תאונת דרכים אובדן להלכה ואובדן כללי

בתאריך 29.6.2014 היה מעורב רכב התובע בתאונת דרכים (להלן: "התאונה").

לפיכך, מצא כי לא הייתה כדאיות כלכלית, או מסחרית, בשיקום הרכב הנידון והערכת הנזק התבססה על אובדן כללי להלכה.

האם הרכב לאחר התאונה צריך היה להיות מוגדר כאובדן גמור להלכה המחלוקת בין הצדדים בעיניין זה נסובה סביב השאלה האם הרכב לאחר התאונה צריך היה להיות מוגדר כאובדן גמור להלכה.

...

אני קובע, אפוא, כי הנזק הישיר שנגרם לרכב המבוטח הוא 20,305 ₪.

בעניין חאוי (סעיף ח', פסקאות 7-8) קבעתי כי: "עם כל הכבוד לדברי הפוסקים בערכאות הדיוניות, אני סבור שההלכה היחידה הקובעת בעניין ירידת ערך לאחר תאונה הינה הלכת מוריאנו, אשר ניתנה בבית המשפט העליון. הלכת מוריאנו מדגישה, כי ירידת ערך נעשית על ידי הציבור בשוק המוכרים והקונים, והדגשת חשיבות קביעת המחיר בשוק חוזרת שוב ושוב באותה הלכה. כך לדוגמא, נאמר כי "ערך השוק של נכס נגזר מתפיסת הבריות את תועלתו עבורם, את שלמותו החזותית ואף האסתטיות שבו". וכן נאמר כי "השחיקה בערך הנכס על רקע עבר תאונתי נובעת מדעת הבריות כי עצם העבר הנ"ל פוגם בתועלת-בכוח שתופק מן הנכס ומשמישותו". וכך נאמר כי "רכב מוערך בדרכי השמאות הרגילות לפי ערכו בעיני קונים פוטנציאליים. יש שהמחיר ירוד בשל כך שהדגם אינו אהוד או שנתגלה כי סוג המנוע אינו עומד בתלאות הדרך, למרות העובדה שהמנוע המסוים ברכב המסוים אינו מגלה פגם כלשהו". ושוב : "בעיני הציבור הרחב, היינו לא רק בעיני בעל רכב קונקרטי, רכב שעבר תאונה חשוד כנגוע בתקלות סמויות, ועל-כן הוא מוערך פחות גם אם אין סדקים על פניו. זהו ההבדל בין רכב שעבר את פגעיה הפיזיים של התאונה, אף אם תוקן, לבין רכב שנותר במצבו הכללי כפי שיצא מבית החרושת". 5.

כן קבעתי בעניין חאוי כי: "המשמעות היא שקביעת ירידת ערך על ידי שמאי הרכב צריכה להתחשב לא רק בהיבטים טכניים, אלא גם ובעיקר בירידת הערך המסחרית של רכב שעבר תאונה וזאת לאור התדמית שמהלכת בציבור לגבי רכב כזה. בהינתן האמור בהלכת מוריאנו שהיא האורים ותומים בעניין ירידת ערך של רכב שעבר תאונה ולא כללי וועדת ששון, השמאים לא יעשו את מלאכתם נאמנה באם לא ייתנו משקל מכריע למחיר הרכב בשוק." לאור האמור, אני סבור, כי ירידת הערך שסבל הרכב של התובע כתוצאה מהתאונה היא כנטען ע"י השמאי דורון עד. בנוסף, לא מן המותר להעיר, כי הטענה בדבר ירידת ערך נזנחה על ידי הנתבעת בסיכומיה, כאשר הכלל הוא שכל טענה הנזנחת בסיכומים, בית המשפט לא ישעה לה. בעניין זה ההלכה היא כדלקמן: "כלל גדול נקוט בידי בית-המשפט, לפיו, אם אין בעל הדין מעלה בסיכומי טענותיו טענה מסוימת, משמעות הדבר הוא שאף אם הועלתה על-ידיו קודם לכן, הרי בכך שלא העלה אותה בשלב סיכומי הטענות, הוא נחשב כמי שזנחה" (ע"א 401/66 מרום נ' מרום, פ"ד כא(1) 673, 678-677 (1967)).

ענייננו בתביעה כספית לפצוי התובע על נזקיו שנגרמו לרכבו בתאונת דרכים מיום 2.11.10.

שמאי התובע כתב בחוות דעתו כי נגרם לרכב אובדן להלכה, להבדל מאובדן כללי, והרכב נמכר ללא תיקון.

...

יחד עם זאת, ולאור העדר אפשרות מצד הנתבעת לבדוק את הרכב פיזית לאור מכירתו לצד ג', אני קובעת כי יש לקחת בחשבון 80% מהערכת שמאי התובע לגבי הנזק הישיר לצורך קביעת הפיצוי לו זכאי התובע.

לפיכך אני קובעת כי יש לפצות את התובע בגין ירידת ערך רכבו בסך 3,643 ₪, בגין נזק ישיר בסך 34,536 ₪, וכן בשכ"ט שמאי בסך 2,500 ₪, סה"כ 40,679 ₪.

לסיכום, אני מחייבת את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 34,577 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 2.11.10 ועד יום התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט בסך 1,500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 6,603 ₪.

תאונת הדרכים אירעה ביום 01.08.2018 בין כלי רכב, מ"ר 28-578-78 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת בביטוח ניזקי רכוש (להלן: "הפרטית") לבין כלי רכב, מ"ר 80-657-26 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1, בבעלות הנתבעת 2 ומבוטח על ידי הנתבעת 3 בביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

אולם, מאחר שרכב התובעת הוכרז בסופו של יום כ"אבדן כללי" ושרידיו נמכרו, להבדיל ממצב של "אבדן להלכה" אשר הרכב היה משוקם ונמכר שלא בעלות "שרידים לפירוק", הרי שעל הנתבעים לשאת בתוספת שדי היה בה כדי להכריז על רכב התובעת כאבדן כללי.

...

הגם שהצדדים הסמיכוני לפסוק על דרך הפשרה וללא נימוקים, מצאתי ליתן הנמקה תמציתית בלבד, כדלקמן: האחריות לקרות התאונה לאחר ששמעתי עת נהגי הרכבים המעורבים בתאונה והתרשמתי מהם באופן בלתי אמצעי, נחה דעתי, כי האחריות לקרות התאונה תחולק בין נהג רכב התובעת לנהג רכב הנתבעים.

יש לציין כי אף נהג רכב התובעת אינו שולל כי רכבו פגע תחילה ברכב העדה הניטרלית הגם שהוא אומר כי הפגיעה הייתה בדמות "נשיקה". לאור זאת, מסקנתי היא כי רכב התובעת פגע תחילה ברכב שנסע לפניו מאחור משום שלא שמר ממנו מרווח כדין, ורק לאחר מכן פגע שוב ברכב שנסע לפניו כתוצאה מפגיעת רכב הנתבעים בו מאחור.

אלא שב"כ התובעת לא שאל את העדה הניטרלית כשאלה בחקירה ראשית שתסביר את עוצמת המכות ובכך למעשה ויתר על סוגיה זו. לפיכך, אני קובע כי הפגיעה הראשונה של רכב התובעת ברכב העדה ניטרלית הביאה למלוא הנזק לחלקו הקדמי ברכב התובעת.

ביום 21.12.14 עבר הרכב תאונת דרכים ובעקבותיה הוכרז על שמאי כ" אובדן להלכה".

לעניין זה ראו את דברי פרופ' גבריאלה שלו, דיני חוזים החלק הכללי תשס"ה, בעמ' 302: "ניתן להגדיר טעות סופר כסתירה או העידר התאמה בין החוזה האמתי לבין ביטויו הכתוב של החוזה. טעות סופר אינה אם כן טעות אמיתית. היא מניחה קיום הסכמה בין הצדדים , גם אם הסכמה שלא בוטאה כדבעי במסמך הכתוב המתיימר לשקף אותה.... מבחנו של סעיף 16 הינו מבחן עיקרוני מהותי ולא כמותי... על פי מבחן זה תוצג השאלה אם מה שנתגבש לבסוף להיות המסמך שאמור לשקף את החוזה שנכרת בין הצדדים אכן משקף את החוזה האמתי שנכרת. תשובה שלילית לשאלה זו תאפשר תיקון החוזה לפי אומד דעתם של הצדדים. " במקרה דנן בין התובעת לנתבעת נכרת חוזה לביטוח הרכב הספציפי של התובעת.

...

דיון והכרעה לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינת בכתב הטענות והסיכומים ,נחה דעתי כי אין מקום לקבל את התביעה- עסקינן במקרה מובהק של טעות סופר אשר תוקנה בהתאם לאומד דעת הצדדים.

אין בידי לקבל טענה זו; ראשית, מעיון בשאילתא ממשרד הרישוי ביחס לרכב עולה כי הרכב הנו מגדם Executive (ולא מדגם Luxury).

סוף דבר אשר על כן, אני דוחה את התביעה.

בהתייחס לפגיעה ציין, כי שיעור הפחתת הערך יהיה משמעותי יותר ברכב הנפגע, זאת מאחר וקונה פוטנציאלי חייב לקבל הנחה משמעותית כדי להעדיף רכב כנ"ל שניפגע בתאונת דרכים ותוקן לעומת רכב אחר.

לפיכך קבע, כי הערכת הנזק מגיעה לבסיס של אובדן כללי להלכה שכן משווי הרכב בסך של 119,500 ש"ח יש לנכות גם סך של 6,000 ש"ח בגין שימוש ברכב עד 3 חודשים ,גם סך 1,392 ₪ עבור הוצאות פירוק ראשוני עפ"י הנחיית השמאי ויצמן, וגם את שווי השרידים בסך של 36,500 ₪.

...

כמו כן, אני קובעת כי לא עלה בידי הנתבעת להוכיח בדל קצה של נזק ראייתי שנגרם לה כאשר הוכח כי ראשון בודקי הרכב היה שמאי מטעמה.

כשלעצמי שלא כמסקנת ביהמ"ש בירושלים, אני סבורה כי בנסיבות אלו אין לפסול לחלוטין את קביעת השמאי אלא יש להכיר בחלק מירידת הערך עפ"י הפער שבו הודה התובע.

ברם, גם על פי מסקנה זו עולה בבירור, כי בהתחשב בירידת ערך נמוכה מזו שהעריך השמאי, עדיין מגיע היקף הפגיעה לכדי קביעת אובדן להלכה, ועל כן יש לקבל את התביעה ברכיב זה. לסיכום לאור האמור, אני מקבלת את התביעה, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובע סך של 87,909 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.