תאונת דרכים בה נפגע הולך רגל או משתמש

כאשר על בית המשפט להכריע, האם נפגע מרכב הנו הולך רגל או משתמש ברכבו, יש לבחון האם הוא ניכנס לגדר שימוש כמבואר בסעיף 1 לחוק הפיצויים.

" ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו, 8.11.2007), נדונה השאלה האם נהג שיצא מרכבו על מנת לבדוק את שלומם של נפגעי תאונת דרכים, ובשעה שעשה כן נפגע מרכב חולף, ייחשב כמי שנהג באותה עת ברכבו לצורך הסכם שיפוי בין הצדדים או כ-"הולך רגל". בית המשפט העליון, מפי כב' המשנה לנשיאה (כתוארו דאז), כב' השופט א' ריבלין, קבע כי לאחר תיקון מס' 8 במסגרתו נקבעה רשימה של שימושים מוכרים, ברור הדבר שעל מנת שיוכר הנפגע כנוהג, נידרש כי המצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורה לא סתם לשימוש, אלא לשימוש מוכר מבין השימושים המוכרים בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. באותו עניין יצא הנפגע מרכבו על מנת לידרוש בשלומם של נפגעי תאונת דרכים בה היה מעורב, ונפסק כי אותו נפגע אינו נחשב כמשתמש ברכבו משום ש-: "שימושי לואי שאינם חלק טבעי ואינטגרלי מהמונח "נסיעה ברכב" ואשר אינם נזכרים במפורש בחוק, שוב אינם באים בגדריו לאחר תיקון מס' 8.

...

לא שוכנעתי כי יש לפצות את יתר בני המשפחה בעלות מלוא ביטול הנסיעה שכן עמדה בפניהם האפשרות לנסוע לחו"ל, אך לפנים משורת הדין אשקלל רכיב מסוים בגין הוצאות אלה.

בנסיבות העניין, סבורני כי לא הונחה התשתית הראייתית להצדקת עזרת צד ג' בהיקפים הנטענים על ידי התובעת.

משכך, לא ראיתי להתערב בחישוב זה. סוף דבר התובעת זכאית לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה בתאונה: הפסדי שכר לעתיד ופנסיה 35,000 ₪ הוצאות רפואיות והוצאות נסיעה 6,000 ₪ עזרת הזולת 6,000 ₪ כאב וסבל 17,860 ₪ ____________________ סה"כ 64,860 ₪ לסיכום, הנני מקבלת את התביעה ומחייבת את הנתבעים בפיצוי בסך 64,860 ₪.

לנוכח המחלוקות בין הצדדים, יש אפוא לידון ולהכריע בסוגיות הבאות: האם עמדה התובעת בנטל להוכיח שנפגעה בתאונת דרכים וככל שהתשובה חיובית האם ניתן לקבוע שנפגעה מפגיעת קטנוע דוקא או שמא הייתה עדיין משתמשת ברכב בו נסעה.

על אף הקשיים, מהם אינני מיתעלמת, באתי לידי מסקנה, כי הראיות הנוספות שהובאו מטות את הכף ומאפשרות לקבוע ברמה הנדרשת במשפט האזרחי, כי הארוע שהתרחש הוא "תאונת דרכים" בה נפגעה התובעת כהולכת רגל על ידי הקטנוע.

לאמור: לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה – היא כשלעצמה – שימוש.

...

סיכומם של דברים התביעה מתקבלת.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 108,911 ₪.

הנתבעת תשלם לתובע 2 סכום של 19,449 ₪.

לחלופין, טוענת מנורה כי גם אם ייקבע כי התובע אינו משתמש אלא הולך רגל, הרי עדיין מדובר בתאונה מעורבת, מאחר והוכח כי ברגע התאונה היה מגע בין התובע לבין הקטנוע, ומתקיימת לגבי הקטנוע החלופה של "תאונת דרכים" בדבר חנייה במקום שאסור לחנות בו; שכן , התובע עקף את רכב נתבע 2 וחזר אחורה ונעמד לפניו.

לאמור: לא די בכך שהימצאותו של הנפגע מחוץ לרכב נבעה משימוש קודם או משימוש עתיד לבוא, אלא צריך שהימצאות הנפגע מחוץ לרכב תהווה – היא כשלעצמה – שימוש.

לכן נפסק כי אין לראות במי שניפגע מרכב חולף, לאחר שיצא מרכבו על מנת לידרוש בשלומם של נפגעי תאונת דרכים בה היה מעורב, כמי שהשתמש באותה עת ברכבו" רע"א 10875/08 שרון נגד קארו (19.4.2009), פיסקה 7).

...

לפיכך, סבורני כי על מנת שפעולת תדלוק תחשב כטיפול דרך, על הטוען לכך להוכיח כי במקרה הספציפי התדלוק נעשה באופן פתאומי ולא מתוכנן, והכרחי באופן שלא ניתן לדחותו להזדמנות אחרת.

לפיכך, גם לא מתקיימת חלופה זה בהגדרת תאונת דרכים בסעיף 1 לחוק הפלת"ד. מעבר לכך, סבורני כי גם אם ניתן במאמץ פרשני מסוים, להכניס את התובע לגדר משתמש בקטנוע או את התאונה להגדרת "תאונה" עקב חניה אסורה, בפן העבדתי של הגדרות אלה, הרי בנסיבות המקרה לא מתקיים קשר סיבתי משפטי בין אותו שימוש, בין אם זה נסיעה, או טיפול דרך, או חנייה אסורה בקטנוע, לבין פגיעתו של התובע.

בענייננו, סבורני כי על פי מבחן הסיכון והשכל הישר, השימוש בקטנוע לא תרם תרומה ממשית להתרחשות הנזק; הסיכון שאדם יידרס על ידי רכב אחר במהלך תדלוק הינו סיכון רחוק ושולי, בעוד שרכבו של נתבע 2 הוא הגורם המכריע לאירוע התאונה.

בנסיבות אלה, האחריות תחול על מנורה לבדה ואין תחולה לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד. (השוו: רע"א 7501/11 אברמוב נ' חזיזה (6/3/2012), שם נאמר: "אם רק רכב אחד הוא רכב מעורב לפי הגדרה זו – החברה המבטחת אותו תהיה אחראית לבדה לפצות את הניזוקים בתאונה, לפי הכלל הרגיל שבסעיף 2(א) לחוק הפיצויים (ריבלין, שם). אם יותר מרכב אחד עונה על ההגדרה שבסעיף 1 לחוק – אז תמשיך הבדיקה לשלב השני, בו יפנה בית המשפט לסעיף 3 לחוק ויבחן מי מבין כלי הרכב אחראי לפיצוי הניזוק. כאשר הניזוק הוא הולך רגל, ויש יותר מאשר רכב מעורב אחד כאמור, נכנס העניין לגדר סעיף 3(ב), ויבחן המגע הפיזי בין כלי הרכב או בין כלי הרכב לבין הניזוק. אם התקיים מגע כזה יהיו חברות הביטוח של הרכבים המעורבים חייבות ביחד ולחוד לפי סעיף 3(ב)". כאמור, בענייננו נקבע כי הקטנוע לא נחשב רכב מעורב בתאונה, ולפיכך אין מקום לעבור לשלב השני, שכן, במקרה כזה אין תחולה לסעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד. סוף דבר התביעה נגד נתבעת 3 נדחית.

הנאשם שבפני הודה והורשע בגרימת תאונת דרכים בה נפגע הולך רגל בחבלות של ממש עבירה לפי סעיף 38 (3) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א- 1961, נהיגה בחוסר זהירות, עבירה לפי תקנה 21 (ג) לתקנות התעבורה.

בעפ"ת (ת"א) 15291-10-12 ראובן ששון נגד מדינת ישראל (מיום 13.12.12)  בו חזר כב' השופט רענן בן יוסף, על עמדתו וקבע, כי: "תוצאות תאונה במישור הנזק שניגרם לנפגע הנו מרכיב חשוב ברמת הענישה...אך מנגד, גם נסיבות אישיות של נאשמים הנם כלי שיש לעשות בהם שימוש או לתת להם משקל במסגרת הענישה. נסיבות אישיות, ובהן, בין היתר היתנהגותם הכללית על הכביש, המתבטאת בגיליון הרשעותיהם". לעניין נסיבות התאונה, מדובר בתאונה בחניון, כאשר הנאשם נהג במהירות איטית, המעורב פרק משאית באמצעות עגלה אשר עמדה בסמוך אליו, הנאשם עבר עם מרבית רכבו בין העגלה מימינו לבין הקיר שמשמאלו, ואולם, לקראת סיום התימרון פגע חלקו הימני של דופן רכבו של הנאשם בעגלה וזו נהדפה,.

...

עפ"י מצוות המחוקק כאמור בתיקון 113 לחוק העונשין על ביהמ"ש לקבוע את מתחם הענישה הראוי לעבירה ובהתאם לסעיף 40 (ג) (א) ביהמ"ש יקבע את העונש ההולם בהתחשב בסעיפי המשנה שקבועים בסעיף 40 (ט) כאמור מדובר בתאונת דרכים אשר תוצאותיה חבלות של ממש כאמור בכתב האישום בהתחשב בפסיקה לדוגמא עפ"ת 34990-06-15 קבע כב' שופט ביהמ"ש המחוזי רענן בן יוסף כי המתחם במקרה דומה נע בין 3 חודשי פסילה ל- 12 חודשי פסילה כמו כן בת.ד. 1416-09-15 נקבע מתחם של בין חודשיים פסילה ל- 6 חודשי פסילה, אני קובע כי בנסיבות העניין המתחם ההולם במקרה זה נע בין 6 חודשי פסילה לבין 18 חודשי פסילה לכך מצטרפים עונשים של פסילה בפועל ופסילה על תנאי, מאסר אשר נע בין מאסר מותנה למאסר בפועל של מספר חודשים.

לאור כל האמור מצאתי לגזור על הנאשם את העונשים הבאים: קנס בסך 2000 ₪ אשר ישולם עד לא יאוחר מיום 1/5/22.

ב"כ התובע הפנה לפסקי הדין ב-רע"א 3436/09 ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (12.06.2009) (להלן: "עניין ביטוח ישיר"), ו-רע"א 10875/08 אורן שרון נ' **** קארו (19.04.2009), לעניין אופן בחינת שאלת האחריות בתאונה מעורבת ואופן סיווג הנפגע, כהולך רגל או כמשתמש באחד הרכבים המעורבים, אך בסופו של יום לא נקט עמדה בשאלת האחריות והסתפק בטענה כי במידה וייקבע כי עם פתיחת דלת הפורד החל השמוש של התובע ברכב זה, כי אז חובת הפצוי מוטלת על הנתבעים 2-1, ואם לא – הרי שהתובע נחשב כהולך רגל ומכיוון שהיה מגע פיזי עם שני הרכבים, אזי כל הנתבעים נושאים בנטל הפצוי.

(א) המשתמש ברכב מנועי (להלן – הנוהג) חייב לפצות את הנפגע על נזק גוף שניגרם לו בתאונת דרכים שבה מעורב הרכב.

נדמה שאין צורך להכביר מילים על כך שלפי מבחן השכל הישר, השמוש שעשה התובע ברכב הפורד על ידי פתיחת הדלת, הפגיעה בה על ידי המרצדס שכתוצאה מכך נמעכה כף ידו של התובע, "תרם באופן רלוואנטי ממשי לקרות הנזק" [ריבלין, בעמ' 274.

...

אשר על כן, ועל יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעים 1 ו- 2 ומחייב אותם, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את הסך של-371,575.5 ₪.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעים 2-1, ביחד ולחוד, לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של- 56,516 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של- 2,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבעים 4-3 נדחית.