תאונה בדרכים לנפגעת בהריון שילדה את התובע הקטין

התובעת סיפרה בעדותה שחרף מצבה הרפואי והיותה בהריון, ובשל מצוקה כלכלית של ממש, נאלצה היא לשוב לעבודה בהדרגה בהתאם להמלצות הרופאים והיא חזרה לעבוד במרפאת שיניים לתקופה קצרה ולאחר מכן, ובלית ברירה אחרת ועד ללידת בתה הקטנה ביום 14.8.17, כמזכירה בסופר (עבודה זמנית במשרה מלאה).

בשים לב לכל האמור ועל דרך האומדנא, אני רואה לנכון להעריך את אובדן שכרה של התובעת לעבר בסך של 36,000 ₪, וזאת בתוספת 12.5% (בגין פנסיה ותנאים סוצאליים) בסך של 4,500 ₪.

הוצאות רפואיות ונסיעות לעבר ולעתיד: לטענת התובעת ובגין התאונה ואופי הפגיעה ובשים לב לתקופת השקום הממושכת, נגרמו וייגרמו לה הוצאות רבות בגין טיפולים רפואיים ונסיעות.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסך הנ"ל בצרוף שכ"ט עו"ד עפ"י דין והוצאות משפט, בתוך 30 ימים מהיום.

...

אני מקבל את טענת התובעת שאלמלא התאונה הייתה עובדת לפחות 9 שעות בממוצע ביום ומשתכרת שכר של 40 ₪ לשעה לכל הפחות, וזאת במשך 5 ימים בשבוע.

אני מקבל את גרסת התובעת ולפיה כשהיא שבה מעבודתה לאחר כ – 7 שעות, היא מותשת, כאובה וחסרת כוחות וגם את טענתה שמפאת חסרון כיס אינה מרשה לעצמה עזרה בשכר.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובעת את הסך הנ"ל בצירוף שכ"ט עו"ד עפ"י דין והוצאות משפט, בתוך 30 ימים מהיום.

בעיניין זה אפנה לדבריה של כבוד השופטת רבקה איזנברג בת"א (צפת) 21877-08-14 מ.ק. נ' ניסים שטרן (פורסם במאגרים משפטיים), המקובלים גם עלי: "....עיון בפסיקה לעניין קביעת אשם תורם במקרים של תקיפה מעלה כי במקרים שהוכר אשם תורם, נמצא כאמור, בדרך כלל מעשה אקטיבי מצד הצד הנפגע אשר הביא באופן כלשהו לתקיפה. ראה לדוגמא ע"א 667/77 דדון נ' אטיאס פד"י לב'(2) 169 שם ביקש הנתבע את התובעת לעזוב מקום והיא הגיבה בצעקות ואיומים ואף סתרה על לחייו, דבר שהביא לכך שתפס אותה והוציאה בכח מהמקום. כן ראה ת"א 2082/00 אלון זיו נ. חדד נועם, שם עסק התובע בפעילות עבריינית בחצר הנתבע וביהמ"ש קבע כי היתנהגותו הביאה למעשה הנתבע. עוד ראה ע"א 9602/06 אשתיי נ' חן, שם ניסה התובע לגנוב רכוש מרכב חונה והחל לברוח מהנתבע.

דיון בשאלת הנזק התובעת טוענת כי בשל הריונה לא ניתן היה לשלחה לבדיקות הדמיה והיא היתאוששה מהארוע הטראומטי הקשה רק בחדר הלידה.

התובעת הגיעה באופן עצמאי לחדר המיון כשלוש שעות לאחר הארוע, למרות שהייתה בהיריון מיתקדם, והדבר מעיד על כך שהיא עצמה לא חששה למצבה הרפואי ועל כך שניגשה למיון, רק על מנת לבסס את נזקיה בתיק זה. התובעת דיווחה בחדר מיון על תאונת דרכים ולא על תקיפה או דריסה.

אין להיתעלם מתחושותיה הקשות של התובעת במהלך הארוע ובעקבותיו, שאליהן אתייחס להלן, ודאי כאשר התובעת נימצאת במצב רגיש ופגיע - בחודשי היריון מתקדמים, אולם פגיעה פיזית חמורה אין כאן, ודומה שלא יכול להיות חולק על כך. בנסיבות אלו כאשר הפגיעה לא הותירה אחריה כל נכות, אין התובעת זכאית להפסדי שכר בעתיד.

. (לעיל פסקות י'-י"א), בהם נדחתה בקשה לפסיקת פיצוי עונשי מקום שהושתה סנקציה פלילית, משקפת את דרך המלך, אך אין בהם כדי לשלול את הסמכות העקרונית לעשות זאת, סמכות שיש לעשות בה שימוש במקרים חריגים שבחריגים.

במקרה דנן, מכל מקום, צדקו בתי המשפט הקודמים, בקבעם כי בהיתחשב בסנקציה הפלילית המשמעותית שהושתה על המשיב, במצבו האישי והמשפחתי, במצבה של הקטינה על פי חוות הדעת וביתר נסיבות המקרה - לא היה מקום לפסוק פיצויים עונשיים כאלה.

...

בסעיף 42א לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 נקבע כדלקמן: (א) הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי.

בפסק הדין של בית המשפט העליון, נכתב בעניין תוצאות הערעור בבית המשפט המחוזי כדלקמן: "המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בבאר שבע על הכרעת הדין ועל גזר הדין.. במוקד הערעור על הכרעת הדין עמדו טענותיו של המבקש על התנהגותן של הפקחיות באירוע הנדון, ונטען על ידו כי הן פעלו שלא כדין, ובכלל זה ביצעו עבירות פליליות לכאורה. ביום 9.10.13 נדחה הערעור על הכרעת הדין. בית המשפט המחוזי דחה את טענותיו של המבקש, בנימוק שהן מבוססות על תשתית עובדתיות המנוגדת לממצאים העובדתיים שקבעה הערכאה הדיונית. זאת, בהתבסס על הכלל הידוע, לפיו ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בממצאי מהימנות ועובדה, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (הדגשה שלי – הח"מ).

לסיכום אשר על כן אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת סך של 40,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק דין זה לידיו.

דיון והכרעה - בעניין זה אני קובעת כי הנתבע אכן גרם להארכת הדיון שלא לצורך, בשעה שטען טענות שלא היה מקום לטעון אותם, בשל פסק הדין החלוט בענייננו.

בנסיבות אלו אני קובעת כי הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך של 9,360 ש"ח (20% מהסכום שנפסק), בגין הוצאות משפט.

] מהי נכותה התפקודית של התובעת והפגיעה בכושרה להישתכר? מהם נזקיה של התובעת בראי נכותה הנ"ל? הכיצד יש לחשב את ניכוי תגמולי המל"ל שמקבלת התובעת? רקע כללי- התאונה והנכויות הרפואיות: התובעת 2, ילידת 1982, נסעה עם התובע 1 ברכבו והייתה בחודש הרביעי להריונה בעת קרות התאונה.

נוירולוגיה- פרופ' ירניצקי: בחוות דעתו מיום 9.9.2011 כתב המומחה כי התובעת "...נפגעה בתאונת דרכים ב- 16.9.06, במהלך של היתהפכות הרכב בו נסעה, כולל חבלת ראש ואיבוד הכרה. לאחר התאונה התלוננה רבות על כאבי ראש, סחרחורות והפרעות בריכוז ובזכרון. בעקבות תלונות אלה הייתה במעקב נורולוגי, תעסוקתי ושיקומי, והיו לה קשיים בתחום התעסוקתי. בביקורה במרפאתי מסרה על הפרעת זכרון, הנמשכת מאז התאונה ללא שיפור, על כאבי ראש יומיומיים ועל סחרחורת. בבדיקה הייתה הנמכה בציון המבחן המנטאלי הקצר, שאר הבדיקה הייתה תקינה. מעברה יש לציין תקופות של כאבי ראש ושל סחרחורת בתקופה שקדמה לתאונה. על פי בקשתי הופנתה לאיבחון קוגניטיבי, בו הדגימה החמרה מכוונת בצורה בולטת, תוך ניסיון להגשת רווח משני. יש לציין שעיון ברשומה מראה שגם במהלך המעקב הרפואי שלאחר התאונה ניכרה נטייה להחמרה סובייקטיבית. לסיכום, מצב שלאחר חבלת ראש, עם תלונות סומטיות החוזרות ונישנות ברשומה, ועם תלונות קוגניטיביות שאינן נתמכות ע"י האיבחון הייעודי. הנכות הנוירולוגית עומדת על 5%, בעיקר בשל התלונות הסומטיות, לפי סעיף 29(11) א I-II, והיא לצמיתות. תלונות במישור ההתנהגותי כוסו בחוות הדעת הפסיכיאטרית של המומחה שמונה בתחום זה, ואין חפיפה בין הנכויות". בחוות דעתו המשלימה של פרופ' ירניצקי מיום 12.1.17, ציין כי: "...במהלך התקופה שלאחר מכן, המשיכה בתלונות על הפרעת רכוז וזכרון, כאבי ראש, הרדמויות בידיים וכאבים קורנים לרגליים. עברה ניתוח בשל לכידה אולנארית מרפקית מימין. בשל שינויים היתנהגותיים הייתה בטיפול פסיכולוגי. בתחילת 2015 אושפזה במחלקה הנוירולוגית בשיבא עקב חולשה של הרגליים. עברה בירור מקיף, כולל EMG לבירור הפרעה פריפרית אפשרית, MRI ע"ש גבי לגבי הפרעה שדרתית אפשרית, הכל היה תקין. לא נמצאה סיבה להפרעה. לציין שחל שיפור ספונטאני במצב בהמשך, ושבבדיקה הנוירולוגית מצוינים מספר ממצאים שמעידים בדרך כלל על חוסר אורגאניות של ההפרעה. לגבי מצבה הקוגניטיבי, הועבר לעיוני מיסמך עדכני ממכון רקנאטי, המדווח על שיפור ניכר במצבה לאורך הטיפול, ועל חזרתה למעגל העבודה בהקף כימעט מלא. בביקורה במרפאתי בפעם השנייה, ב-9.2.16 התלוננה על הפרעה תחושתית ברגל שמאל עם חולשה שלה וצורך במקל הליכה. כן התלוננה על המשכות בעיות הזכרון שהיו לה מאז התאונה. בבדיקתה הנוירולוגית הודגמה חולשה דיסטאלית של רגל שמאל, ירידה בהחזר העקב משמאל, מבנה ההליכה נראה תקין, עם תבנית הליכה שנראית לא אורגאנית בעת ניסיון ללכת על עקבים ובהונות. הפרעת תחושה בגבולות לא אנטומיים ברגל שמאל. לסיכום, מדובר במצב שלאחר חבלה, עם תלונות גופניות וקוגניטיביות, עם ארוע של חולשת רגליים, כ-9 שנים לאחר התאונה, שהיה ככל הסביר על רקע לא אורגאני וממצאים שיוריים ממנו, ככל הנראה אף הם לא אורגאניים. אינני מזהה החמרה נוירולוגית שתבסס קביעת נכות נוירולוגית חדשה בנוסף לזו שנקבעה בחוות דעתי הקודמת". אורולוגיה-פרופ' מצקין: המומחה בדק את התובעת ביום 10.12.13, ותיעד כי "לדבריה טיפטופי שתן הופיעו לאחר הניתוח בגבה, עד הרטבה ביום ובלילה... סיכם כי מדובר ב"תלונות סובייקטיביות שהופיעו בתעוד שבע שנים אחרי התאונה, ושנתיים לאחר ניתוח פריצת דיסק שאינן נתמכות על ידי מימצאי בדיקתי והערכה אורודינמית. 0% נכות אורולוגית". א.א.ג.- ד"ר גדעון לוי: בחוות דעתו מיום 5.4.2011 קבע כי "בנוכחות בדיקת שמיעה עם סף שמיעה לדיבור של עשרה דציבלים בתדירויות הדיבור לא ניתן להעניק נכות על ירידה בשמיעה על פי תקנות הביטוח הלאומי.

מבלי לקבוע מסמרות באשר לשאלה האם ומתי ידעה התובעת על הריונה, נראה כי העסקתה של התובעת הופסקה מפאת כניסתה לשמירת הריון, ולא בשל קשיים אחרים שחוותה שהולידו כביכול אי שביעות רצון מצד הממונים עליה.

אמנם, ד"ר אור בדק את התובעת בשנת 2016, בעוד שהדו"ח האחרון ממכון "רקנאטי" הוא מנוב' 2017 ולכן עדכני יותר, עם זאת גם בהנתן כי ישנה החמרה מסוימת במרכיב ה-PTSD לא שוכנעתי כי מצב הדברים כה חמור עד שנבצר ממנה לעבוד כליל, בייחוד משעה שהתובעת נמנעת מנטילת תרופות לטפול בתסמיניה הנפשיים (חרף עמדתו של ד"ר אור כי היא זקוקה לכך), וכפועל יוצא נמנעת מלהיטיב את מצבה ולהקטין נזקיה במידת מה. משנשאלה במהלך עדותה מדוע לא ניסתה למצוא עבודה פקידותית פשוטה (שכן לפי דו"ח העו"ס התובעת מסוגלת לעבודה מעין זו).

כמו כן, הנתבעת מפנה לכך שלאורך כל הדרך התובעת טענה כי בעקבות התאונה היא עבדה בעבודה זמנית/ חלקית ולא יכלה לעבוד במשרה מכניסה יותר ו/או שפוטרה מחמת התאונה.

...

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט ברק (כתוארו אז) בע"א 357/80, נעים נ' ברדה, פ"ד לו(3) 762: "... סבירותה של הוצאה נמדדת, לעתים, ביחס שבין גודל ההוצאה מזה לבין התועלת המופקת ממנה מזה. אין המזיק חייב לשאת בסכומי עתק, שאין בהם כדי להיטיב את מצבו של הניזוק אלא בצורה שולית וספקולאטיבית...". לאחר בחינת מצבה של התובעת ומתוך ניסיון לקבוע את הדרך הנכונה לפיצוי בהתאם לנסיבותיה המיוחדות, כשלנגד עיני בית המשפט עומדת המטרה להשיב את המצב לקדמותו- אני סבור כי די בטיפולים הרפואיים (כולל תרופות) והפרא-רפואיים על מנת להוות פיצוי הולם והוגן.

אכן, אני סבור כי יש צדק בדברי הנתבעת.

בראי העובדה כי תיקה של התובעת לא התקבל במלואו, אני מורה על עיכוב של 1,000,000 ₪ (לפי חוות דעת אקטוארית שהוגשה מטעם הנתבעת) מסך פיצוייה של התובעת עד אשר יתקבל מלוא התיק וניתן יהיה לתת הדעת לנכויות הפסוקות לצמיתות, לקשר הסיבתי בינן לבין התאונה ולסכום הניכוי המדויק.

כך לדוגמא, ניתן שלא לפסוק על פי הפסד בפועל, במקרים בהם ברור שמאז התאונה ועד למתן פסק הדין נגרמו לתובע הפסדים אך יש קושי לאומדם, לדוגמא כאשר הוא מנהל עסק עצמאי שקיימות תנודות בהכנסותיו וכאשר ההנחה היא שהכנסתו שאמורה הייתה לגדול נבלמה בעקבות התאונה, או שעה ששעור ההפסדים של התובע אינו ברור ויכול ויש סיבות נוספות להפסדים אלה מעבר לפגיעה התפקודית בתאונה וכך גם במקרים יש לקחת בחשבון נתונים נוספים שהיקפם לא הוברר עד תום.

הדרך הנאותה לפצות את התובע במקרים אלה, היא בקביעת סכום גלובאלי, שיקח בחשבון את מומו, את גילו ואת שנות העבודה שנותרו לו ותוך שיקולל העובדה שמומו עלול להפריע לקידומו ולמציאת עבודה דומה לכשיפלט מאותו מקום עבודה (השוו: ע"א 395/81 מנחם ברוק נ' הסנה, חברה ישראלית לביטוח (5/3/84), ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (23.11.94)).

עזרת צד שלישי התובע טוען שהוא נשוי עם שלושה ילדים קטינים ובשל מצבו הוא מתקשה לסייע לאישתו בעבודות משק הבית, לרבות קניות, ניקיון, כביסה, טפול ילדים, ביצוע תיקונים בבית וכד'.

בהנתן מצבה של התובעת, והצורך לשמור על עצמה לאחר התאונה בשל הריונה ומכאן היזקקות לעזרה ולבטח הקושי שנילווה לכך לאחר הלידה, אני פוסקת בראשי נזק אלו סך גלובאלי של 5,000 ₪ הלוקח בחשבון הוצאות ועזרה שנדרשו וידרשו בעבר ובעתיד.

...

העובדה שלא הוצג מסמך רפואי אחד משנת 2016, מדברת בעד עצמה בהקשר זה. משכך אני קובעת שלא נותרה לתובעת נכות רפואית או תפקודית בגין התאונה.

סוף דבר דין התביעה להתקבל.

הנתבעת תשלם לתובע סך של 141,672 ₪ ולתובעת סך של 19,000 ₪, בתוספת שכר טרחת עורך דין בשיעור של 15.21% מסכום הפיצוי שנפסק, בצירוף החזר אגרה כפי שנפסק.

הנתבעת צרפה לתגובתה מיסמך בכתב יד הנושא כותרת "הסכם" מיום 19.11.2006 במסגרתו הוסכם בין היתר, כי התובע יבצע בדיקה לסיווג ריקמות יחד עם הולד שייוולד לצדדים (בהנתן מועד לידת הקטינה ברי, כי ההסכם נחתם בשעה שהנתבעת הייתה הרה), לשם אימות האבהות, תוך התחייבות של התובע, כי בכפוף לכך שיתברר בבדיקה שהוא אבי הולד שיבוא לעולם, הוא ייטול על עצמו האחריות כלפיו ככל אב, ובתוך כך יתמוך, יגדל ויכלכל את יוצא חלציו.

התובע משליך יהבו על העובדה שאין הוא אביה הביולוגי של הקטינה; טוען, כי פסק הדין המחייבו במזונות הקטינה ניתן בהיעדר הגנה ובהיעדר בדיקה גנטית המוכיחה אבהותו; לשיטתו, אין בסיס חוקי לקיומו של חוב המזונות, משכלל לא אמור היה לבוא אל העולם; לדידו, היתנהגות הנתבעת נגועה בחוסר תום לב לכל אורך הדרך, בין היתר, נוכח מצגי השוא שיצרה כלפיו בעיניין אבהותו ביחס לקטינה; כן נטען על ידו, כי סיפת ההסכם עליו סומכת הנתבעת ידיה זויפה על ידה, וכי לא בכדי לא הוצג במקור אלא בהעתק צלומי בלבד; כי הוא אדם פשוט, נעדר השכלה ומוחלש חברתית ומשכך לא היה מודע לקיום האפשרות של קבלת סיוע משפטי וכי השהוי בהגשת התביעה לשלילת האבהות נגרם כתוצאה מהתנהלות הנתבעת; הנתבעת ניסתה לחמוק מבצוע הבדיקה הגנטית ביודעה כי אין הוא אבי הקטינה ובכך גרמה לתפיחת החוב בלישכת ההוצל"פ; ההסכם, שהולדתו בחטא, ממילא נעדר כל תוקף משפטי משלא אושר ע"י בית המשפט ו/או ע"י נוטריון; הנתבעת יודעת זהות אביה הביולוגי של הקטינה ולמרות זאת עד כה לא הגישה נגדו תביעת מזונות; בהנתן היתנהגות הנתבעת והפגיעה בזכויותיו הרי שגם משקולי צדק יש לקבל התביעה.

משכך מצאתי, כי חלוקה ראויה וצודקת של האחריות בין הצדדים לנשיאה בחוב למוסד לביטוח לאומי שנוצר בגין אי תשלום דמי המזונות היא הטלת החיוב על התובע לשאת בחוב שנוצר בתקופה שמיום מתן פסק הדין למזונות הקטינה ועד ליום הגשת התביעה לשלילת האבהות, דהיינו עד ליום 25.03.2017, ואילו על הנתבעת תוטל האחריות לשאת בחוב שנוצר מיום 26.03.2017 ועד למועד בו פטר בית המשפט את התובע מנשיאה במזונות הקטינה והורה לנתבעת לפעול בהתאם – דהיינו עד ליום 23.01.2020.

לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ורבנר שהייתה בדעת מיעוט בפרשה דומה שהוזכרה לעיל (אם כי הנסיבות שם מעט שונות מאלו שלפנינו, אך הסוגיה שעמדה להכרעה דומה) ובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 22629-03-20 א' נ' ב', פסקה 8 לפסק דינה): "אי ביטול כל החיוב הכספי של המשיב, הגם שאבהותו נשללה, ומשכך, ומאחר והוא אינו האב, אין הוא מחויב במזונות, נובעת מתרומתו לנזק הכספי שניגרם עקב 'התאונה המשפטית'". סוף דבר העולה מן המקובץ, כי על התובע לשאת בחוב למוסד לביטוח הלאומי שנוצר בגין התקופה שמיום 26.05.2009 ועד ליום 25.03.2017, ואילו על הנתבעת לשאת בחוב שנוצר מיום זה ועד תום התקופה בה שולמו בפועל מזונות הקטינה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

...

למסקנה זו משנה תוקף משאבהות התובע הייתה מוטלת בספק ועוד קודם לידתה של הקטינה התחייבו הצדדים, כידוע, בהסכם בכתב לבצע בדיקה לסיווג רקמות לאחר לידתה, על מנת לברר זהות אביה הביולוגי.

בנסיבות המקרה דנא באתי לידי המסקנה, כי הצדדים חולקים באחריות דומה להתגבשות התוצאה שלפנינו (צבירת חוב גבוה למוסד לביטוח לאומי בגין אי תשלום דמי המזונות שנפסקו), אם כי על רצף הזמן ועד להגשת התביעה בעניין שלילת האבהות, תרומתה של התנהלות התובע לתוצאה האמורה הייתה גדולה בהרבה מזו של הנתבעת, כפי שיפורט להלן.

לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת ורבנר שהייתה בדעת מיעוט בפרשה דומה שהוזכרה לעיל (אם כי הנסיבות שם מעט שונות מאלו שלפנינו, אך הסוגיה שעמדה להכרעה דומה) ובאה לפתחו של בית המשפט המחוזי בחיפה (עמ"ש 22629-03-20 א' נ' ב', פסקה 8 לפסק דינה): "אי ביטול כל החיוב הכספי של המשיב, הגם שאבהותו נשללה, ומשכך, ומאחר והוא אינו האב, אין הוא מחויב במזונות, נובעת מתרומתו לנזק הכספי שנגרם עקב 'התאונה המשפטית'". סוף דבר העולה מן המקובץ, כי על התובע לשאת בחוב למוסד לביטוח הלאומי שנוצר בגין התקופה שמיום 26.05.2009 ועד ליום 25.03.2017, ואילו על הנתבעת לשאת בחוב שנוצר מיום זה ועד תום התקופה בה שולמו בפועל מזונות הקטינה ע"י המוסד לביטוח לאומי.