תאונה קטטה בבית הספר חובת השגחה

בהפסקת הצהריים "התלמידים היו או במסדרון או בחדר המנוחה, כאשר באותו זמן הצוות היה בחדר המורים שהיה בקומה של בית הספר, או במשרד של ראש הישיבה שהיה בקומה של הישיבה. למיטב זכרוני לא היה בשעות ההפסקה מורה עם התלמידים". עוד ציין כי "הישיבה לא הייתה כ"כ טובה" וכי "אני זוכר שהיו ארועים של קטטות בין תלמידים". הוא ציין כי "באירוע שבו אני הייתי מעורב, מי שהפריד היו למעשה חברים ולא איש צוות" וכי לא הייתה "מדיניות של יד קשה כלפי אלימות בבית הספר". לגבי פרטי האירוע ציין כי הוא אינו זוכר אותם באופן מדויק, מעבר לכך שהוא אירע בחדר המנוחה, בו היו מלבד התובע רפאל וגבריאל וכי התפתח ויכוח בין התובע ובין רפאל בנושא החטיף: "זכור לי כי היו ביניהם חילופי דברים שאחר כך עברו לדחיפות, כאשר לאחר מכן מ' היתמוטט. למיטב זכרוני, כל האירוע כולו ארך כ 5-6 דקות". בחקירתו חזר וציין כי הוא אינו זוכר כיום בדיוק את פרטי האירוע אך זוכר שהיו דחיפות (עמ' 40).

ובאשר לחובת הצפיות החלה בכל הנוגע למריבות וקטטות בין תלמידים קבע בית המשפט העליון כך: "מריבות וקטטות בין ילדים, גם בגילאי כיתות ח', אינן תופעה בלתי מוכרת. על כל הורה ומורה חלה חובת צפיות לגבי התרחשויות כאלה ומוטלת עליו חובה לנקוט אמצעי פקוח סבירים למניעת סכוני בטיחות מסוימים הקשורים בכך. יותר מורכבת היא השאלה: אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים - כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הנה, בהכרח, תוצאה של "איזון בין האנטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני" השופט עציוני בע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן, פ"ד כה(2) 113, בעמ' 117..

...

לאור כלל האמור, אני קובעת כי התובע לא עמד בנטל להוכיח זכאותו לתגמולי ביטוח בהתאם לפוליסה שערכה כלל ודין התביעה, גם כנגד כלל, להידחות.

נוכח מסקנה זו, מתייתר הדיון ביתר טענות כלל לרבות טענת הסף של כלל, כי לישיבה לא היה עדיין רישיון ממשרד החינוך בעת הארוע ולכן התובע לא היה מבוטח בפוליסה.

לאור כלל האמור, תביעת התובעים נגד כל הנתבעים נדחית.

כשמתגודדים נערים בוגרים בחבורה, ומתחילה ביניהם התקוטטות שהולכת ומסלימה – שאחריתה מי ישורנו, קמה חובת זהירות על צוות בית הספר מלכתחילה ומבעוד מועד להערך כדי למנוע את אותה התקוטטות מלקרות או מלהמשיך ולהתפתח – בנסיבות בהן הדחיפות ההדדיות תוצאתן עלולה להיות פגיעה במקומות רגישים בגוף צעיר ורך בשנים, או בנפילה בעייתית או בדרך אלימה יותר, עד כדי שליפת סכין, במיוחד ע"י נער שאינו לומד בבית הספר, גם אם ניכנס אל בית הספר ברשות.

יש להגביר את ההשגחה ואת הפיקוח בשעות אלה ולהגיב באופן מיידי על ארועי אלימות כדלקמן: יש למנות מורים-תורנים ולמקמם בשטח בית הספר ולקבוע שטחי אחריות לשם הסדרת פעילות התלמידים בהפסקה והפיקוח עליה כדי למנוע היתנהגות מסוכנת ומשחקים מסוכנים העלולים לגרום לתאונות.

כלום יעלה על הדעת, שרכז מחלקת החינוך במועצה (כיום מנהל המחלקה) העד עבדללה הייב, יודע על "ארוע אלימות" "ברמה נורמלית", ועל ויכוחים בין תלמידים וקטטות ברמה סבירה – כלשונו בעמ' 99, אך מותיר ללא פקוח שלו את הניהול של מנהלת בית הספר לרבות ניהול החצר על כל הנערים המתגודדים בה – ללא מורה תורן מפקח ומשגיח.

...

בנסיבות אלה אני קובעת כי התיאור העובדתי בכתב האישום לא נסתר, ועל כן מתקבל לאמיתות תוכנו ביחס לכל הנתבעים, במיוחד שהכרעת הדין וגזר הדין הוגשו בהסכמה, ובכלל זה תיק המשטרה כולו, כשאף הנתבעים נשענים עליהם בסיכומיהם.

על כן אני קובעת את שכרו בשנים האבודות, באין ראיות לסתור, לפי השכר הממוצע במשק, בסך 10,273 ₪.

על כן העתירה לפיצוי שבאה אך בסיכומים, נדחית.

באלה הנסיבות, כשאין הוכחה לפיצוי ששולם, דין העתירה להידחות.

"יותר מורכבת היא השאלה: אימתי ייראה המורה כמי שהפר את חובת הזהירות המוטלת עליו? מטבע הדברים, אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים – כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הנה, בהכרח, תוצאה של 'איזון בין האנטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני'" (עניין ארגמן).

כך מקום בו המעשה האלים הוא "חוליה בשרשרת מעשי אלימות נוספים" (עניין ****י); כך מקום בו המזיק הוא תלמיד הידוע במעשיו האלימים או המסוכנים אך הרשויות לא הפסיקו אותם; כך כאשר היתרחשו מעשי אלימות קודמים ושירתה אוירת אלימות בבית-הספר אך לא ננקטו פעולות לשינוי האוירה וכך כשצוות המורים ידע או היה עליו לדעת על סיכסוך בין תלמידים שעלול לגרום לקטטה אך התלמידים לא נקראו לסדר והקטטה לא נימנעה (ת.א. 5811/07 בייצר נ' מ"י [3/10/2009]).

בת"א 14699-05 לוזון ניר נ' בן עדי **** ואח' (17/3/2010), דובר במורה שתקף תלמיד, גם תביעה זו נדחתה לאחר שנימצא שבית הספר ומשרד החינוך - לא צפו ולא יכלו לצפות את היתרחשות ארוע התקיפה שהיה מעשה פיתאומי, חריג ובלתי צפוי ועל כן, לא התרשלו ולא הפרו את חובת הזהירות וחובת הפיקוח וההשגחה המוטלת עליהם, כלפי תלמידי בית הספר ובכללם התובע.

...

תוצאה זו אמנם מעוררת חוסר נוחות מסויים, שהרי בית הספר אמון על בטחון התלמידים השוהים בו, יחד עם זאת, המסקנה המתבקשת מהעובדות שהוכחו הינה שמדובר באירוע שלא ניתן היה לצפייה מבחינת הרשויות ושהיה יכול להתרחש בכל מקום, מה גם שאחריותו והתנהגותו של התובע עצמו שבחר להבליג על אירוע התקיפה הראשון ולא ערב את הרשויות היא שגרמה לכך שלא ננקטה פעולת מניעה.

התביעה כנגד נתבעות מס' 2-4 נדחית ללא צו להוצאות וזאת בשים לב לפגיעתו של התובע בעת היותו קטין ובמידה רבה לפנים משורת הדין, שכן ברי שנגרמו לנתבעות הוצאות בגין ניהול ההליך.

ההודעה לצד השלישי נדחית.

אף אם באה העצמה מצד התובעת ביחס לגורמים שהניעו הילדים במהלך תקופת בית הספר "להיטפל" אליה (כאשר ספק בעיני אם אותה צלקת קטנה היא שגרמה לבידודה החברתי הראשוני הנטען), הרי שיכול בהחלט כי משעה שכבר ראו להתנהג כך כלפי התובעת מטעם זה או אחר – ראו להציק לתובעת גם ביחס לצלקת : מה שאכן יכול היה בתורו להעצים את האפקט של הצלקת בפן הנפשי מעבר להשלכה שהייתה לה אילמלא כן; ומה שמאשש עמדת המומחה בתחום הנפשי כי אמנם לא כל הנכות הנפשית בה הכיר יש לייחסה לתאונה, אולם פגיעה בדימוי הגוף יכולה להביא לנכות הנפשית הצנועה בה כן הכיר, בקשר עם התאונה).

ואכן, לא אחת (ואף על ידי) נדחו תביעות שיסודן בארועי פיתאום כגון השלכת חפץ, מכה פתאומית שהנחית תלמיד על רעהו לא במהלך קטטה שנמשכהבאין מפריע, היתקלות פיתאום של שחקנים זה בזה במהלך משחק, וכיוצ"ב. אירועים שכאלה קשים לצפיה ועוד יותר למניעה, במשטר סביר שאינו מפריז באמצעי המשמעת והפקוח (מה שאף הוא אינו רצוי כאשר אין לחייב ביצירת משטר של פיקוח ההופך גנים ובתי ספר ל"מדינת מישטרה" – עיין למשל בדברים נכוחים שנאמרו בנידון בת"א 79/94 (מחוזי ירושלים) אבי טקיאר (קטין) נ' מדינת ישראל.

שכן "מטבע הדברים אפשרויות ההשגחה של מורים ומחנכים - כאפשרויות ההשגחה של הורים באשר הם - אינן בלתי מוגבלות. מידת ההשגחה המצופה מהם הינה בהכרח תוצאה של איזון בין האנטרס של השגחה על ילדים ומניעת תאונות מצד אחד, והיכולת להקצות כוח אדם להשגחה על התלמידים מצד שני". לענין ארוע פיתאום ככאלה שלא ניתן למנוע אף בהשגחה סבירה, ולפיכך אין קשר סבתי – אפנה גם לפרשת ****י נ' אורט (ע"א 715/79 פ"די לה(2) 765) שעסק במקרה של חבלה עקב דחיפה במהלך משחק כדורגל בין תלמידים.

אולם הגיונה של חובת התחקור ביחס לפרטי הבסיס של תאונה וכיצד ארעה, עומד לגופה כאמור, אף בלעדי חוזר מנכ"ל זה או אחר המחייב במלוי דו"ח תאונה בשדות מובנים, ועמד לגופו אף במועד בו ארעה התאונה.

...

אני סבור כי שלוב הנתונים של משחק נמשך בגן צפוף יתר על המידה, תוך ישיבת הגננות במקום אחד, מקימים התרשלות של הגננת, ומעבירים הנטל המשני לנתבעת, הנושאת באחריות שלוחית, להמחיש כי אותה התרשלות לא היא שהסתירה מעין הגננות פרק זמן ממשי, התרחשות שהיתה ברת מניעה (פרק זמן ממשי – לענין זה כאמור די בדקה - שתיים).

אני קובע אפוא שהתובעת המחישה אף הקשר הסיבתי העובדתי והמשפטי, לאור מעבר הנטל המשני שלא הורם (ויכול שלא ניתן היה להרימו).

סוף דבר, אני מחייבת הנתבעת לשלם לתובעת תוך 30 יום הסכומים הבאים במצטבר: 119,375 ₪.

יצויין כי איני סבורה שיש לזקוף לחובת הנתבעת את העובדה שלא הוגשו התיקיות המסודרות שנמסרו למורים ובהם שבוצם לתורנות בחלוף שנים כה רבות מאז התאונה, והתובע גם לא הצביע על חובה לשמור תעוד זה. יחד עם זאת, בידי המנהל היו יכולות להיות ראיות, או שהיה יכול להביא עדים רלוואנטיים להוכחת הטענה שהיה מורה תורן, אך הדבר לא נעשה.

ביישום מבחן זה, נקבע כי "בעת הפסקה... מתחייב בדרך כלל פקוח כללי... אינו מתחייב פקוח צמוד דוקא, המכסה כל פינה, אלא מספיקה נוכחות בקירבת מקום, כי הידיעה בדבר נוכחות המורה, יש לה, בדרך כלל, השפעה מרסנת, אף אם המורה אינו נראה בכל רגע בכל אתר, אך נמצא, כאמור בקירבת מקום. (ג) ראוי שהמורה יהיה בקירבת מקום, כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת, או כדי שניתן יהיה להזעיקו על אתר." (ע"א 715/79 גדעון ****י נ' אורן ישראל, נתניה, [פורסם בנבו] (11.3.81) עמ' 771- 772 לפסק הדין, ההדגשה אינה במקור).

הפסיקה פוטרת את בית הספר מאחריות במקרה בו השגחת המורה לא הייתה מועילה במניעת תאונה גם אם היה עומד בקירבת מקום (ע"א 635/70 מנדלסון נ' קפלן [פורסם בנבו] (2.6.71)).

...

סיכום הנזק לסיכום, להלן הפיצוי שנפסק לתובע בראשי הנזק השונים: כאב וסבל- 15,000 ₪.

סוף דבר בהתאם לתוצאה אליה הגעתי, תביעת התובע מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע את הסכום של 68,000 ₪.