תאונות במהלך השתלמות עבודה בנסיעה

ארעה תוך כדי נסיעתו או הליכתו של המבוטח לעבודה ממעונו או ממקום בו הוא לן, אף אם אינו מעונו או מן העבודה למעונו, או ממקום עבודה אחד למישנהו, ועקב נסיעתו או הליכתו זו".

מבחני העזר בסוגיה זו הם המסגרת הפורמאלית של ההשתלמות וארגונה, מימון הוצאות ההשתלמות, תשלום שכר לעובד ותשלום דמי ביטוח לאומי בתקופת ההשתלמות, והאם ההשתלמות נעשית בזמן הרגיל של העבודה או מחוץ לו וכיוצ"ב. עוד נפסק, כי גם אם תוכר הישתלמות כפעולה נלווית לעבודה, תיחשב תאונה שקרתה לעובד כתאונת עבודה ככל שהיא ארעה בפעילות ההשתלמות עצמה ולמענה, ולא בפעילות פרטית או חברתית הנלווית להשתלמות (ר' גם דב"ע (ארצי) נה/0-138 קוזין טוביה נגד המוסד לביטוח לאומי, פ''ד כט(1) (21/3/1996), עב"ל (ארצי) 825/06 המוסד לביטוח לאומי נגד עופרה קיפרמן (10/12/07)).

...

לטעמנו גם הרצאות אולמן וקדוש אינן מנותקות מעבודתו של התובע, שכן מדובר בהרצאות, שעניינן פריצת גבולות, שמירה על אנרגיה חיובית והתמודדות עם מצבי לחץ - הרצאות שיש בהן לסייע לתובע להתמודד עם קשיים ומצבי לחץ ועל כן לייעל את עבודתו אצל המעסיק, הן במסגרת ביצוע תפקידו כהנדסאי והן במסגרת ביצוע תפקידו כמנהל הממונה על עובדים.

מהטעמים המפורטים שוכנענו שקיימת זיקה ממשית בין ההשתלמות לבין עבודתו של התובע וכי למעסיק ענין בהשתתפות התובע בהשתלמות ומשכך ההשתלמות הינה בבחינת פעילות נלווית לעבודה.

מהנימוקים המפורטים לעיל – התביעה מתקבלת, תאונת הדרכים בה היה מעורב התובע ביום 3.7.17 מוכרת כתאונת עבודה.

על כך ש’סכוני הדרך‘ אינם כוללים היתנהגות בלתי סבירה בעליל של המבוטח, עמד בית דין זה אך לאחרונה מפי חברנו השופט שמואל צור, בפסק הדין בעיניין ערן יושיע בקובעו על דעת כל חברי המותב כי: ’לפי הפסיקה, כאשר מדובר בתאונה הנגרמת במהלך הנסיעה או ההליכה מבית המבוטח אל מקום העבודה או בחזרה, הכסוי הבטוחי על פי החוק חל על אותן תאונות אשר נגרמו עקב "סכוני דרך" אשר ניתן לצפותם ואם מתרחשת תאונה מסיבות הנעוצות במבוטח עצמו, לא רואים אותם  כ"תאונת עבודה‘ [(עבל 613/07 ערן יושיע- המוסד לביטוח לאומי (19.2.09, לא פורסם [פורסם בנבו])].

מטרת הנסיעה – היציאה מההשתלמות לאור קביעתנו כאמור התייתר הצורך להכריע בשאלת מטרת הנסיעה של התובע עת אירעה התאונה, האם אכן כטענתו יצא מההשתלמות לצורך קניית אוכל.

...

אף כי הם לא שימשו שיקול מכריע במסקנתנו, ראינו לנכון לציין גם אותם - התובע הודה שהמסעדה אליה לכאורה היו מועדות פניו הינה מסעדה הממוקמת ברחוב אצ"ל בקרבה ובדרך לביתו; התובע אישר בהודעתו לחוקר המל"ל כי בדרך כלל לא נסע לקנות אוכל במסעדה זו בימי ההשתלמות הקודמים, ומצא פתרונות אחרים לקניית אוכל כשר בסמוך; בנוסף, כאמור, ביום ההשתלמות המדובר אף הוגש כיבוד כשר; לא מצאנו את הסבריו של התובע בנוגע לבחירתו לנסוע למסעדה כה מרוחקת, על חשבון זמן הרצאה או במהלך הפסקה בהרצאות, משכנעים ואף לא סבירים.

לפיכך מסקנתנו הינה כי התובע אף לא הרים את הנטל להוכיח את מטרת הנסיעה עת ארעה התאונה.

סוף דבר התביעה נדחית.

כמו כן, היציאה של התובעת להשתלמות לא היתה חובה אלא בגדר בחירה שלה, והשתתפותה בהשתלמות אף הצריכה ממנה הישתתפות כספית עצמית בסך של 600 ₪; הפעילות הספציפית בה נפגע העובד היתה חלק אינטגראלי מהפעילות הנלווית לעבודה – גם תנאי זה אינו מיתקיים במקרה שלפנינו, היות שהתובעת נפגעה בשעת ערב בזמן טיול מחוץ למלון, ואין מדובר בפגיעה בעת פעילות שהנה חלק אינטגראלי לעבודה; - אין קשר סיבתי בין התאונה לבין הפגיעה הנטענת ותקופת אי-הכושר.

] כמו כן, נסיבה נוספת בעיניין אבוקרט, ושאיננה מתקיימת במקרה שלפנינו, הנה הקביעה כי "... העובדה שאדם נוהג להתקלח מדי יום מטעמי הגיינה אישית וללא קשר להשתלמות". לעומת זאת, במקרה הנוכחי עסקינן בנסיבות ספציפיות וייחודיות של יום ההגעה להשתלמות, שלווה בנסיעה ארוכה של התובעת.

...

לטעמנו, כלל העובדות האלה קשורות קשר ישיר להשתלמות ולנוכחותה של התובעת בה כעובדת, ולא לעניינה האישיים-פרטניים של התובעת, ושאינם קשורים להשתלמות עצמה[footnoteRef:38].

סוף דבר לסיכום ולאור כל האמור לעיל, הוכח כי התובעת נפלה ונחבלה במסגרת השתלמות מקצועית, ובמסגרת פעילות שניתן לראותה כחלק אינטגרלי מהפעילות דנן.

בחינת המקרה על שני שלביה ובהתאם להנחיות הפסיקה מביאה אותנו למסקנה כי יש להכיר בפגיעת התובעת כתאונת עבודה, וכפגיעה שנגרמה תוך כדי ועקב העבודה אצל המעסיק.

השופטת חני אופק-גנדלר לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי תל אביב (השופטת אופירה דגן טוכמכר; ב"ל 13765-05-20) בגדריו נתקבלה תביעת המשיב - המועסק בעריית פתח תקווה - להכיר בהשתלמות בה התעתד להישתתף כפעולה נלווית לעבודה, ובפגיעתו במהלך היערכות ההסעה להשתלמות כתאונת עבודה.

וכך נאמר בהקשר זה בענין עמארה: "במקרים שבהם התאונה ארעה תוך כדי הפעילות השולית הקשורה לעבודה – ככלל, יהיה מקום להכיר בה כתאונת עבודה. הדברים צריכים להבחן בעקרו של דבר לפי מבחן הסבירות וכלל נסיבות העניין. במקרה הנוכחי, המערער לא נפגע בעת הרצאה מקצועית מאת נירלט, אלא בעת הנסיעה משדה התעופה לבית המלון. קרי, בעת פעילות כללית השייכת לטיול ולא בעת פעילות הקשורה באופן ספציפי וישיר למטרה השולית. בנסיבות אלה אין לראות את התאונה שארעה למערער כתאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו". ויודגש, במקרה שכזה (ולהבדיל מהשלב השני במבחן הדו שלבי) נבחנת הזיקה בין הפעולה בה נפגע העובד לבין העבודה עצמה (ולא לפעילות היסוד כיוון שזו לא חצתה את השלב הראשון, ואינה נחשבת לנילוות לעבודה באופן סביר).

...

משכך, נפנה לבחון אם יתר נסיבות הענין מצדיקות סטיה מנקודת מוצא זו. לאחר שבחנו את נסיבות הענין הגענו לכלל מסקנה כי ההשתלמות נשוא הערעור שבפנינו אינה חוצה את השלב הראשון במסגרת המבחן הדו שלבי, וזאת לאור הצטברות מאפייניה ובכללם הטעמים הבאים: ראשית, תכני ההשתלמות.

לטעמי, שקלול הנסיבות, על אף גבוליות המקרה, מביא לכלל מסקנה כי ההשתלמות נשוא הערעור אינה נחשבת פעילות נילוות הקשורה באופן סביר לעבודה.

סוף דבר - הערעור מתקבל.

במקרה זה המדובר היה בתאונת דרכים שאירעה שעה שהעובדת נפגעה עת נסעה מביתה לקניון לצורך קבלת מכשיר טלפון נייד הניתן לה על ידי המעסיק, כשזמן נסיעה זה – על אף היותו לאחר סיום העבודה במשרד – הוגדר על ידי המעסיק כזמן עבודה, וזיכה את העובדת בתשלום שכר.

לטעמינו, אופיו הדו מהותי של הרכב אינו שולל את האפשרות כי תאונה המתרחשת אגב תקונו תיחשב תאונת עבודה, וזאת משני טעמים: ראשית, קביעה כזו סוטה מתלם הניתוח של הקשרים דו מהותיים נוספים עליהם עמדנו לעיל (כגון, נסיעה דו מהותית, זירה דו מהותית, השתלמויות ועוד).

...

לבסוף נציין כי במקרה דנן לא נדרשנו להתייחס לשאלת מי נושא בנטל השכנוע בכל הנוגע ל"מאזן השימושים", שכן לטעמנו במקרה זה כפות המאזנים אינן מעויינות.

סוף דבר - דין הערעור להתקבל ופסק דינו של בית הדין האזורי מבוטל.

בנסיבות הענין, ומשהערעור עורר שאלות משפטיות הראויות לדיון – לא מצאנו לחייב בתשלום הוצאות משפט.