לטענת הנתבע, לא ראה את נהג התובעת יוצא מהתחנה, עד שפגע בו. אך חזר והדגיש כי נהג התובעת ניכנס למפרץ האוטובוס וחסם חלק מהנתיב הנגדי.
פועל יוצא מהדברים האמורים, כי אכן יש ממש בטענת הנתבע, שלפיה הסירטון שהוצג בפני בית המשפט, לא מציג את רגע התאונה, אלא את השניות שלאחר התאונה, במסגרתן ניתן להבחין עוד כי אכן כפי טענת הנתבע, לאחר ארוע התאונה היה בין הנהגים מעין עימות עד אשר עצר נהג התובעת בהמשך בתחנת האוטובוס.
...
דיון והכרעה:
על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקחת בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית להידחות ודין התביעה שכנגד להתקבל במלואה.
בע"א 548/78 שרון נ' לוי, פד"י לה (1) 736, 760, נפסק:
"כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים יממה, שמעמידים בעל דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת כנגדו. כלל זה מקובל ומושרש הן במשפטים פליליים, וככל שהראייה יותר משמעותית, כן רשאי בית המשפט להסיק מאי הצגתה מסקנות מכריעות יותר וקיצוניות יותר נגד מי שנמנע מהצגתה"
העולה מן המקובץ, כי נהג האוטובוס הוא שסטה ימינה בהתרשלותו, שלא לצורך, לעבר נתיב רכב הנתבע ובשל סטיה זו פגע בו.
מכאן, אני קובעת כי האחריות לקרות התאונה מוטלת על נהג האוטובוס.
התובעת לא חלוקה באשר לגובה הנזק, אלא לשיטתה, היה על הנתבע לצרף לכתב ההגנה/התביעה שכנגד קבלה על התשלום ולא להתבסס על חוות דעת השמאי בלבד ולו בשל טעם זה דין התביעה שכנגד להידחות.
"
סוף דבר:
על כן, ומשלא מצאתי כי הוכחו נזקי הנתבע, אף שמצאתי לקבל את התביעה שכנגד, לא מצאתי לפסוק לטובתו פיצוי.
