כך באה לידי ביטוי הגרסה החדשה בתצהיר עדותו הראשית של התובע (ראו סעיף 4 לתצהיר):
"אני מצהיר כי לאחר מספר דקות התקשרו אלי יוני ויורם ומסרו כי יש להם בעייה וצריכים שאגיע חזרה לסייע להם, הייתי כק"מ אחד לערך מהם, סובבתי את הכרכרה והתחלתי בחזרה לכיוון בו היו, עברתי כ - 500 מטר חלפתי על פני בית הכנסת של המושב, לפתע התפרצו לכביש מהשטח מצד ימין שלי מספר טרקטורונים ונסעו נגד כיוון התנועה כשהם חולפים על פני הסוס והכרכרה מדובר במצב פיתאומי ומבהיל הסוס נבהל והחל לרוץ תוך כדי בהלה שהוא מושך את הכרכרה שמאלה בחדות ובתוך כך העגלה נפלה לתעלה עם הסוס, אני הועפתי מהעגלה ופגעתי בשער מתכת הגובל בשטח של חבר המושב".
עולה מן המפורט לעיל, שחל שינוי מהותי בגירסת התובע, שכן תחילה העיד כי התאונה היא תוצר של בהלה שאחזה בו, ולאחר מכן העיד כי התאונה היא תוצר של בהלה שאחזה בסוס.
בטרם אעמוד על מחדלו של התובע בעיניין זה, יש לעמוד על תפקידה הסטאטוטורי של "קרנית", ועל ההלכה הפסוקה, בגדרה נקבעו החובות שיוטלו על נפגע תאונת דרכים, בטרם יבקש להטיל את החבות לשאת בתשלום פיצויים בגין נזקיו על "קרנית".
קרנית נוסדה, עפ"י החוק, על מנת להוות מבטח סטאטוטורי, שיפצה את אותם נפגעים, הזכאים לפצוי בשל נזק שניגרם להם בתאונת דרכים, כאשר אין בידם לתבוע את הפצוי מ"מבטח" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק.
...
נראה לי כי יש לבחון את התנהגות הנפגע ואת הסבריו במשקפיים מציאותיות ותוך מתן משקל ראוי למצוקה הסובייקטיבית שבגינה הוא לא השכיל או הצליח לברר את פרטיו של הנהג-הפוגע.
סוף דבר
התביעה נדחית.
התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.
