שתי שנות מאסר על הריגה

בעקבות הרשעתם בדין, נגזרו על המערערים העונשים הבאים: המערער 1 – 18 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו – 9.9.2014; שתי שנות מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים, עבירות נשק או אלימות מסוג פשע; שנת מאסר על תנאי לבל יעבור, בתוך 3 שנים, עבירות נשק או אלימות מסוג עוון, או עבירה של שבוש הליכי משפט או של הפרת הוראה חוקית; המערער 1 חויב בתשלום פיצויים לעיזבון המנוח בשיעור של 200,000 ₪.

בעבירות הריגה ניתן למצוא מינעד רחב למדיי של עונשים, אך במקרים החמורים, הנושקים לעבירת הרצח, הוטלו עונשים המתקרבים לעונש המרבי, 20 שנות מאסר.

...

סוף דבר, הערעורים שלפנינו נדחים בזאת.

ביום 12.2.2012, נגזרו על המערער 1 העונשים הבאים: מאסר עולם בגין עבירת הרצח בה הורשע; שש שנות מאסר בפועל בגין העבירות הנוספות בהן הורשע, אשר ירוצו במצטבר לעונש מאסר העולם; שתי שנות מאסר על תנאי לבל יעבור, במשך שלוש שנים מיום שיחרורו מהמאסר, עבירות לפי סעיפים 144 או 329 לחוק העונשין; בנוסף, חוייב המערער 1 בתשלום פיצויים למשפחת המנוח בסך 100,000 ₪ ; ולכמאל בסך 20,000 ש"ח. על המערער 2 נגזר עונש של מאסר עולם בגין עבירת רצח; שלוש שנות מאסר בגין יתר העבירות בהן הורשע, אשר ירוצו במצטבר לעונש מאסר העולם; שתי שנות מאסר על תנאי, לבל יעבור, במשך שלוש שנים מיום שיחרורו מהמאסר, עבירה לפי סעיף 329 לחוק העונשין; והוא חוייב בתשלום פיצויים למשפחת המנוח בסך 50,000 ₪; ולכמאל בסך 20,000 ₪.

שנתיים מתקופת מאסר נוספת זו, יצטברו לעונש שהושת בגין עבירת ההריגה, ושנה אחת תהיה חופפת, כך שעונשו הכולל של המערער 2 יעמוד על 12 שנות מאסר לריצוי בפועל, שמניינן מיום מעצרו.

...

לסיכום, העובדה שהמערער 1 השתמש באקדח; ירה לעבר המנוח; כיוון לפלג גופו העליון של הקורבן; וכן, מספר היריות שנורו מהאקדח - די בהן כדי להוכיח כי המערער 1 התכוון להמית את המנוח, ומכאן שהתגבש בעניינו יסוד ההחלטה להמית.

לאור עמדתה של המשיבה, לפיה חלקו של המערער 2 זהה לחלקו של אשרף באירוע, כפי שהדברים נקבעו בפסק הדין בתיק הנוסף, סבורני כי יש להמיר את הרשעתו של המערער 2 מעבירת הרצח במזיד להרשעה בעבירת ההריגה בלבד, וזאת, כפי שהומלץ במסגרת ערעורו של אשרף בתיק הנוסף.

סוף דבר לוּ תשמע דעתי, ערעורו של המערער 1 ידחה על כל חלקיו, כך שהרשעתו בבית משפט קמא, כמו גם גזר דינו, יוותרו על כנם.

בהמשך להרשעתו בעבירות האלה, הושתו על המערער בגזר הדין העונשים שלהלן: שש שנות מאסר בפועל; שתי שנות מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של הריגה תוך שימוש ברכב מנועי תוך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר; שנת מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של גרם מוות ברשלנות תוך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר; שישה חודשי מאסר על תנאי, והתנאי הוא שלא יעבור עבירה של נהיגה בשיכרות, סטייה מנתיב נסיעה וגרימת תאונה בה ניחבל אדם תוך שלוש שנים מיום שיחרורו ממאסר; פסילת רישיון הנהיגה של המערער בפועל למשך 20 שנה; קנס בסך של 10,000 ש"ח או ארבעה חודשי מאסר תמורתו; ופצוי מישפחות הקורבנות בסך של 50,000 ש"ח לכל אחת.

...

אנו סבורים כי לא עלה בידו של המערער להראות כי המקרה דנן בא בגדרם של אותם מקרים חריגים.

בנסיבות העניין שוכנענו כי בית המשפט המחוזי דן כדבעי בכלל השיקולים הללו בבואו לגזור את עונשו של המערער.

על אף הסכמת המשיבה לשינוי המוצע, אנו סבורים כי נוכח התנגדות המערער אין מקום בנסיבות העניין לשינוי גזר הדין בדרך זו. אין לנו אלא להצר על כך שהשינוי המוצע לא הועלה לפני בית המשפט המחוזי עובר לגזירת הדין.

על המשיב הוטלו 11 שנות מאסר בפועל, שתי שנות מאסר על תנאי ופצוי בגובה 150,000 ₪ למשפחת המנוח.

המשיב הודה במועד זה בעובדות כתב האישום המתוקן והורשע על ידי בית המשפט המחוזי בנצרת בעבירה של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, וכן בעבירות של קשירת קשר לבצוע פשע; נשיאת נשק ותחמושת שלא כדין; וירי באיזור מגורים – לפי סעיפים 499(א)(1); 144(ב); ו-340 לחוק העונשין, בהתאמה.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו בדבר, החלטנו לקבל את ערעור המדינה, ולהעמיד את העונש, כפי שיפורט, על שלוש עשרה שנות מאסר בפועל, ועוד שנת מאסר על תנאי, ובכך – כערכאת ערעור – איננו ממצים את הדין.

לא ראינו להתערב במתחם הענישה, אף כי יכול היה להיות גבוה יותר, אלא מצאנו להחמיר בתוכו.

ככל שמבקש המשיב לפרוס את התשלומים עליו לפנות למרכז לגביית קנסות, ואיננו מביעים כל דעה על כך, למעט הדגשת הצורך לסייע למשפחת המנוח שסבלה רב. הערעור מתקבל איפוא במובן של מתן יתר ביטוי לקדושת החיים; המאסר בפועל יועלה לשלוש עשרה שנים, ונוכח המתחם יעמוד המאסר על תנאי על שנה.

בית משפט קמא גזר על המערער, ביום 15.7.2010, בעקבות הרשעתו בדין את העונשים הבאים: 8 שנות מאסר לריצוי בפועל (כב' השופטת מ' ברנט הציעה, בדעת מיעוט, להסתפק בעונש של 6 שנות מאסר לריצוי בפועל); שתי שנות מאסר על תנאי, למשך 3 שנים ממועד השיחרור מהכלא, לבל יעבור כל עבירת מין; המערער חויב בתשלום פיצויים למתלוננת בתיק זה בשיעור של 50,000 ₪ (להלן: התיק הראשון).

עוד נטען, כי בשלוש הזדמנויות שונות, בין השנים 2002-2000, פנה המערער אל המתלוננת 2 ובקש ממנה לעלות עימו לעליית הגג שבביתו, ומשסירבה לכך, איים עליה המערער באומרו "שבמידה ולא תעשה כבקשתו הוא יהרוג אותה". עקב האיומים שהשמיע המערער, עלתה המתלוננת 2 אל עליית הגג, ושם השכיב אותה המערער והחל לנשקה בפיה, נגע בחזה והחדיר אצבעות לאיבר מינה (אישום ראשון).

...

יצוין, לעניין אחרון זה, כי בית משפט קמא רשאי היה להגיע למסקנה כי מדובר בנערה דלה ומוגבלת שכלית, הן על סמך התרשמותו הישירה מעדותה, והן על יסוד עדויות גורמי הרווחה, ולא היה מחויב לבקש ולקבל חוות דעת מקצועית בעניינה.

לאחר בחינת כלל הנסיבות, הגעתי למסקנה, כי אף שהעונש אשר הושת על המערער אינו קל, הוא אינו סוטה מרמת הענישה שנקבעה במקרים דומים, ולכן דין הערעור על חומרת העונש להידחות.

סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור על מידת העונש, ובכך יש לדחות את ערעוריו של המערער, על כל חלקיהם.