 9 ימינה כי אני ממשיכה ישר. עצרתי את האוטו לפני הכיכר כי היו אנשים שיצאו מבית אליעזר לכביש 9 והתחלתי לנסוע ישר והמהירות היתה 15 או 20 קמ"ש, כי אני גם מפחדת, ביציאה מהכביש יש מעבר חציה ויכול להיות שמישהו יצא לכביש ופתאום הרגשתי מכה מצד ימין...". לשאלתי האם הבחינה בתובע עובר לפגיעה, השיבה הנתבעת בחיוב והוסיפה כי הניחה שגם הוא, שהיה מאחוריה, הבחין בה: "... בדיוק במקום שיצאתי מהכיכר, התחלתי לצאת, אני כבר הסתכלתי למעבר חציה, כי ברור שבן אדם באוטו רואה את האוטו, זה לא משהו סודי שפניתי מאיזה מקום שלא היה אפשר לראות...".
בתשובותיה לשאלות התובע טענה הנתבעת כי היא אינה זוכרת מתי בדיוק התקשרה לבעלה – האם עשתה כן לפני שהם הזיזו את כלי הרכב שלהם לצד הדרך, או לאחר מכן, ציינה כי היו אנשים נוספים שעצרו בצד והסבירו לו ש"הוא לא צודק", שללה את האפשרות שבמהלך הנסיעה דיברה בטלפון הנייד שלה, ולמראה התמונה שהציג בפניה בה היא נראית יוצאת מן הרכב כשהטלפון בידה, אמרה: "... אני עצרתי את האוטו, לא ידעתי מה לעשות, והתחלתי להתקשר. אני עמדתי באותו שלב". לשאלת התובע מדוע המשיכה בנסיעה למרות שהבחינה ברכבו שהיה בנתיב הימני מאחוריה, השיבה התובעת בשאלה: "אז אני צריכה לעמוד באמצע כיכר?".
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ונדרשתי לראיות שהונחו בפני, מסקנתי היא כי דין התביעה להידחות, שכן מדובר בתאונה שארעה באשמת התובע.
התוצאה היא אם כן שאני מחליטה לדחות את התביעה.
