לטענת התובעת בכתב התביעה האירוע אירע בעת שרכב התובעת עצר בעקבות הרכב שנסע לפניו והרכב הפוגע הגיח במהירות, בחוסר זהירות, בחוסר תשומת לב למתרחש בדרך וללא שמירת מרחק, ופגע ברכב התובעת מאחור, הדף אותו לרכב שנסע לפנים וגרם לרכב התובעת נזקים מלפנים ומאחור.
לדברי הנתבעת היא נסעה ברכב עם מר **** סוקול, לפתע שמעה שהרכב שנסע לפניה עצר, היא לא ראתה את עצירת הפתע של הרכב, הרכב שנסע לפניה ניכנס בג'יפ והיא נכנסה בו.
לרכבה נגרם נזק באופן שנזלו מים מהמזגן, וזה היה הנזק היחיד שניגרם לרכבה, לא נגרם לו נזק נוסף.
בהגיעה בסמוך למעבר חציה "נהגה בחוסר זהירות בכך שלא הבחינה ברכב לפניה והתנגשה עם חזית שלה (כך במקור) בחלק האחורי של רכב היונדאי אשר נדחף קדימה והיתנגש ברכב מסוג קרייזלר... שנסע לפני רכב היונדאי. חוסר זהירותה של הנאשמת, מתבטאת בכך וגרמה לתאונת דרכים בה נחבלו הנאשמת ונוסעי רכב היונדאי, וכן כלי הרכב המעורבים נזוקו".
משמע, הנתבעת, הנאשמת בהליך הפלילי, הורשעה על פי הודאתה בכך שבנהיגתה הדפה את רכב התובעת וגרמה לנזק בכלי הרכב.
...
על פי סעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש] התשל"א -1971, הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי המרשיע את הנאשם, מהווים ראיה לכאורה בהליך אזרחי, בין השאר, כנגד המורשע.
בע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט, (5.11.87), כבוד בית המשפט קבע:
"... מקום שנאשם מודה בעובדות כתב האישום ומורשע לאחר מכן על- פי הודאתו, רואים את עובדות כתב האישום כמוכחות כלפיו, ובשל כך בגדר ה"ממצאים" שבפסק הדין (והשווה, ע"א 285/80 [1], בעמ' 755).
לאור כל האמור אני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל הקבוע בחוק והוכיחה כי הנתבעת אחראית לנזקיה , ומשכך, אני מחייבת את הנתבעת לפצות את התובעת בנזקיה כדלקמן:
בגין הנזק שנגרם לרכב על פי חוות דעת השמאי, סך של 23,681.7 ₪;
בגין שכר טרחת שמאי סך של 448 ₪;
בגין אגרת בית משפט סך של 375 ₪;
בגין שכר בטלת עדים סך של 750 ₪;
שכר טרחת עו"ד כולל מע"מ בסך של 3,000 ₪.
