תאונה קטלנית בכביש 40: שני הרוגים ושלושה פצועים קשה

עוד צויין, כי הכביש היה חשוך בחלקו ושרר ערפל קל. נוכח האמור, הורשע המערער במכלול עבירות שיוחסו לו בכתב האישום: גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961; גרימת תאונת דרכים שתוצאתה חבלה ונזק, לפי סעיף 62(2) ו- 38 (2) לפקודת התעבורה; מהירות שאינה תואמת את תנאי הדרך, לפי תקנה 51 לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961; סטייה מנתיב נסיעה לפי תקנה 40 (א) לתקנות התעבורה; ונהיגה ללא ביטוח רכב, לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי (נוסח חדש), וזאת משהסתבר כי לא היה ברשות המערער ביטוח רכב תקף בעת הנהיגה.

בעקבות התאונה, ניפצע המערער עצמו בצורה קשה, ונגרמו לו חבלות בגב, בצואר ובראש, ונקבעה לו נכות על ידי הביטוח הלאומי.

דיון ב-ע"פ 6755/09 אלמוג נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 16.11.2009, הובהר כי – "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות." ובמקום אחר: "לצד בחינת נסיבותיה של המבקשת, יש לזכור כי השיקולים המתווים את שיקול דעתם של בתי משפט בעת קביעת העונש הראוי לעבירות תנועה בעלות תוצאות קטלניות, אינם מתמקדים רק בנאשם. על בית המשפט לשקול מערכת שיקולים רחבה יותר, הכוללת גם את בחינת תוצאות התאונה והאנטרס החברתי שבענישה" (רע"פ 2955/12 הרמוס נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 26.6.2012, פסקה 10).

...

לאור האמור, אני סבור כי מתחם-הענישה הראוי בהקשרים של רשלנות בינונית-גבוהה כבענייננו – הנו 9-24 חודשי מאסר בפועל (קרי: בין הרף התחתון של רשלנות בינונית לבין הרף העליון של רשלנות גבוהה), ו-9-24 שנות פסילה, בהתאמה.

לעניין הרתעת הרבים [שם, סעיף 40ז] אני סבור כי הדבר שמפניו רלבנטי להרתיע הוא ההתנהגות המסוכנת.

לאור המקובץ; ובשים לב למנהגה של ערכאת-הערעור לקמץ בהתערבות בגזרי-דין בהיעדר סטייה מהותית ממדיניות הענישה – מסכים אני לתוצאה שאליה הגיעו חבריי.

השופט י. צלקובניק: ביום 16.5.2012, בשעה 14:30 לערך, נהג המערער, עובד רפא"ל, בטנדר "מיצובישי", תוך שהוא חוצה את כביש 40, לרוחבו, ממערב למזרח, לאחר שיצא מכביש היציאה ממיתחם רפא"ל מערב המתחבר לכביש 40, ונסע לעבר צומת כביש הכניסה למיתחם רפא"ל מזרח, בצדו השני של כביש 40 (להלן: הצומת).

המערער הודה באחריותו ברשלנות לתאונה הקטלנית, במסגרת הסדר טיעון, שבגדרו תוקן כתב האישום, והוסכם כי המשיבה תגביל טיעונה להטלת מאסר בפועל שלא יעלה על 12 חדשים, ולסיוג פסילת הרישיון באופן שהמערער יהיה רשאי לנהוג ברכב במסגרת עבודתו בשטחים סגורים ומוגדרים של רפא"ל. בעקבות הודאתו, הורשע המערער בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961; נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה של ממש, לפי סעיף 62(2) בצרוף סעיף 38(1) לפקודת התעבורה; אי מתן זכות קדימה בצומת, לפי תקנה 64(א)(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961.

בית המשפט קמא (כב' השופטת א' ג'רבי) קבע כי "בהתנהגות הנאשם באי מתן זכות קדימה לרכב שהגיע מימינו ונוכח שדה הראיה אשר עמד לרשות הנאשם מימינו, יש משום רשלנות מן הדרגה הגבוהה. אין מדובר כאמור בהסחת דעת רגעית שכן כפי שצויין בהתקרב רכב לצומת ובמיוחד כאשר מדובר בצומת גדול, הרי שעליו להקפיד הקפדה יתרה במתן זכות קדימה לכלי הרכב המגיעים מימינו"; עוד נקבע כי המערער נטל סיכון, כשנהג "בנסיעה רצופה ומודעת של חציית הצומת תוך היתעלמות מוחלטת מן החובה להביט לצדדים...", והיה עליו לחצות את הצומת "תוך עירניות מאקסימאלית". בית משפט עמד על ההשלכות הקשות של התאונה על בעלה ובנה של המנוחה, ועל הורי המנוחה, שמותה הפך אותם לשבר כלי.

מנגד, עמד בפני בית המשפט תסקיר שירות מבחן (מיום 10.12.2013), בעיניינו של המערער, בן 37, נשוי ואב לשלושה, שהעתיק את מקום מגוריו מהצפון למצפה רמון בשל עבודתו ברפא"ל (מעדויות וחוות דעת של גורמים שונים במקום עבודתו של המערער, עלה כי מדובר באדם נורמאטיבי ועובד מצטיין במערך הניסויים ברפא"ל, כמי שהיה שותף בהתקנה ובהפעלה של מערכות התרעה מפני רקטות; בנוסף העידו בני המשפחה על הסבל והצער העובר על המערער בעקבות התאונה).

...

נוכח מכלול שיקולים אלה, לא ראינו מקום להתערב בהוראות גזר הדין, והערעור נדחה לפיכך.

על פי כתב האישום, בתאריך 17.8.15 בשעה 10:00 לערך, נהג הנאשם ברכב טויוטה מספר 4256474 בכביש 444, מכיוון דרום לכיוון צפון, וזאת חרף העובדה שביום 9.3.09 נפסל בנוכחותו לצמיתות בבית המשפט לתעבורה – ת"א, ע"י כב' השופטת שדמי בתיק מספר 10316/07, לאחר שהורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין, וכן הוטל עליו עונש מאסר בפועל לתקופה של 18 חודשים.

מתסקיר שירות המבחן עולה כי הנאשם כבן 64, נשוי ולו שלושה ילדים בגילאי 28-37 ונכד אחד, בשנת 2010 ריצה מאסר בן שנה בגין עבירה של גרימת מוות ברשלנות.

מעיון בגיליון רשומו התעבורתי עולה כי לחובתו 144 הרשעות תעבורה, כאמור האחרונה שבהן משנת 2010 בגין גרימת מוות ברשלנות, כאשר דרס במשאיתו הולכת רגל קשישה אשר ניחבלה קשות ונפטרה.

קצינת המבחן התרשמה מגבר דל מבחינה רגשית וקוגניטיבית, אשר לאורך חייו הסתבך הן בפלילים והן במגוון רב מאד של עבירות תעבורה, בכללן תאונה קטלנית, אשר כיום ממוקד בקורבנותו ובתחושת חוסר אשמתו.

קביעת העונש הראוי במיתחם שנקבע במסגרת זו נתתי דעתי, לחומרא ולקולא, לנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה, לרבות נסיבותיו האישיות של הנאשם, בין השאר בהתאם לסעיפים 40יא(1),(2),(4),(8),(10),(11) לחוק העונשין.

פסילה על תנאי אני פוסלת את הנאשם מלנהוג ו/או מלקבל ו/או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 7 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים והתנאי הוא שהנאשם לא יעבור אותה/ן עבירה/ות שעליה/ן הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השנייה לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961 ויורשע בגינן.

...

קביעת מתחם העונש הראוי לאור האמור לעיל, אני קובעת כי מתחם העונש ההולם בעבירה של נהיגה בזמן פסילה, שהינה עבירה ראשונה מסוגה, נע בין מאסר על תנאי ועד מאסר בפועל למשך חודשים רבים, תלוי בעברו של הנאשם ובקיומו של תנאי מאסר בר הפעלה, וכן פסילה שלא תפחת מ- 12 חודשים ולא תעלה על 30 חודשים.

אשר על כן, אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מאסר בדרך של עבודות שירות אני מטילה על הנאשם 6 חודשי מאסר בניכוי 22 ימי המעצר, שירוצו בדרך של עבודות שירות.

מאסר על תנאי אני גוזרת על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 9 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירות של נהיגה בזמן פסילה ו/או נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף שפקע למעלה מ-12 חודשים ו/או הגשת בקשה לרישיון בזמן פסילה.

על פי התמצית העובדתית שצוינה בהחלטת הפסילה, ביום 12.12.20, בשעה 18:40, נהגה המבקשת, בכביש בין ערוני, מספר 4, ק"מ מס' 228.4, וגרמה לתאונה בה נהרג אדם.

הנהגת הייתה מעורבת בתאונה בה נהרג אדם ואדם נוסף ניפצע קשה מאוד.

המבקשת גרושה, אם חד הורית, לשלושה ילדים, קטינים, שנטל פרנסתם רובץ על כתפיה, מפרנסת יחידה, ורישיונה משמשה בחייה היומיומיים והגעתה למקום עבודתה.

עברה התעבורתי של הנהגת – המבקשת נוהגת משנת 2007, ולחובתה 6 הרשעות קודמות, בהן שתי הרשעות בגין סטיה מנתיב נסיעה תוך הפרעה לתנועה (מיום 30.6.20), פניה או סטיה בחוסר זהירות (מיום 23.1.20), שתי הרשעות בגין שימוש בטלפון בנהיגה (משנת 2019) והרשעה בחציית כביש כשברמזור אור אדום (משנת 2009).

ראו לעניין זה דברי בית המשפט בעיניין אבו מדיעם: "אכן, נידרש פסק זמן מסוים של הרחקה מהכביש כדי לאפשר לנהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית לחזור למצב רגיעה יחסית הנדרשת כתנאי לנהיגה זהירה." כן ראו דברי כב' השופטת ד' דורנר בעיניין ארנביב: "בהליך המנהלי המופעל בסמוך לאחר ארוע התאונה הקטלנית, חזקת המסוכנות בצרוף תקופת הפסילה המינהלית הארוכה יותר מאשר בגין עילות אחרות שאינן קשורות לגרימת מוות... משקפות תפיסה מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ומכאן גם התכלית המשנית שביסוד הפסילה, היא תקופת הצינון, על-פיה נימנע מנהג, שבנהיגתו קיפח חיי אדם, להמשיך לנהוג מייד לאחר מכן. ראו, למשל, בש"פ 5928/96 ארנפריד נ' מדינת ישראל (לא פורסם)." זאת ועוד, מן הראוי שנהג שהיה מעורב בתאונה קטלנית, וחקירתו עדיין לא הושלמה, לא ימשיך לנהוג בדרכים, עד שחקירתו תסתיים והתמונה הסופית בה תתברר.

...

לפיכך, הבקשה נדחית.

מעוצמת הפגיעה, הוטח המנוח בכביש, ניחבל חבלות קשות בכל חלקי גופו ומותו נקבע מספר שעות לאחר מכן, בבית החולים.

דיון והכרעה מיתחם הענישה ההולם ייקבע על-פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין ולפיו יש מקום ליתן משקל לערך או הערכים החברתיים שנפגעו מבצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, למדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בבצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט. באופן נהיגתו, פגע הנאשם בערך הנעלה של קדושת החיים, ערך עליו אנו מצווים להגן כחברה, בכל דרך אפשרית.

בע"פ 6755/09, ארז אלמוג נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון, מהם העקרונות לפיהם יש לגזור את דינו של מי שהורשע בגרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עיקרון קדושת החיים והן משקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמאטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". סעיף 304 לחוק העונשין, קובע עונש מאסר של 3 שנים, בעבירות של גרם מוות ברשלנות ואילו סעיף 64 לפקודת התעבורה, שעניינו, גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, קובע כי תקופת המאסר תהיה בין 6 חודשים ל-3 שנים, אלא אם מצא בית המשפט, על פי הנסיבות, כי אין מקום לעונש של מאסר.

...

בע"פ 6755/09, ארז אלמוג נגד מדינת ישראל, קבע בית המשפט העליון, מהם העקרונות לפיהם יש לגזור את דינו של מי שהורשע בגרם מוות ברשלנות בתאונת דרכים: "נדמה שקיימים שלושה כללים מנחים בסוגיית הענישה הראויה בעבירה של גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות. האחד, ראוי לגזור על נאשם עונש מאסר בפועל ופסילה מלנהוג לתקופה הולמת, הן בשל עקרון קדושת החיים והן משיקולי הרתעה. השני, בדרך-כלל הנסיבות האישיות של הנאשם בעבירה זו אינן בעלות משקל כבעבירות אחרות המלוות בכוונה פלילית, הן בשל אופייה המיוחד של העבירה הנדונה והן בשל ביצועה השכיח גם ע"י אנשים נורמטיביים. השלישי, אמת המידה הקובעת בעבירה זו היא דרגת הרשלנות". סעיף 304 לחוק העונשין, קובע עונש מאסר של 3 שנים, בעבירות של גרם מוות ברשלנות ואילו סעיף 64 לפקודת התעבורה, שעניינו, גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב, קובע כי תקופת המאסר תהיה בין 6 חודשים ל-3 שנים, אלא אם מצא בית המשפט, על פי הנסיבות, כי אין מקום לעונש של מאסר.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי יש לכבד את הסדר הטעון שבין הצדדים ואני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: פסילה לצמיתות.

אני דנה את הנאשם ל-8 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.