תאונה בעת כניסה ברוורס למקום חניה

התובע ניכנס בריוורס למקום החניה, עם החלק האחורי של הרכב.

בעוד התובע 2 טוען, כי בעת ביצוע חניה בריוורס, רכב הגב' דאלי נסע קדימה, בלא לשמור מרחק מהרכב בו נהג, הגב' דאלי טוענת, כי התאונה התרחשה כאשר רכב התובעת 1 יצא מחניה בפתאומיות ותוך כדי כך פגע ברכבה.

מוקדי הנזק ואופיים תומכים יותר בגירסת התובע 2, לפיה: "נכנסתי בריוורס, הצד השמאלי-הקידמי של מכוניתי בלט לכיוון הכביש, התכוונתי לתקן את החניה ואיך שאני מסובב את ההגה שמאלה ומסתכל במראה היא פשוט חלפה לידי והאוטו שלה השתפשף על האוטו שלי". אימוץ הגרסה העובדתית של התובע 2, באשר לנסיבות ארוע התאונה, מחייב לקבוע, כי גם לתובע 2 יש אחריות משנית לקרות התאונה.

...

אני קובעת, על כן, כי האחריות לקרות התאונה רובצת על שני הנהגים (התובע 2 והנתבעת 2) באופן שאחריות התובע 2 הנה בשיעור של 35% ואחריות הנתבעת 2 הינה בשיעור 65%.

הנתבעת 2, מצידה הגישה תביעה שכנגד בה תבעה החזר דמי ההשתתפות העצמית בסך של 1,960 ₪ ודמי כינון בסך של 98 ש"ח. לאור האמור מעלה, להלן התוצאה האופרטיבית של פסק הדין: סיכום הדברים אני מקבלת את התביעה העיקרית והתביעה שכנגד בחלקן, כמפורט להלן: אני מחייבת את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין, סך של 2,315 ₪ (המהווה 65% מהסך של 3,561 ₪, נזק ישיר לרכב), בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 15.7.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

במידה והתובעים יציגו לנתבעים קבלה המלמדת על תיקון הרכב בפועל, כאמור בחוות דעת השמאי, ישלמו, הנתבעים לתובעים, ביחד ולחוד, תוך 30 יום ממועד הצגת הקבלה, סך של 393 ₪ נוספים (65% מרכיב המע"מ בסך של 605 ₪).

ביאנקה העידה כי במועד התאונה חיפשה חניה במרכז הכרמל, נכנסה לרחוב חד סיטרי (רחוב אלחנן), ונעמדה במקביל לרכב חונה במטרה להחנות את רכבה ברברס, במקום החניה שהיה מאחוריו.

...

משמצאתי לקבל את גרסת ביאנקה לקרות התאונה ולדחות את גרסת אלגוזי, אני קובעת כי התאונה אירעה בשל התרשלותו של אלגוזי, אשר לא שם לבו לתנאי הדרך, לא הבחין מבעוד מועד ברכב התובעת שעצר לפניו, או שהבחין בו וניסה תוך נהיגה פרועה, לעקוף אותו במקום להמתין עד שיסיים לחנות.

דין תביעתה של הכשרה, נגד שתי הנתבעות, להידחות.

לסיכום, התביעה בתא"מ 64034-11-17 מתקבלת.

התביעה בתא"מ 15558-12-17 נדחית.

עדות התובע עד זה, שהנו התובע ונהג הב.מ.וו העיד בפניו ותיאר את נסיבות התאונה כדלקמן: "אני וחבר שלי ישבנו ברכב והגיע רכב שרצה לעשות רברס, הוא חנה, חזר והתקדם עד שפגע בנו. הוא אמר שהוא לא שם לב...". העד נישאל בחקירה נגדית מדוע השמאי בדקת את הב.מ.וו. ביום 2.11.20, חודשיים אחרי התאונה והוא השיב "אני לא יודע". הוא אף נישאל לסיבת העיכוב ותשובתו הייתה "מבחוץ זה לא היה נראה נזק של 50,000 ₪". כאשר נישאל שוב מדוע הלך לשמאי רק אחרי חודשיים הוא השיב "אני לא זוכר". מהתמונה שהוצגה לתובע עולה שהיונדאי הייתה באלכסון והוא השיב "הוא פגע וחזר אחורה שוב". העד נישאל כיצד יכול היה היונדאי לפגוע בב.מ.וו כאשר הוא עדיין בזוית (באלכסון) והוא השיב: "הוא ניכנס, המקום קטן, הוא היתקדם וחזר ואז פגע בי". עדות מר עואיסה עד זה ישב עם התובע בב.מ.וו. הוא תיאר בעדותו בפני את מה שקרה כדלקמן: "אני ישבתי על ההגה, הרכב היה מונע בחניה ולידי ישב מוחמד שהוא בעל הרכב. יש לי משרד ממש שם ליד... שמתי לב שמישהו חנה לידי והתחיל לעשות חניה ברברס. שהרגשנו את הפגיעה ירדנו מהרכב, נגשתי אליו ואמרתי לו אתה לא שם לב, הוא אמר סליחה לא שמתי לב יש לי ביטוח ויש לי הכול. הוא הביא את רישיון רכב ונהיגה, הביטוח שלו לא היה בתוקף אמרתי לו שאני אזמין מישטרה, הוא דיבר עם סוכן הביטוח ושלחו לו בפקס את הביטוח". בהמשך העד נישאל: "ש. שהוא פגע בך הוא היה בזמן נסיעה או שהוא התיישר?

...

לעומתו ,טענו הנתבעים כי יש לדחות את התביעה ,מאחר שהתובע לא הוכיח אירוע פגיעה כשלהו ברכבו והעובדה לטענה היות רכב הנתבע באלכסון וזה מלמד שלא נגע ברכב התובע.

שוכנעתי מהעדויות כי הייתה פגיעה של היונדאי בב.מ.וו, והשאלה היא מהי מידת הפגיעה.

לכאורה ההנחה היא שהפגיעה היא תוך כדי תמרון כדי לחנות וכל בר דעת יודע שבתמרון לא נוסעים במהירות, אך לעתים בחוסר זהירות, תוך נטילת סיכון, וכאן זה מה שקרה – הנתבע נטל סיכון ופגע בב.מ.וו. יחד עם זאת, וחרף חוות דעת השמאי מטעם התובע, לא שוכנעתי שפגיעה קלה יכולה לגרום לנזק הנטען, מה עוד, והב.מ.וו נבדקה חודשיים לאחר התאונה ויש בכך בכדי לנתק את הקשר הסיבתי בין התאונה ובין הנזקים שבחוות הדעת.

בנסיבות אלו, כאשר שוכנעתי שהייתה פגיעה ושנגרם נזק לב.מ.וו מצד אחד, ומצאתי שהנזק בחוות דעת השמאי מוגזם, ובהתחשב במועד בדיקת הב.מ.וו., מצאתי לפסוק על דרך האומדנה ולא לאמץ במלואה את חוות דעת השמאי.

על כן אני מקבל את התביעה חלקים ומחייב את הנתבעים לשלם לתובע, באמצעות הנתבעת 2, מנורה חברה לביטוח בע"מ, על דרך האומדנה, סך של 20,000 ₪, החזר אגרה בסך של 1,236 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 3,510 ₪, ובסך הכול 24,746 ₪.

עוד העיד, כי עת החל בנסיעה "הגיע רכב מאיזה שהוא מקום מאחורי, ביצע עקיפה וניכנס לתוך המסלול שלי. ניסיתי להיתחמק והיתה היתנגשות" (עמ' 1 שורות 24-26 לפרוטוקול).

מעדות נהג רכב הנתבעת עולה, כי העובר להתרחשות התאונה, הוא הבחין ברכב התובעת מבצע תימרון על יד מקום החניה.

נהג רכב הנתבעת העיד, כי הבחין ברכב התובעת "ניכנס בריוורס לתוך חניה בצד ימין" (עמ' 3 שורות 4-5 לפרוטוקול), אלא שמהמשך עדותו עולה כי הוא לא המתין להשלמת אותו תימרון, ועקף את רכב התובעת משמאל (עמ' 3 שורות 5-6 לפרוטוקול), כאשר תוך כדי העקיפה, העיד כי הרגיש "חבטה בצד ימין" (עמ' 3 שורה 7 לפרוטוקול).

...

לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, בחנתי את גרסאותיהם ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם, ראיתי לקבל את התביעה.

אוסיף, כי חיזוק למסקנה לפיה האחריות לקרות התאונה היא של נהג רכב הנתבעת, מוצאת אני גם בהתנהלותו לאחר התרחשות התאונה.

בשים לב למכלול האמור, אני קובעת כי נהג רכב הנתבעת נושא באחריות להתרחשות התאונה, ומקבלת את התביעה.

מקום היתרחשות התאונה: חניון ברמת גן. אין חולק כי התאונה התרחשה בעת שההונדה הייתה במהלך כניסה בריוורס למקום חניה והסוזוקי חלפה על פניה (משמאל) בנסיעה ישר בנתיב הנסיעה שבקומת החניון.

...

סיכום התביעות מתקבלות הדדית, באופן חלקי.

בתביעה העיקרית הנתבעים ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 6,360 ₪, שהינו מחצית מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 1.8.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.

בתביעה שכנגד הנתבעים ישלמו לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 5,204 ₪, שהינו מחצית מסכום התביעה, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה 20.11.12 ועד יום התשלום המלא בפועל.