תאונה ברכב מעביד: אחריות וזכויות

נאמר שם כך (ההדגשות אינן במקור, א.ל.): "[...] רואים אנו, כי זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי, שהוא האחראי על פי דין לפצות את הניזוק. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה כאמור, זכאי הניזוק ליהנות מ- 25% פיצוי, על אף שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל". ובהמשך: "בית המשפט קבע בפרשת אלגריסי, שתחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית. הודגש שם, שבמקרה של נהיגת העובד ברכה אשר המעביד התיר לו את השמוש בו, על המעביד החובה לדאוג לביטוח הרכב, וכי על ידי תשלום הפרמיה המעביד יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית, לבין בעל הרכב מתיר השמוש שהוא גם המעביד. האחרון שילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפצוי לעובד הנוהג ברכב, אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגימלה. בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפיצויים. אך החובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד בעל הרכב ומתיר השמוש ברכב, ובשל חובה זו המוטלת על המעביד, יש לראות – לצורך סעיפים 82(א) ו – 82(ג) – את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע, כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב. מכאן המסקנה, שגם בביטוח האישי אין למל"ל זכות חזרה על המבטח שאצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו ולנפגע בתאונה כזו אין עילה לתבוע 25% מהפיצויים לפי סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי (כיום – 330)". ב- רע"א 686/97 נפסק כי העקרון הבסיסי , שאין חולק עליו, הוא כי אדם הנפגע בתאונה, זכאי לפצוי מהמזיק כדי מלוא הנזק שניגרם לו על ידי אותו מזיק ולא יותר מכך, ואילו המזיק, מצידו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק שלו גרם, ולא מעבר לכך.

...

נאמר שם כך (ההדגשות אינן במקור, א.ל.): "[...] רואים אנו, כי זכותו של הניזוק לקבל 25% מגובה הפיצויים קשורה בזכות המוסד לחזור על צד שלישי, שהוא האחראי על פי דין לפצות את הניזוק. רק אם עומדת למוסד זכות חזרה כאמור, זכאי הניזוק להנות מ- 25% פיצוי, על אף שניכוי גמלאות המל"ל במלואן מסכום הפיצויים היה מותיר בידיו סכום קטן יותר, אם בכלל". ובהמשך: "בית המשפט קבע בפרשת אלגריסי, שתחולתו של סעיף 82(ג) משתרעת גם על הסיטואציה של תאונה עצמית. הודגש שם, שבמקרה של נהיגת העובד ברכה אשר המעביד התיר לו את השימוש בו, על המעביד החובה לדאוג לביטוח הרכב, וכי על ידי תשלום הפרמיה המעביד יוצא ידי חובתו. מכאן הזיקה בין זכותו של הנפגע לפיצויים עקב תאונה עצמית, לבין בעל הרכב מתיר השימוש שהוא גם המעביד. האחרון שילם לא רק את פרמיית ביטוח הרכב כדי ליצור מקור לפיצוי לעובד הנוהג ברכב, אלא גם את דמי הביטוח הלאומי כדי להקנות לעובד זכות לגמלה. בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפיצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפיצויים. אך החובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד בעל הרכב ומתיר השימוש ברכב, ובשל חובה זו המוטלת על המעביד, יש לראות – לצורך סעיפים 82(א) ו – 82(ג) – את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע, כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב. מכאן המסקנה, שגם בביטוח האישי אין למל"ל זכות חזרה על המבטח שאצלו ביטח המעביד בעל הרכב את רכבו ולנפגע בתאונה כזו אין עילה לתבוע 25% מהפיצויים לפי סעיף 152 לחוק הביטוח הלאומי (כיום – 330)". ב- רע"א 686/97 נפסק כי העיקרון הבסיסי , שאין חולק עליו, הוא כי אדם הנפגע בתאונה, זכאי לפיצוי מהמזיק כדי מלוא הנזק שנגרם לו על ידי אותו מזיק ולא יותר מכך, ואילו המזיק, מצדו, חייב לשלם את מלוא סכום הנזק שלו גרם, ולא מעבר לכך.

בע"א 1896/15, פלוני נגד כמיל ג'ועיה, אשר התייחס לעניין זה רק לאחרונה נקבע כי ף "...על מנת לתמרץ את הניזוק להגיש במצב כזה תביעה נגד המזיק, קבע המחוקק בונוס בשיעור של 25% לניזוק", וציטט מדברי הכנסת, מפי יו"ר ועדת העבודה, ח"כ ברעם, אשר טען כי: "... עד כה היו מקרים שנפגע אשר דרש דמי נזיקין רשאי היה המוסד לביטוח לאומי לנכות מדמי הנזיקין את כל מאת האחוזים. המל"ל בא לכלל מסקנה... שצריך לאפשר לנפגע לקבל 20% מדמי הנזיקין. הדבר נבע משתי סיבות: ראשית, כדי לעורר את הנפגע שיהיה מעוניין להגיש תביעת נזיקין, ושנית, גם משום שהמוסד לביטוח לאומי התעצם והתחשל מבחינה אקטוארית...". המל"ל, כך עולה, אינו יכול לחזור אל המעביד או אל המבטח שלו, מהטעם שהמעביד שילם ממילא את דמי הביטוח הלאומי, והביטוח הלאומי לצורך העניין מבטח את המעביד ולפיכך אין מקום לגבות ממנו סכומים נוספים באמצעות ביטוח אחר ששולם על ידו.

סוף דבר נוכח זאת - דין התביעה, בסוגייה שהוצבה לפתחי, להידחות.

לטענת הנתבעת היא אינה חבה בתשלום כלשהוא, מעבר למחצית סכום הדרישה ששולמה על ידה במועד, שכן בתאונה היה מעורב רכב נוסף שהנו "רכב מעביד", ולפיכך חובתה לשיפוי התובע עולה כדי חלקה באחריות לתאונה בהתאם להוראות חוק הפלת"ד, דהיינו במחצית בלבד.

הנתבעת בטיעונה שמה דגש על הוראת סעיף 7(ג) להסכם בו נקבע כי באם מבטחת אחת שילמה, מכוח הוראות ס"ק 7(א) או 7(ב), מעבר לחלקה בחבות בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק הפלת"ד, היא תהא זכאית לשיפוי ממבטחת הרכב הנוסף המעורב, ככל שזו היתקשרה בהסכם זהה עם המל"ל. לטעמה מהוראה זו ניתן להסיק שלא היתה לצדדים כוונה לסטות מההסדר הקבוע בסעיף 3(ב), וגם מקום בו בתאונה מעורב "רכב מעביד", עדיין תהא המבטחת חבה רק בחלקה היחסי לפי הוראות סעיף 3(ב), שכן אחרת, באם תשלם מעבר לכך, לא תהא לה זכות שיפוי ממבטחת רכב המעביד.

...

מסקנתי זו נסמכת הן על הוראת סעיף 7(ג) והן על העובדה שסעיף 4 להסכם עיגן כחלק מהסכמות הצדדים את ההסדר הקבוע בסעיף 3(ב) לחוק כסעיף הקובע כיצד תחולק האחריות במקרה של תאונה בה מעורבים מס' כלי רכב, תוך שנקבע בסעיף 4(ב) שמקום בו מדובר בתאונה מעורבת שאחד מהרכבים הינו "רכב מעביד" (בהתאם להוראת סעיף 4(א) להסכם), מבטחת של רכב שאינו רכב מעביד חייבת בתשלום לפי "חלקה באחריות שבין כלי הרכב המעורבים לבין עצמם, בהתאם להוראות סעיף 3(ב) לחוק הפיצויים". קריאת שתי ההוראות, הן זו של סעיף 4 והן זו של סעיף 7 בשלמותו, מעלה את המסקנה שהצדדים לא ביקשו לסטות מההסדר החוקי ולהביא לחיוב של רכב בתאונה מעורבת, שאינו רכב מעביד, בתשלום העולה על חלקו בהתאם להוראות סעיף 3(ב), אלא דווקא אימצו את ההסדר הסטטוטורי באשר לחלוקת האחריות במקרה בו אחד הרכבים המעורבים הוא "רכב מעביד". כידוע את הפרשנות של סעיף בהסכם יש לעשות על רקע מכלול הוראות ההסכם ואין לבודד את הוראת סעיף 7(א) תוך הוצאתה מההקשר השלם של ההסכם.

אמנם נכון כי סעיף 7 אינו קובע מפורשות כי אינו חל על תאונות בהן מעורב "רכב מעביד", אולם כאמור לעיל, קריאת ההסכם כמכלול מחייבת את המסקנה שסעיף 7 כפוף לעקרון שנקבע קודם לכן בסעיף 4, לפיו בתאונה מעורבת בה מעורב "רכב מעביד" לא תישא מבטחת הרכב האחר בחבות העולה על הקבוע בסעיף 3(ב).

לסיכום לאור קביעותי כי המשאית הינה בגדר "רכב מעורב" בתאונה בה נפגע הנפגע, וכי בהיותה גם "רכב מעביד" כהגדרתו בסעיף 4(א) להסכם, לא חלה ביחס לתאונה זו הוראת סעיף 7(א) להסכם, דין התביעה להדחות.

מנגד, יש לזכור כי לא הכל ניתן על ידי קופות החולים וכי לעיתים פשוט יותר לקנות משככי כאבים מעבר לדלפק וללא מירשם (ODC) ועל כן הנני פוסק פיצוי גלובאלי של 5,000 ₪ החזר שכ"ט עו"ד בגין הייצוג בביטוח הלאומי – התובע טוען כי הואיל ומדובר בתאונה ברכב בשירות מעביד, נהנה הנתבע מכך שהתובע בחר להיות מיוצג לפני ועדה רפואית של המוסד לביטוח לאומי ובכך הגדיל את תגמולי הביטוח הלאומי והקטין את התשלום של הנתבע (שאינו חשוף לתביעת השבה).

אם התובע ידע שהערעור עולה לו כסף שאין הוא מקבל (ומנגד התוספת תנוכה מהפצוי) מדוע שיפעל כך? הדבר דומה להוראות סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה – 1995, שמטרתו הנה לעודד נפגעים, הזכאים לגימלה, לפנות לבית המשפט על מנת להוכיח כי יש מזיק אחראי שישלם פיצוי וגם ישפה את הביטוח הלאומי על הגימלאות.

...

בנקודה זו סבור אני כי על אף שבאופן עקרוני הצדק עם התובע, וכי יש מקרים בהם צריך וראוי לפסוק תשלום בעבור הייצוג לפני המוסד לביטוח לאומי.

לסיכום מכל האמור לעיל הנני פוסק לתובע את הסכומים הבאים:- בגין כאב וסבל – 63,700 ₪; בגין הפסדי שכר בעבר – 31,800 ₪; בגין פגיעה בכושר השתכרות – 567,700 ₪; בגין הפסדי פנסיה – 75,000 ₪; בגין עזרה וסיעוד – 100,000 ₪; בגין החזר הוצאות – 5,000 ₪ מסכום זה, יש להפחית סך של 449,454 ₪ תגמולי ביטוח לאומי וליתרה בסך 393,746 ₪ יש להוסיף שכ"ט עו"ד בשיעור 15.21%.

לפיכך ישלם הנתבע לתובע סך של 444,835 ₪ בצירוף החזר האגרה ששולמה, החזר שכר העדות שבו נשא התובע ועוד הוצאות משפט בסך 2,000 ₪.

עסקנו במקרה שבו המעביד היה אחראי כלפי העובד לתשלום פיצוי לפי חוק הפיצויים בהיותו מי שנהג ברכב או מי שהתיר לאחר את השמוש בו, והוא אחראי על-פי חוק הפיצויים – לפי סעיף 2(א) או 2(ב) שלו – לפצוי נפגע בתאונה שרכבו היה מעורב בה. בפרשת אלגריסי [2] נדון גם מקרה של תאונה עצמית, דהיינו תאונה שבה העובד הנוהג ברכב המעביד הוא הנפגע.

בתאונה עצמית העובד הנפגע זכאי לפצוי מהמבטח (ולא מהמעביד) על-פי הביטוח האישי שנעשה במסגרת הפוליסה אשר באה לכסות תביעות לפי חוק הפיצויים, אך החובה לדאוג לקיום ביטוח כזה היא על המעביד, בעל הרכב ומתיר השמוש ברכב, ובשל חובה זו, המוטלת על המעביד, יש לראות – לצורך סעיפים 82(א) ו-82(ג) – את העובד אשר השתמש ברכב ונפגע כזכאי לפיצויים מהמעביד בעל הרכב.

...

אני מחייב את קרנית לשלם לתובעים את הסכומים הבאים במצטבר: 918,624 ₪.

אני מחייב את הצד השלישי מס' 1 לשפות את קרנית בסכום המצטבר בו חויבה לשפות את התובעים, בתוספת הוצאות משפט כלליות של קרנית בסך 18063 (נספח יד למוצגי קרנית) וכן שכ"ט שתשלם קרנית לבא כוחה בתביעה העיקרית ובהודעה על פי חשבונית שתוצג, ובתוספת אגרות בהן תחוב או חויבה קרנית.

התביעה כנגד צדדים שלישיים 2,3,4 נדחית בלא צו להוצאות.

המשיבה מכירה באחריותה לפצות את המערער על נזקיו כמי שביטחה את האופנוע.

לנוכח קביעתו כי האופנוע המעורב בתאונה היה בבעלות המוסך-המעביד, ובהיעדר מחלוקת כי התאונה ארעה במסגרת עסוקו של המערער עבור המוסך, נקבע כי מדובר בתאונה שארעה בשירות המעביד וברכב המעביד, כך שהמערער לא זכאי לרבע מסכום הפיצויים.

...

אקדים ואומר כי אני סבור שדין הערעור להידחות.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי מבוסס במידה רבה על קביעות מהימנות, וליתר דיוק, חוסר מהימנות שבית המשפט מצא לייחס למערער ולעדיו – בתו וחתנו, שהם גם בעלי המוסך ומעסיקיו של המערער, ואביא את הדברים בלשונו: "מסקנה זו נובעת ממספר שיקולים, והעיקרי שבהם הוא אי הנוחות הניכרת שהותירו עדויות והתנהלות התובע ושני עדיו – בתו וחתנו - במהלך ניהול ההליך, אי נוחות המובילה לכך שלא ניתן לתת אמון כלשהו בעדויות אלו ולהפך, לכך שיש להגיע למסקנה אחרת מזו הנטענת בהן. התובע ועדיו הותירו תחושה כי הם מסתירים מידע מהותי ועובדות חשובות מבית המשפט, כיון שידעו שאם היה מתגלה המידע והעובדות אותם בחרו להסתיר – היו אלו פועלים כנגד הגרסה שבחרו להציג מטעמם. הם בחרו באופן מכוון ומתוכנן להותיר עמימות ראייתית ועובדות מעורפלות וסלקטיביות. עדויותיהם היו מתחמקות, מתחכמות לעיתים, מיתממות, לא הגיוניות, מגמתיות ומעוררות תמיהות וסימני שאלה רבים. גם זיכרונם היה סלקטיבי. התובע ועדיו לא אפשרו בחינה אובייקטיבית של כלל הנתונים הרלוונטיים לצורך הכרעה בסוגיה שבמחלוקת וניסו להעמיד את בית המשפט במצב בו קיים מסך המסתיר את הנתונים שאינם מתיישבים עם הגרסה אותה ניסו להציג, גרסה שתשרת את אינטרס התובע בלבד. כמעט כל אמירה בעדות וכל מסמך שהוגש על ידם מעוררים תמיהות, סימני שאלה וספקות רבים לגבי אמינותם" (שם, פסקה 56).

סוף דבר, שאיני רואה להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי ומשכך דין הערעור להידחות.