תאונה בעבודה: פיצויים בגין נזקי גוף על פי חוק הפלת"ד ועוולת הרשלנות

ענייננו בתביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף לפי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), ולחילופין לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] וכן תביעת שיפוי של המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המוסד לביטוח לאומי" או "התובע") מכוח סעיף 328 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה – 1995.

המבטחת דחתה דרישתה של התובעת לפצוי, בטענה כי ארוע התאונה הנ"ל אינו מהוה "תאונת דרכים", כמשמעות הדבר בחוק הפלת"ד. התובעת טענה בתביעתה כי ככל שיימצא כי התאונה אינה מהוה תאונת דרכים, יש לחייב את הנתבעים לפצותה מכוח עוולת הרשלנות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן ליישם את הוראת סעיף 41 לפקודה זו שעניינה הכלל של "הדבר מדבר בעד עצמו". עוד נטען בין היתר כי הנתבעים או מי מטעמם הפרו חובות חקוקות שתוצאתן הנה פגיעתה של התובעת.

במסמך בדבר השיחרור נרשם "לדבריה ביום פניתה למיון במהלך עבודתה נפלה ונחבלה בקרסול ימין ראש ואמה שמאל". מעורבות בתאונת דרכים ו"נפילה בעבודה" אינם בבחינת היינו הך. גם "העפה" כלפי הקיר כמצוין במסגרת התביעה, ו"נפילה" הנם מנגנוני פגיעה שונים אשר תוצאותיהם עשויות להיות שונות בתכלית.

לא ניתן לקבוע כי פגיעתה של התובעת עונה ל"הגדרה הבסיסית" של "תאונת דרכים", על פי החוק, שכן אחריותה שלה כמורה וכמי שאחראית על הנסיעה, איננה חושפת אותה לסיכון התעבורתי שהחוק נועד לפצות בגינו.

...

אין בידי לקבל בהקשר זה טענת התובעת כי בעת פגיעתה לא נכח איש מחוץ לאוטובוסים אשר היו מוכנים לנסיעה.

כפי שכבר ציינתי לא שוכנעתי כי אחריותה של התובעת כמורה סדרנית משרתת את התכלית התחבורתית שביסוד החוק בזיקה להלכת הידועה כהלכת ינטל כפי שניתנה במסגרת רע"א 9084-05 אג"ד בע"מ נ' יעקב ינטל (2007)).

הנטל להוכחת טענת ניצול הכוח המיכני הינו על התובעים, ולא שוכנעתי כי הם עמדו בנטל זה. זאת ועוד, סוגית "ניצול הכוח המיכני של הרכב" הינה אחת מהחזקות המרבות הקבועות בהגדרת המונח "תאונת דרכים" בחוק הפלת"ד והיא חלה במקרים בהם יש לרכב יעוד מקורי דו-תכליתי, או רב-תכליתי וכאשר נגרם הנזק עקב ניצול הכוח המיכני לייעודו המקורי, הלא תעבורתי.

סיכומם של דברים נסיבות התאונה לא הוכחו ומגרסאות התובעת לא ניתן לקבוע כי האירוע לפניי עונה על הגדרת "תאונת דרכים", כמשמעות הדבר בחוק וכפועל יוצא דין התביעה בהקשר זה להידחות.

תביעה לפיצויים בגין ניזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים.

יצוין, כי אף שהתובע הגדיר את מהות תביעתו כתביעה על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (חוק הפלת"ד) ואף טען בה מפורשות כי ענייננו בתאונת דרכים, הרי שאת התביעה נגד הנתבע ביסס התובע על קיומן של עוולות מכח פקודת הנזיקין (רשלנות והפרת חובה חקוקה).

בנסיבות אלה, על קרנית מוטלת החובה לפצות את התובע על הנזקים שנגרמו לו בגין פציעתו בתאונת הדרכים מושא תביעה זו. שיעור הנזק התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה והמל"ל קבע את שיעור נכותו הרפואית של התובע, קביעה המחייבת בתיק זה. לתובע נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור של 28%, המורכבת מ-20% לפי סעיף 41(ב)(10)(ב) בגין קשיון נוח ביד ימין ו-10% לפי סעיף 75(1ב) בגין צלקת.

...

עוד טען הנתבע כי מכל מקום מי שהעסיק את התובע לא היה הוא עצמו כי אם חברה בע"מ שהוא בעל מניות ומנהל בה. קרנית מצידה, הכחישה את נסיבות התאונה כפי שתיאר אותן התובע ונסמכה על גרסתו של הנתבע, לפיה דין התביעה נגדה להידחות.

מכאן, שההודעה לצד ג' נדחית ועל הנתבע (שולח ההודעה) לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בסך 8,775 ₪.

סיכומם של דברים התביעה העיקרית נגד הנתבע נדחית.

הודעת צד ג' של הנתבע נגד מגדל נדחית ועליו לשאת בהוצאות ושכ"ט עו"ד בגינה בסך של 8,775 ₪.

החלטה – לגבי נתבעת מס' 2 פסק דין – לגבי צדדי ג' מדובר בתביעת פיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לתובע, יליד 1975, בעקבות תאונה מיום 27/3/16 עת נהג במשאית והוביל חבילות ברזל אל מיתחם המיועד לפריקתן, כחלק מעבודתו אצל מעבידתו הנתבעת מס' 2.

בגין התאונה הנ"ל הגיש התובע את תביעתו, ובה טען לשתי עילות חלופיות: עילה על פי חוק הפלת"ד (נגד הנתבעת מס' 1), ולחילופין עילה נזיקית בגין עוולת הרשלנות (נגד הנתבעת מס' 2).

...

שקלתי היטב את טענות הצדדים בכל הקשור למחלוקת בשאלה המשפטית הנ"ל ונחה דעתי לקבוע כי לא מדובר בתאונת דרכים על פי חוק הפלת"ד. אינני סבור כי יש צורך להרחיב את היריעה בכל הקשור להגדרת תאונת דרכים על פי סעיף 1 לחוק הפלת"ד לאחר תיקונה המפורסם (תיקון מס' 8), וכן לערוך בחינה דקדקנית של מרכיבי ההגדרה הבסיסית ולאחר מכן החזקות המרבות והחזקה הממעטת.

סוף דבר: התביעה על פי חוק הפלת"ד נגד הנתבעת מס' 1 נדחית.

התובע ישלם לנתבעת מס' 1 הוצאות משפט בסך 3000 ₪ תוך 30 יום.

הודעת צד ג' נדחית במלואה.

מבוא מונחת בפני תביעת התובע, יליד 1996, לפיצויים בגין ניזקי גוף אשר נגרמו לו, כנטען, בתאונה שארעה ביום 11.10.2018 במהלך עבודתו, כאשר נפל ממשאית ונחבל בגופו.

בהקשר זה, מבסס התובע את עילת תביעתו כנגד הנתבעת 1 על עוולת הרשלנות לפי סעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין והפרת חובות חקוקות, כגון פקודת הבטיחות בעבודה ותקנותיה.

הנתבעת 1 היתגוננה מפני התביעה נגדה והצטרפה לעמדת התובע בדבר היות הארוע הנטען תאונת דרכים כמשמעות מונח זה בחוק הפלת"ד. הנתבעת 1 התייחסה בכתב הגנתה גם לטענות הרשלנות המופנות כלפיה.

התובע כופר בעמדת הנתבעת 1 לפיה המדובר בארוע של פריקה וטעינה אשר חורג מהגדרת "שימוש ברכב" ואינו מאפשר להחיל על נסיבות המקרה את חוק הפלת"ד. לשיטתו, גם אם ניתן לסווג את פעולת העלייה למשאית כפעולת לוואי של טעינה ופריקה, הרי שלפי הילכת המגן אין בכך כדי לשמוט את הקרקע תחת השמוש המוכר המתקיים במקביל (כניסה לרכב) ולא תשלל תחולתו של חוק הפלת"ד. לטענתו, במקרה שכזה חלה ההלכה שנקבעה ברע"א 418/03 אסם תעשיות מזון בע"מ נ' סמג'ה יעקב ואח', פ"ד נט (3) 541 (2004), ולפיה אפילו הייתה הכניסה או היציאה מן הרכב תוך כדי פעולת טעינת הרכב או פריקתו, המהוה חריג לשימוש ברכב לעניין הגדרת תאונת דרכים, פעולת השמוש ברכב גוברת על החריג של פעולת הטעינה והפריקה וגם אז תקום לנפגע זכאות על פי חוק הפיצויים.

...

סוף דבר לאור קביעתי כי חוק הפלת"ד חל התאונה נשוא ההליך, ולאור עקרון ייחוד העילה, לתובע עילת תביעה כנגד הנתבעת 2, מבטחת הנגרר של המשאית, ואין כל עילת תביעה כלפי הנתבעת 1.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1.

כמו כן , אני מורה כי הנתבעת 2 תישא בהוצאות הנתבעת 1 בסך כולל של 5,000 ₪.

כך נפסק לדוגמא, בעיניין חוסיין הנ"ל - " סעיף 8(א) שולל מן הנפגע, אשר יש לו עילה על-פי חוק הפיצויים בגין נזק גוף, כל עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] בשל אותו נזק. לנפגע בתאונת דרכים עומדת בעקרון עילה מכוח חוק הפיצויים גם בגין החמרת נזק שארעה עקב טפול רפואי רשלני. תוצאה זו נובעת מסעיף 4(א) לחוק הפיצויים, המחיל על זכות הנפגע בתאונת דרכים את מבחני פקודת הנזיקין [נוסח חדש] לעניין ריחוק הנזק ...עולה מכך, שעל-פי לשונו הגורפת של סעיף 8(א) אין בידי הנפגע עילה על-פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] נגד האחראים לטפול הרפואי הרשלני." (הדגשה שלי – צ.ו) משמע, עת מדובר ברשלנות "רגילה" שארעה בטיפול בעקבות תאונת דרכים, עילת התביעה מכוח חוק הפלת"ד עומדת לנפגע גם בגין החמרת נזק שארע בעקבות טפול רשלני שבא בעקבות הנזק הישיר הישיר של התאונה (ראו - ריבלין, עמ' 386).

כך נפסק, כדוגמה, בעיניין ע"א 8535/01 גנאדי ליפשיץ נ' מדינת ישראל, משרד הבריאות, (2003) (להלן- עניין ליפשיץ)- "מכאן עולה כי שלילת העילה על-פי דיני הנזיקין הכלליים, מתוקף עיקרון ייחוד העילה, מותנית בדבר קיומה של עילת תביעה העומדת לנפגע על-פי חוק הפיצויים, עילה אשר מכוחה יש ביכולתו לתבוע ולקבל פיצוי בגין מכלול הנזקים שנגרמו לו. לעומת זה כאשר העילה על-פי חוק הפיצויים אינה עומדת עוד לנפגע, משום שמוצתה בפסק-דין תקף וסופי, כי אז אין הצדקה לשלול ממנו את עילת התביעה על-פי דיני הנזיקין הכלליים בגין נזק שניגרם לו לאחר אותו פסק-דין. גישה זו מתיישבת היטב עם עיקרון יסוד בתורת הנזיקין שלפיו מקום שניגרם לאדם נזק בעוולה, קמה לו זכות לפצוי שייטיב את ניזקו...ביסוס ואחיזה למסקנה זו ניתן למצוא בלשון סעיף 8(א) לחוק הפיצויים, שתחילתו במילים: "מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק זה...", ללמדנו כי מקום שאין מוקנית עוד עילה על-פי חוק הפיצויים, משום שזו מוצתה, אין תחולה לעיקרון ייחוד העילה" ובדומה נפסק בעיניין רע"א 1519/20 פלונית נ' רעות שרות נשים סוצאלי (2020))- " ... כדי לענות על השאלה אם נזק בלתי ממוני שניגרם מטיפול רפואי רשלני בנפגע תאונת דרכים, חוסה תחת כלל ייחוד העילה, יש לשאול אם קמה עילת תביעה לפי חוק הפיצויים בגין הנזק הנידון." ובדומה מצאנו בעיניין ת"א (חי') 14428/06 ג'סאן סארג'י נ' מריסאת עבד אלרחמן (2014)- " עיקרון ייחוד העילה חל על מי שתאונת דרכים מקנה לו עילת תביעה על פי חוק הפיצויים כלשון סעיף 8(א)לחוק. נשאלת איפוא השאלה, האם קמה לתובע, בנסיבות המקרה שבפנינו, עילת תביעה על פי חוק הפיצויים?...

...

ודוק, איני מתעלם מטענת הנתבעת כי התובע השתהה בהגשת תביעתו אשר הוגשה ביום 7.3.23 בעוד שכתב ההגנה מטעם הנתבעת בהליך הפלת"ד הוגש כבר ביום 6.12.22 במסגרתו הועלו הכחשות הנתבעת, ואף כי התובע הוסיף והגיש כתב תביעה מתוקן ביום 7.6.23 וצירף את המל"ל כבעל דין אך לא פעל ולא צירף את הנתבעת כבעל דין בהליך, ותחת זאת בחר להגיש תביעה נפרדת מבלי לציין את עובדת הגשת התביעה הראשונית – אכן אין מדובר בדרך ראויה ותמת לב. יחד עם זאת, סבורני כי אין מחדליו אלו של התובע מגיעים עד כדי הצדקת סילוק תביעתו על הסף, סעד שהוא קיצוני, עת יש להעדיף את בירור התביעה לגופה.

כך נפסק לעניין זה כדוגמה בע"א 813/87 יואל רוטברד נ' מדינת ישראל- משרד הבריאות (1989): "... הספק נתעורר בלבי לגבי הטעם הנוסף שבדחיית הבקשה, דהיינו, כי המערער עשה שימוש לרעה בהליכי בית המשפט...רחוק אני מלומר, כי הדרך שנקט המערער מקובלת עלי וכי ראויה היא לעידוד. נהפוך הוא, בהעדר הצדקה עניינית, מן הראוי שבעל דין יפרוש לפני בית המשפט את היריעה כולה, על כל עילותיה, בהליך אחד ולא לשיעורין...בסיס אשר כזה לדחיית תובענה אפשרי הוא במיוחד בבקשה למתן סעד הצהרתי, המסור לשיקולו של בית המשפט, וכשהנסיבות כשלעצמן יכולות להניעו שלא להיעתר לבקשה. אלא שבענייננו לא רק שלא היה למערער "יומו" בבית המשפט בעילה החדשה, אלא שהיא גם נוגעת למשיבים נוספים שלא היו צד בהליך הקודם.

בנסיבות אלה הגעתי, בסופו של דבר, למסקנה, כי לא יהא ראוי לחסום את שערי בית המשפט לפני המערער.