תאונה של עצמאית בחניה בבית כתאונת עבודה

הנתבעת 1, גב' שפונגין חנה, הייתה מעורבת בתאונה והיא זו שפגעה בתובע עת נהגה ברכבה מס' רשוי 92-546-28.

סה"כ נקבעה לתובע נכות משוקללת בשיעור של 19% לפי סעיף 37(8)(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956.

לגבי עובדים עצמאיים מסכם המחבר ד' קציר בספרו פיצויים בשל נזק גוף [11] את ההלכה ביחס לגיל פרישה שלהם מעבודה: "ככל הנראה, שעתה, משהתמסדה ההלכה על דבר גיל פרישה גבוה יותר של עצמאיים, יהיה הנטל להביא ראיה מוטל על מי שמבקש לסתור את הנחת הפרישה המאוחרת יותר" (בעמ' 257).

בת.א. (מח-ת"א) 9148-07-11 ש.ג. נ' הדר חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו 6.10.2015], קבעה כב' השופטת וינבאום-וולצקי כי התובע עסק בעבודה פיזית בהיותו קבלן שיפוצים עצמאי, אשר ניסה לעבוד גם על מערבל בטון לפני התאונה, ועל כן סביר יותר שלא היה ממשיך לעבוד מעבר לגיל 70.

גם החשמלאי שעבד בביתו של התובע לאחר התאונה, מר ולרי רזילוב, העיד אף הוא בבית המשפט, שהתובע היה מוגבל ביותר ומרותק למיטתו באותה תקופה (עמ' 23 שו' 18- 21 לפרו' מ- 20.6.21).

...

נוכח כל האמור, ובנסיבות בהן התובע אינו מסוגל לשוב לעבודתו או לעבוד בכל עבודה אחרת, טוען התובע כי נכותו התפקודית הינה בשיעור גבוה יותר מנכותו הרפואית, ויש להעמידה על 100%.

אינני מקבלת את דרישת התובע לפיצוי בסך של 11,067 ₪ בגין טיפולים משקמים לכאורה שעבר התובע בסלובקיה.

בכל הנוגע לעתיד, אני מקבלת את טענת הנתבעת כי מצבו של התובע יציב והמומחה הרפואי מטעם בית המשפט, אשר קבע כי לא צפויה החמרה במצבו של התובע, לא קבע צורך רפואי עתידי של אביזר או טיפול כלשהו שיחייבו בהוצאה כספית שאינה מוכרת בסל הבריאות.

כאב וסבל בהתאם לתקנה 2(ב) לתקנות הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים (חישוב פיצויים בשל נזק שאינו ממון), התשל"ו-1976, לשיעור הנכות כפי שפורטה לעיל וימי האשפוז בהם שהה התובע, אני פוסקת לתובעת סכום של 24,619 ₪ בראש נזק זה. סוף דבר להלן פירוט סכומי הפיצוי שנפסקו לתובע לעיל: הפסדי שכר לעבר- 134,650 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות- 13,000 ₪ עזרת הזולת (לרבות עבודות חשמלאי)- 40,300 ₪ התאמות דיור- 25,000 ₪ כאב וסבל- 24,619 ₪ סה"כ- 237,569 ₪.

לטענתו התובעת לא הוכיחה את הארוע הנטען והגרסה לפיה היתה צריכה לנסוע לחנותו של אללי ביום החופש שלה, כאשר החנות מרוחקת כ 600 מטר מחנותה שלה איננה מעוררת אמון, בפרט בשים לב לכך שבעלה של התובעת לא עבד באותה תקופה ויכול היה לסייע לה בכל יום אחר.

הכרעה סעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 קובע כדלקמן: "תאונת עבודה" - תאונה שארעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו; כידוע, לגבי עובד עצמאי המבקש להכיר בתאונה שארעה לו כתאונת עבודה נפסק בעב"ל 104/99 גבריאל ברדה – המוסד לביטוח לאומי (פ"ד ל"ח, 241) כי עליו יוטל הנטל להוכיח את שני התנאים הקבועים בסעיף 79 לחוק, דהיינו, כי ארעה לו תאונה תוך כדי עסוקו ועקב עסוקו במשלח ידו.

נקדים ונבהיר, כי לאחר ששמענו את עדתה של התובעת ועדיה ועיינו במסמכים שבתיק בית הדין, כמו גם בסיכומי הצדדים, הגענו לכלל דיעה כי עלה בידי התובעת להוכיח כי ביום 14/7/20 ארעה לה תאונה תוך ועקב עיסוקה.

...

עם זאת, בשים לב לכך שכבר ביום 22/7/20 (כשבוע לאחר האירוע) התובעת דיווחה בקופ"ח כי הפגיעה הייתה בעבודה, אנו מקבלים את טענת התובעת כי שמרה את החשבונית לצורך הגשת התביעה למל"ל, ומטעם זה לא העבירה אותה בזמן אמת למנהל החשבונות של החנות.

לנוכח האמור לעיל ,מצאנו כין דין התביעה להתקבל ויש להכיר בפגיעה בכף הרגל של התובעת (שבר בפטישון) כפגיעה בעבודה.

משהתקבלה התביעה הנתבע ישלם לתובעת השתתפות בהוצאות משפט בסך 3,500 ₪.

] לטענת התובע, ביום 28.3.2018 ניסה להתניע טרקטור שחנה בחצר שממוקמת ליד הבתים של ילדיו, כדי שלא יפריע לעבודות הפריקה והאחסנה של הסחורה, אך לא הצליח.

התשתית המשפטית "תאונת עבודה" מוגדרת בסעיף 79 לחוק, באופן הבא: "תאונה שארעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי – תוך כדי עסוקו במשלח ידו ועקב עסוקו במשלח ידו". סעיף 83 לחוק עוסק בחזקת ה'סיבתיות' וקובע כך: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חצוניים הנראים לעין, בין שארעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על ארוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים". בית המשפט העליון קבע כי "'תאונת עבודה' במובנה הקלסי, משמעותה, ארוע פיתאומי וחד פעמי הנראה לעין. בארוע כזה, הסיבה לתאונה היא בלתי צפויה וניתן לתחמה בזמן ובמקום. כאשר קורית ה'תאונה' תוך כדי העבודה, קם הקשר בין הפגיעה לבין העבודה (בכפוף לחזקת הסיבתיות שבסעיף 83 לחוק ולאפשרות סתירתה)"[footnoteRef:8].

...

] טענות הצדדים התובע טען שיש לקבל את התביעה מכיוון שהתקיימו התנאים הקבועים בחוק להכרה בפגיעה כפגיעה בעבודה.

בנסיבות אלה יש לקבל את התביעה.

דיון והכרעה כאמור, השאלה הדרושה הכרעה היא האם עלה בידי התובע להוכיח כי ביום 28.3.2018 אירעה לו פגיעה בעבודה כהגדרתה בסעיף 79 לחוק? לטעמנו יש להשיב על השאלה בחיוב.

הכרעה כאמור, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים והראיות שהוצגו לפנינו שוכנענו כי עלה בידי התובע להוכיח שביום 28.3.2018 אירע לו אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתו, כפי שיפורט להלן.

אי לכך, לא מצאנו שיש במסמכים אלה אנמנזה הסותרת את גרסתו של התובע.

לסיכום, שוכנענו כי ביום 28.3.2018 נפגע התובע במהלך עבודתו כתוצאה מהתפוצצות מצבר של טרקטור שניסה להזיז כדי לפנות מקום בחצר האחסנה של העסק.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

המערערת אינה חולקת על ההלכה לפיה אין להרחיב את ההכרה בתאונות עבודה מעבר לידרוש, כגון במקרה שהתאונה מתרחשת בתוך ביתו של אדם, אך לגישתה יש "לבחון את המהות של כל מקרה" ולפסוק בהתאם לתכלית החוק של הגנה מסיכוני הדרך.

נוסיף ונציין כי לא מצאנו בלשון החוק או בתכליתו בסיס להבחנה שמנסה המערערת ליצור - בנסיבות בהן התאונה מתרחשת בחצר ביתו הפרטי של מבוטח בדרכו לעבודה - בין מבוטח הפותח את דלת המכונית הפרטית החונה בחצר הבית לבין מבוטח הפוסע לשער הבית או מתנייד אליו באמצעות כלי רכב שחוק הפיצויים אינו חל עליו כגון אופניים או קורקינט.

בדיון בפנינו אף עמדה המערערת על הטענה לפיה מהוראות חוק הפיצויים עולה כי המחוקק הכיר בכניסה לרכב כב"גורם סיכון עצמאי", אך לא עלה בידה להבהיר מדוע המחוקק היתייחס בסעיף 80(1) לחוק לנסיעה (המסוכנת לטענתה) ולהליכה בנשימה אחת ומה פשר הסיכון העודף של פתיחת דלת רכב על פני הליכה בחצר הבית או רכיבה בחצר הפרטית על אופניים (ראו לעניינם של אופניים חשמליים, אשר חרף הסיכון הגלום ברכיבה בהם אינם בבחינת "רכב מנועי" לפי חוק הפיצויים: ע"א 7023/19 עיזבון המנוח גבריאל אסולין ז"ל נ' דרויש (12.10.2020).

...

לא מצאנו בטענה לפיה עצם פתיחת דלת הרכב, בנסיבות בהן היא נועדה לשם כניסה לרכב לצרכי נסיעה (להבדיל מפתיחתה לצורך הוצאת חפץ המאוחסן ברכב, בהתאם לסיטואציה העובדתית ברע"א 5470/18 שלמה חברה לביטוח בע"מ נ' פלונית (23.8.2018), ששני הצדדים השליכו עליו את יהבם) מהווה, כנטען על ידי המערערת, "שימוש ברכב" לפי חוק הפיצויים, כדי לסייע למערערת.

גם אם קו הגבול עלול להיראות כשרירותי או כבלתי צודק בנסיבות מסוימות, אין מנוס מקביעתם של גבולות ברורים, אחידים ושוויוניים במידת האפשר, גבולות שנקבעו כאמור בהלכה פסוקה ארוכת שנים שלא מצאנו הצדקה לסטות ממנה.

סוף דבר – הערעור נדחה.

האם נגרמה לתובע ירידה בהכנסות בעקבות התאונה בתצהיר עדותו הראשית טען התובע: "עובר לתאונה הייתי בעל עסק מורשה ועבדתי כקבלן עצמאי כמרכיב מעליות והשתכרתי בשכר ממוצע לחודש לערך בסך 42,855 ₪.

בכל מקרה, גם אם התובע נסע לתל אביב באותו בוקר ותכנן מראש לנסוע לתל אביב באותו בוקר, הרי גם לפי גרסתו, הנסיעה מחיפה לנתניה היתה נסיעה לצורך עבודה, על מנת להביא את העובדים שלו לאתר העבודה בנתניה, וכנראה אף להשאר פרק זמן מסויים באתר העבודה (בשים לב לכך שמדובר היה בשעת בוקר מוקדמת, סביר להניח שהתובע לא התכוון להמשיך בנסיעה לחנות התכשיטים בשעה 7:00 בבוקר).

לטענת התובע, משהמל"ל קבע שלא מדובר בתאונת עבודה, בית המשפט אינו יכול לקבוע אחרת ואינו יכול להורות על ניכוי רעיוני כאילו מדובר בתאונת עבודה בנגוד לקביעת המל"ל. כך נפסק לגבי ניכוי רעיוני של גמלאות המל"ל בע"א 3901/15 בסה נ' בשאראת (פורסם 1.2.2016): "ניכוי הגימלאות מהפצוי מקטין איפוא את הסכום שעל המעביד לשלם לניזוק, ומכאן חובתו של הניזוק להקטין את ניזקו של המעביד ולהגיש תביעה למל"ל:

...

טענת הנתבעת, שלפיה בהתאם לתקנות, במקרה של הגבלה קלה מאד בתנועות עמוד השדרה, אין לקבוע נכות כלל, וכי רק ככל שקיימת הגבלה קלה (להבדיל מהגבלה קלה מאד) ניתן לקבוע נכות, אינה מקובלת עלי.

על יסוד האמור לעיל, אינני מקבלת את טענת התובע לירידה בהכנסות כתוצאה מהתאונה.

העובדות שנמסרו למל"ל במסגרת התביעה הן חלקיות, מגמתיות, אינן עולות בקנה אחד עם העובדות שהתבהרו בחקירתו הנגדית של התובע (והובאו בהרחבה לעיל), והן נועדו להוליך את המל"ל למסקנה אחת בלבד שאפשרית על בסיסן, שלא מדובר בתאונת עבודה.

בנסיבות הענין, כשהתובע היה מודע לטענת הנתבעת מראשית הדרך ובחר שלא לפנות בתביעה למל"ל; כשהתביעה למל"ל הוגשה בשיהוי כה ניכר; כשהתובע הגיש תביעתו למל"ל והמשיך לטעון באותה נשימה בהליך שלפני כי לא מדובר בתאונת עבודה; כשהתובע בחר לנסח את תביעתו למל"ל באופן חלקי, מגמתי וחסר, שאינו תואם את מכלול העובדות שהתבררו בחקירתו הנגדית; בהינתן כל אלה, הגשת התביעה למל"ל אינה יכולה להחשב, לטעמי, כמיצוי זכויות בסבירות ובתום לב. על יסוד האמור לעיל, הגעתי למסקנה, כי יש מקום לניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל להם היה זכאי התובע לו היה פועל בסבירות ובתום לב למיצוי זכויותיו במל"ל. באשר לשיעור הניכוי הרעיוני - הנתבעת טוענת כי יש לחשב את הגימלה הרעיונית על פי השכר החודשי שנטען ע"י התובע בתצהיר עדותו הראשית – 42,000 ₪.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע פיצוי בסך של 350,000 ₪ (540,000-190,000), בצירוף שכ"ט עו"ד כדין והחזר אגרה, וכן תישא בתשלום המחצית השנייה של האגרה.