תאונה בין שני כלי רכב שהתרחשה בכיכר

התאונה ארעה בכיכר השעון ביפו בין שני כלי רכב מושא התביעה- אוטובוס התובעת (להלן: "האוטובוס") ורכב הנתבעים.

...

סיכום אשר על כן, מצאתי כי יש לקבל את התביעה.

הנתבעים ישלמו לתובעת, באמצעות הנתבעת 2, סך של 49,523 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה.

בנוסף, הנתבעים ישלמו לתובעת את אגרת בית משפט ששולמה, שכר העדים כפי שנפסק במסגרת הדיון ושכ"ט עו"ד בשיעור של 11.8%.

הנתבעת 3 הנה הרשות המקומית בה אירעה התאונה.

טענות התובעת בכתב התביעה: לטענת התובעת בכתב התביעה ביום התאונה בכיכר חניפס בשפרעם רכב התובעת נסע בנתיבו כדין כאשר רכב הנתבעות הגיח מולו תוך כדי סטייה מנתיבו והיתנגש ברכב התובעת חזיתית.

בהתאם לדו"ח בוחן תנועה, רכב התובעת הוא זה אשר סטה לעבר רכב הנתבעות ומדובר בתאונה בין שני כלי רכב שנובעת מהגורם האנושי בלבד.

...

יחד עם זאת, במסקנתו ( סעיף 14 י. לדוח החקירה) מציין בוחן התנועה: "יתכן וסימון ברור של קו ההפרדה הרצוף והצבת תמרור 145 החסר, היו משפיעים על צורת נהיגת נהג א'." לאור האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי עיקר האחריות לתאונה נופלת לפתחו של נהג רכב התובעת.

סוף דבר: לסיכומם של דברים, התביעה כנגד הנתבעות 1 ו 2 נדחית בזאת.

התביעה כנגד הנתבעת 3 מתקבלת באופן חלקי בלבד, כך שהנתבעת 3 תשלם לתובעת סך של 12,474 ₪, אגרת בית משפט בסך של 780 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,189 ₪.

נטען, כי הנאשמת נהגה בקלות ראש וברשלנות, בכך שלא נתנה תשומת לב מספקת לדרך, לא צייתה לתמרור 301 בכיוון נסיעתה, המשיכה ישר וכתוצאה מכך התרחשה תאונה בין שני כלי הרכב.

דוח בוחן מיום 12.7.2019: במסקנותיו ציין כי המדובר בתאונת חזית צד בין שני כלי רכב פרטיים בצומת לא מרומזר.

לדבריו, המדובר בצומת מסוכן בו נידרש היה לקבוע תמרור "עצור" או בניית כיכר, ואין די בתמרור הקיים, כדי למנוע את התרחשותן של תאונות, כפי שארע במקרה זה. אף בכך יש כדי לחזק את המסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן לא נכון יהיה לייחס לנאשמת ביצוע עבירת "רשלנות" מפקודת התעבורה.

...

כאמור המחלוקת בין הצדדים הינה מצומצמת ונוגעת בשאלה האם ניתן בנסיבות מקרה זה להסתפק בקביעה כי אופן נהיגתה של הנאשמת, על בסיס החומר שפורט לעיל, מבסס מסקנה בדבר נהיגה בקלות ראש, שמא כמאמר ההגנה -חוסר זהירות בלבד.

על בסיס עיקרון זה ניתן לומר כי באותם מקרים בהם המדובר בנסיעה זהירה או איטית, שלא לוותה בביצוע עבירות נוספות המבססות מסקנה בדבר רף רשלנות גבוה יותר, אלא בחוסר תשומת לב בלבד, נכון יהיה להסתפק בתקנה 21(ג) לתקנות התעבורה ולא בחלופה המחמירה שבסעיף 62(2) לפקודה.

לדבריו, המדובר בצומת מסוכן בו נדרש היה לקבוע תמרור "עצור" או בניית כיכר, ואין די בתמרור הקיים, כדי למנוע את התרחשותן של תאונות, כפי שאירע במקרה זה. אף בכך יש כדי לחזק את המסקנה, כי בנסיבות המקרה דנן לא נכון יהיה לייחס לנאשמת ביצוע עבירת "רשלנות" מפקודת התעבורה.

בהעדר מחלוקת בדבר ביצוען של העבירות הנוספות הרי שאני מרשיעה גם בעבירות של אי ציות לתמרור 301 בצומת, לפי תקנה 22(א) לתקנות התעבורה תשכ"א-1961, והתנהגות הגורמת נזק, לפי סעיף 21(ב)(2) לתקנות התעבורה.

מקרה זה, קודם שהוא תאונה בין שני כלי-רכב וקודם שהוא תביעה לפניו של בית-המשפט לתביעות קטנות, עדות קשה הוא להפקרות, כך ולא אחרת, השוררת זה זמן ברחובותיה של העיר תל אביב-יפו.

בכל אשר יפנו – לפנים, מאחור, בכביש, בשול, בצומת ובכיכר – נכונה להם הדגמה מוחשית וקשה של התערערות הסדר הצבורי ושל אין-אונותו של החוק.

כך מצאה את עצמה התובעת, בעודה טרודה במה שזה עתה ארע לנגד עיניה, עוצרת בצד הדרך ברגל רועדת ומודה, זו הפעם, למזלה הטוב.

...

שמיעתן של העדויות הצמיחה עוד מסקנה אחת והיא כי הנתבעים לא עשו את המתחייב על מנת לדווח כנדרש על אירוע-התאונה ועל מנת לחסוך מן התובעת את הצורך "לרדוף" אחריהם לשם בירור-זהותם.

אינני שותף למסקנה מצמצמת זו. חטאו של הורה הוא, עוד, במתן אפשרות לבנו הצעיר לעלות על כלי-רכב חשמלי ולנסוע בו ברחובותיה של עיר, בלא שווידא כי הבן יודע לאשורם את כללי-השימוש בדרך ואת המותר והאסור בנסיעתו.

בתוך 15 ימים מיום, שקיבלו לידיהם פסק-דין זה, ישלמו הנתבעים, יחד ולחוד, לתובעת את סכומה המלא של התביעה – 23,038 ש"ח והוא כולל הן את הנזק למכונית; הן הוצאות ועוגמה שנכרכו בפרשה והן את הוצאות-ההליך.

שכן לא זו בלבד שמדובר בגירסה חדשה ומאוחרת, שעלתה רק במהלך החקירה הנגדית, הרי שאותה גרסה אינה מתיישבת עם גירסתם הראשונה של התובע ואביו, ולפיה התאונה התרחשה בין שני כלי רכב שבהם נהגו הם עצמם.

אני יכול לשרטט את הכביש בדיקו ולהביא שרטוט יש כיכר פונים שמאלה ואז מגיעים לעסק שלי.

...

דיון והכרעה – לאחר ששמענו ובחנו את העדויות, שקלנו ובחנו את כלל הראיות אשר מונחות לפנינו, הגענו למסקנה לפיה התובע לא הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כדי להוכיח כי ביום 18/06/2019 אירעה לו תאונת עבודה כמשמעותה בסעיף 79 לחוק, ומכאן דין התביעה להידחות, זאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

נציין עוד כי עיינו בפסק הדין שניתן במסגרת תיק תא"מ 32151-07-22 בבית משפט השלום בעפולה ביום 28/06/2020 לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, ולא מצאנו עיגון כלשהו לטענות התובע, ולפיהן כביכול "בימ"ש השלום בעפולה שדחה את מלוא הטענות אשר הועלו על ידי נציג של חב' הביטוח..." (עמ' 5 ש' 1-2 לפרוטוקול).

בהתאם לכך, איפוא, משהתובע ומר מנחם לא הכחישו את דבריהם שנמסרו מטעמם במסגרת דו"ח חברת הביטוח, לא מצאנו כל מניעה מלהפנות לדבריהם שהובאו שם, ואשר כאמור לא התיישבו עם גרסאותיהם לפנינו, ובעניין זה מקובלים עלינו טענות הנתבע ואנו מוצאות לנכון לדחות את טענות התובע לעניין קבילות הדו"ח. ועוד, על פי הדין, יש לתת משקל לרישומים הרפואיים הסמוכים ביותר לקרות הארוע [עב"ל (ארצי) 614/08 מוסקוביץ – המל"ל, מיום 13/07/2009; דב"ע מט/ 0-23 הירשהורן – המל"ל, פד"ע כ 349 (1989); עב"ל (ארצי) 5839-07-11 ארצי – המל"ל, 02/07/2012).

לסיכום, נוכח כל המפורט לעיל, התובע לא הרים את נטל ההוכחה הנדרש להוכיח כי התאונה מיום 18/06/2019, הינה תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק, ועל כן אנו מורות על דחיית התביעה.