תאונה הרגל נתקלה במרצפת בולטת אשר יצרה הפרש גבהים בשביל

בחוות דעת מקיפה ויסודית סקר ד"ר מזרחי את מצבו של התובע קודם לתאונה ולאחריה ופרט, כי לאחר התאונה אובחן התובע כסובל משברים ללא תזוזה בתושבת מפרק הירך, אשר טופלו שמרנית וניתן אישור לדריכה מלאה.

לטענתו, הרגל שלו נתקלה במרצפת בולטת.

ב"כ התובע הציג לעד תמונות מאוקטובר 2015, שניכר שצולמו לאחר תיקון המדרכה בסמוך לעץ ושם חרף התיקון ואולי דוקא בשל תיקון שאינו מוצלח במיוחד, נראים הפרישי גובה בין המרצפות, ואולם השוואת התמונות מאוקטובר 2015 למקום הנפילה של התובע מעלה, כי לא מדובר באותו מקום, התובע נפל במרכז הדרך במרחק של מספר מטרים מן העץ ואלו התמונות מאוקטובר 2015 מתייחסות למקום הנמצא בצידו השני של העץ, כחצי מטר עד מטר בסמוך אליו.

כך סבר גם כבוד השופט אוקון בת"א (שלום ת"א) 87279/96 סרי נ' עריית חולון, (6.12.98): "המיקום הנכון מבחינת הסיכון הרגיל של מעידה הוא בתחום רמת הזהירות. אין צורך לנקוט אמצעי זהירות נגד סיכון שכיח וטבעי הקיים גם בלעדי רשלנות. זהו המצב כאשר מתרחשת מעידה או החלקה בשל איבוד שיווי המשקל או בשל הנחה בלתי נכונה של הרגל. זהו המצב גם כאשר שיווי המשקל אובד בשל גורם שהוא בבחינת נתון מקובל, למשל, בליטות, גלים ושיפועים בדרך ציבורית, שאיננו מצפים כאמור כי היא תהיה בבחינת 'מודל גאומטרי שיש בו יושר מתמטי של מפלס'. לעומת זאת, אם המעידה היא תולדה של גורם אחר, שנוצר מהתרשלות, חדלה הנפילה להוות סיכון רגיל". אומנם לא ניתן לצפות ולדרוש מהולך הרגל שילך כאשר עיניו על הקרקע בחיפוש אחר בליטות או גלים אולם מאידך, הנתבעת אינה מצוה לתור אחר גלים, בליטות או שקערוריות נקודתיות שגובהן קטן במיוחד.

כפי שנקבע בע"א 1391-08-07 כרמלה כפיר נ' גני תקווה (30/12/07): "אין למצוא התרשלות (ואין לומר כי הופרה חובת הזהירות הקונקרטית) מצד המשיבה בשל כך שלא שלחה צבא של אנשי פקוח מצוידים בכלי מדידה לבחון בקפידה כל מדרכה ומדרכה וכל אריח ואריח. בליטה נקודתית של ½1 ס"מ, במדרכה אינה בגדר מפגע, המצריך תיקון על אתר. דומה כי הוצאות המניעה במקרה כגון זה, עולות על תוחלת הנזק. מנגד, רשות מקומית עלולה להמצא רשלנית עת אינה נוקטת צעדים למניעת מפגע בדמותו של בור במדרכה (כפי שהיה למשל בת"א (שלום י-ם) 4542/02 פנחס נ' עריית ירושלים, [פורסם בנבו], ניתן ביום 25.10.07) או בור המצוי בשביל בתוככי גן צבורי (פרשת סרי הנ"ל). כאמור, לא זה המצב בעניינינו. על כן, משלא התרשלה המשיבה, לא מוטלת עליה אחריות בעוולת הרשלנות". התובע מרגיש נפגע, חייו השתנו במידה מסוימת מאז הנפילה והוא מטיל על הנתבעת את האשם במצבו ומאמין בכל לב שהוא זכאי לפצוי ממשי על נזקיו.

...

לצורך הדיון כאן, ניתן להניח, כי קמה בנסיבות גם חובת זהירות קונקרטית והשאלה הדרושה הכרעה הינה האם הופרה חובת זהירות זו. בנסיבות המקרה דנן, אני סבורה, כי המענה לשאלה זו הוא בשלילה.

לאחר שבחנתי את מכלול הראיות ולאחר שהתרשמתי באופן בלתי אמצעי ממקום הנפילה, באתי לידי מסקנה, כי אין אשם במעשי או במחדלי הנתבעת.

בשים לב לכל האמור עד כאן, על אף פגיעתו הלא קלה של התובע, דינה של התביעה להידחות.

מודעת אני להוצאות שנגרמו לנתבעת, אולם במכלול נסיבות העניין באתי לידי מסקנה, כי נכון להורות על דחיית התביעה ללא צו להוצאות.

נסיבות התאונה במסגרת כתב התביעה טוען התובע, כי בעת שהלך בשביל בין ברכות השחייה בסחנה רגלו השמאלית נתפסה בחריץ עמוק שהיה פעור בין המרצפות והוא נפל ונפגע (סעיפים 5 ו-6 לכתב התביעה).

לפיכך קובעת, כי התובע לא עמד בנטל להוכיח את גירסתו העובדתית לאופן היתרחשות התאונה קרי שרגלו נתקלה בתעלה ולכן נפל, שלאור גרסה זו יש לבחון את אחריות הנתבעות והאם התרשלו.

מנ/1 עולה, כי מדובר בתעלה בולטת מאד אשר היה בידי התובע להבחין בה בנקל והיה בידו למנוע את נפילתו, ככל שהוא היה מסתכל על הדרך.

עוד טען במסגרת כתב התביעה, כי רגלו נתפסה בחריץ אשר היה פעור בין מרצפות שביל ההליכה.

לאור מהותו ואופיו של האתר הרי שהמקום בו מעד התובע, לטענתו, אינו משטח חלק נטול פגמים ותחת זאת יש במקום סלעים, חריצים בין הסלעים והפרשי גובה.

...

כמו כן, אינני מקבלת את עדותם באשר לאופי והיקף העזרה לה נזקק התובע.

לאור אופי והיקף נכותו של התובע וכן התרשמותי ממנו ומתפקודו אינני מקבלת את עדותה של שרה לפיה אין בידי התובע לעשות שום דבר.

לאור המפורט לעיל, התביעה נדחית.

בתצהירו [ת/1], סעיפים 4 – 6, הרחיב התובע: " בהיותי פוסע על שביל בית הכנסת, צמוד לקיר שכן בחלק החיצוני של השביל היו בורות ומדרכה מאוד משובשת, החלקתי לאחור עת רגלי נתקלה במרצפת משובשת וכאשר ניסיתי לייצב עצמי עת הושטתי רגלי קדימה, נתקלה זו במדרגה נמוכה ביותר, החלקתי ומעדתי לאחור...

בהתייחס לצילום 1 לתצהיר התובע העיד כי המרצפת אינה שקועה ולכן לא ביצע מדידה של הפרש גובה.

מכל האמור לעיל עולה, כי מבנה השטח או האזור בו התרחשה התאונה – הנו שביל, לא רחב בהרבה ממידות אדם, לא ארוך במיוחד, סמוך לקיר, כשבצד זה מרצפת שקועה בחציה, ומרחק כ – 30 ס"מ לפני מרצפת זו, מסתיים השביל במדרגת סף. מדרגה זו אינה מסומנת או צבועה וגובהה, כ – 8 ס"מ [ת/5, מדידות המומחה עצמו ועמ' 25 לפרוטוקול וכן צלום 4 שצורף לתצהיר התובע ולא נסתר].

אינני נזקקת לתקן זה או אחר על מנת לקבוע, כי המרצפות בשביל בו נפל התובע, לא היו בטוחות ושקעים ושקערוריות בהם, מהווים מפגע, בפרט כשאינם בולטים לעין ומצויים בשולי השביל.

אך השאלה לעולם הנה – מה גרם למעידה, לנפילה או לאבדן שיווי המשקל, האם סיכון שכיח וטבעי, הקיים אלמלא הרשלנות, למשל, הנחה לא נכונה של הרגל, או תולדת סיכון שנוצר כתוצאה מרשלנות הרשות המקומית.

...

אני סבורה, בנסיבות אלה, כי הגורם העקרי לתחילת "נפילת" התובע, הייתה המרצפת השקועה בחלקה, כאשר חוסר יכולתו להתאזן, לאחר התקלותו בה, נגרם על ידי מדרגת הסף.

ביחס למרצפת המשובשת, לא הופניתי למקור חובה ועל כן נמצא כי התובע לא הוכיח כי בוצעה כלפיו עוולה זו. הטענה נדחית.

כאן אעיר כי לא מקובלת עלי עמדת ב"כ הנתבעות בסיכומיה ולפיה יש לגזור את אמת המידה לפיצוי מעקרונות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975.

סוף דבר 38.