שקר מפגיע נגד חוקרים פרטיים של חברת ביטוח

ההנחיה הראשונה משנת 1998 קבעה כי: "כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה". ההנחיה השנייה משנת 2002 הרחיבה את ההנחיה הראשונה, ובה נקבע כך: "חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה". הנחיות אלו קיבלו מעמד נורמאטיבי מחייב במרוצת השנים במסגרת פסק הדין בעיניין אסולין שם נכתבו בהקשר להן, בין היתר הדברים הבאים : "ההלכה הנוהגת בבתי המשפט כיום הנה לאפשר מתן תוקף להנחיות הללו של המפקח על הביטוח אשר משקפות את המדיניות המשפטית הרצויה בדבר הגנה על מבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין חברות הביטוח. בנוסף, הנחיות המפקח על הביטוח, עולות בקנה אחד עם עקרונות היעילות המשפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרס עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית המשפט כנגדה." (רע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין, פיסקה 3 (4.5.06)).

על שני שעונים וצמיד אחד משובץ ביהלומים חשדה של הנתבעת אודות פריטים מסוימים שנגנבו מאת התובע בעברו והוא כבר שופה בגינם מסוכמת בסעיף 18.4 לדו"ח החקירה של החוקר קלדס הנסמך לטענתו על רשימת פרטי רכוש שנגנבו מהתובע במסגרת פריצת ביתו לראשונה בשנת 2006 כאשר זה ביטח אותו קודם למועד תקופת הביטוח הנדונה בחברת הפניקס.

ארוע שני – מכתב הדחייה הארוע השני, מאוחר כרונולוגית לארוע הראשון, מקורו במכתב הדחייה אותו שלחה הנתבעת לתובע ולסוכנות הביטוח שלו שבו הודע לו על שלילת הכסוי הבטוחי מפני ארוע הגניבה בביתו בין היתר מפאת אי הוכחת מקרה הביטוח והפרזה בדרישה לפצוי שהיתקבל בעבר עבור פריטים מסוימים כפי שנידון בתביעה זו. התובע טוען כי בעת שהנתבעת שלחה מכתב זה אל סוכנות הביטוח שלו, היא ידעה שמקרה הביטוח אמיתי והפריצה לביתו לא זויפה כלל היות שזו הייתה מסקנת חוקר הביטוח שלה ובכל זאת היא בחרה לקבוע נימוקים שיקריים במכתב הדחייה ולפרסמם ברבים ועל הדרך להציגו בכחש כמי שטפל שקר להוצאת כספים במירמה מחברת הביטוח.

שקר במפגיע - האומנם? סעיף 58 (א) לפקודת הנזיקין הנוגע לשקר במפגיע קובע ביסודו כך: "שקר מפגיע הוא פירסום הודעה כוזבת בזדון, בין בעל פה ובין בדרך אחרת, בנוגע לעסקו של אדם, למשלח ידו, למקצועו, או לטובין שלו או לזכות קנין שלו; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד פירסום כזה, אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון". הוראה זו של הסעיף בפקודת הנזיקין מחייבת להבדיל מהוראת לשון הרע, הוכחתו של נזק ממוני שניגרם לאדם והינה ראינו כי עניין זה לא יכול להתקיים בעניינינו מהטעם שהוטל ספק אמיתי בקיומה של פגיעה בעסקיו של התובע בכל מה שנוגע לארוע הדיבה הראשון בדמות נתוק הקשרים העסקיים של האחים בן בסט עימו בעקבות אותו ארוע שנטען שהיו בו נוכחים ואם אכן הללו ניתקו עימו מגע בין ארוע זה, כלל לא הוכח מהו אותו נזק כלכלי שניגרם לו בעקבות כך. הוא הדין בכל מה שקשור לארוע הדיבה השני אשר מעבר לעובדה שאני מתקשה לקבוע הכיצד מכתב עמדה של חברת ביטוח על החבות הביטוחית של מבוטחה ניכנס לגדרם של יסודות הסעיף ואם ניכנס מהו אותו נזק ממוני שניגרם לתובע בגין כך והרי גם כאן כמו שם לא הוכיח או ניסה התובע להוכיח , ראשית, את טענתו בדבר נתוק המגע של סוכנות הביטוח שלו עמו (דבר כשלעצמו נראה בעיני מופרך) ושנית, אם נגרם לו נזק ושיעורו בעקבות כך. אציין עוד כי העובדה שהתובע העמיד את תביעתו על סך של 50,000 ₪ לכל ארוע דיבה מלמדת שהוא כיוון את תביעתו לסעד לפי חוק איסור לשון הרע שאינו דורש הוכחת נזק ולא לעוולת שקר במפגיע כך שמהטעם הזה לבדו יש לדחות את תביעתו לפצוי דיבה בהקשר לכך.

...

מעבר לאמור אני סבור כי גם לגופו של עניין לא עומדת לתובע זכות לפסיקת ריבית מיוחדת במקרה זה ואסביר: בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה הביטוח, רשאי מבוטח לפסיקת ריבית מיוחדת שאינה עולה על פי עשרים מן הריבית הקבועה בחוק פסיקת ריבית והצמדה, תשכ"א-1961, וזאת בגין תגמולי ביטוח שלא היו שנויים במחלוקת.

יוצא אפוא כי בנסיבות אלו לא עומדת לתובע זכות להוצאות בגין כך. אף שהתביעה התקבלה בחלקה, איזון נכון וראוי במקרה זה הינו לטעמי שכל צד יישא בהוצאותיו.

על יסוד האמור והמקובץ לעיל, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובע את הסך של 78,482 ₪ בתוך 30 ימים מהיום בצירוף הפרישי ריבית והצמדה למדד כחוק, מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

נוסף על האמור לעיל באשר להוצאת דיבתם של התובעים ע"י הבנק בפירסום מידע שקרי לחוקר ובהגשת תלונת שווא למישטרה, הוציא הבנק-הנתבע את דיבתם של התובעים בפירסום מידע שקרי על התובעים בקרב פקידי הבנק-הנתבע.

החוקר הפרטי אינו עובד או אורגן של הנתבע, ובמידה ולתובעים טענות כנגד החוקר הפרטי, הרי שעליהם להפנותן ישירות אליו, ולא לנתבע.

בהתאם לנהלי הבנקים, ובהם גם בנק הפועלים, במקרה שנבלע במכשיר ATM כרטיס ששייך ללקוח שאינו של הבנק המפעיל את הכספומט, הכרטיס מוחזר במסלול הבא: מהבנק (במקרה דנן, בנק הפועלים) לחברת האשראי הקשורה איתו (במקרה דנן, "ישראכרט"), אשר מעבירה אותו למחלקה המטפלת בבנק "האם" (במקרה דנן, מחי"ש של בנק המזרחי), אשר מעבירה אותו לסניף "האם" (במקרה דנן, סניף ר"ג של בנק המזרחי ר' תצהירו של החוקר מטעם הנתבע מר דוד קובי).

למרות שמסגרת המשיכות נוצלה לאותו יום כבר במשיכה הראשונה, ביצוע המשיכה השנייה ע"ס 400 ₪ התאפשר לאור העובדה שהמשיכה הראשונה אושרה ע"י מחשב בנק המזרחי (ראה קוד "1" בשורה המתייחסת למשיכה זו בדו"ח ה-ATM), ואילו בעת המשיכה השנייה (23:52) לא הייתה תיקשורת נתונים בין המחשב של חב' שב"א לבין המחשב של בנק המזרחי.

מהמכתב עולה שהתובעים דרשו במפגיע את כספם בחזרה וזאת לאחר שמילאו אחר כל דרישות הבנק לרבות תחקור על ידי החוקר הפרטי.

ההלכה היא שטענה שנטענה בכתב טענות, אך לא הועלתה לפני בית המשפט בסיכומים, דינה כדין טענה שנזנחה והשופט אינו חייב לדון בה" (ראו ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה, פ"ד מז (1)311 ור' גם ע"א 05 / 1501 זאב כהן נ' מנהל מס שבח תל אביב [פדאור (לא פורסם) 05 (11) 714]).

...

הנתבע ישלם אפוא הוצאות משפט אליהן יתוסף שכ"ט בשיעור של 25,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ. לסיכום 34.

בהתאם לחוק כרטיסי חיוב, מאחר שההודעה על שימוש לרעה נעשתה ביום 29/5/03, זכאים התובעים להשבה של הסך של 10,000 ₪ כשהוא צמוד ונושא ריבית החל מ-30 יום לאחר המועד האמור ועד לתשלומו המלא בפועל בנוסף לכך ישלם הנתבע לתובעים דמי נזק בשיעור של 36,000 ₪ סכום זה יהיה צמוד למדד וישא ריבית חוקית מהיום ועד לתשלומו המלא בפועל.

בנוסף ישלם התובע לנתבעים הוצאות משפט אליהן יתווסף שכ"ט בשיעור של 25,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ. סכומים אלה זה יהיו צמודים למדד מהיום ועד לתשלומם המלא בפועל.

לעומת הטיעונים הללו טוענת המשיבה כי חוק ביטוח בריאות ממלכתי שמר בסעיף 61 על כל העילות שאינן מכוסות בו. סעיף 22 לחוק ביטוח בריאות ממלכתי איננו הסדר שלילי כטענת המבקשות, אלא על פי המצוין בסעיף 61 לחוק "חוק זה בא להוסיף על הוראות כל דין, ולא לגרוע ממנו". לכן קיימת למשיבה עילה עצמאית, יכולת לתבוע בגין פקודת הנזיקין, עשיית עושר, הפרת חובה חקוקה, מיטרד לציבור, שקר מפגיע ושאר העילות בכתב התביעה.

כמו כן לטענתן, הסתמכותה של המשיבה, בתביעתה על פשרה שנעשתה בארה"ב בשנת 1998 אינה יכולה להוות אסמכתא משפטית, כך גם הסתמכותה הבלעדית של המשיבה על פסיקה של ערכאות נמוכות בארה"ב. ההלכה בארה"ב שנפסקה בערכאות העליונות היא כי "אין לספק של שירותים רפואיים זכות תביעת פיצויים ישירה, כנגד מי שמזיק למוטבו של אותו ספק". כמו כן טוענות המבקשות, בניגוד לטענת המשיבה, כי בבתי המשפט הפדרליים נדונו לא רק תובענות של גופים פרטיים כמו חברות ביטוח, אלא גם תובענות של גופים ציבוריים ובתי חולים, ללא כוונת רווח, כמו מעמדה של המשיבה בתביעה זו. מחיקה על הסף, המישור הנורמאטיבי 20.

פ"ד נו(3), 562 מבחין כבוד השופט א' ריבלין בין מעמדה של קופת החולים כנותנת שרות רפואי, לבין מעמד של חברת ביטוח: "אכן, האמרות עליהן סומכים המערערים, עוררו, בעבר, ספק בזכאותן של קופות חולים לתבוע כמיטיבות (ראו ד' קציר פיצויים בשל נזק גוף (מהד' 1997,4) בעמ' 1040); אלא שנראה כי ניתן להסירו. "החוק הקנה לקופות החולים, נותנות השרות הרפואי; מעמד משל עצמן, בבואן לתבוע את הוצאות השירות הזה מאת המזיקים" (ד' קציר, שם, שם).

...

אמנם, טוען המחבר, הגישה השמרנית המתבססת על אחריות אינדיבידואלית, עומדת לרועץ כנגד השיטה של אחריות קיבוצית: "אני ער לכך שאף בארה"ב קיימת רתיעה מהטלת אחריות קיבוצית, כשאין מדובר במוצרים זהים, הסיגריות אינן מוצרים זהים, אך אני סבור שאין בכך מיכשול להטלת אחריות קיבוצית, תוך היתחשבות במידת הסיכון השונה בסיגריות, ואין בכך מכשול להטלת אחריות בהתאם לסכוי שהתובע ניזוק מהיצרן הנתבע. החלופה להטלת אחריות במקרים אלה היא העדר אחריות, וזו אינה ניתנת להצדקה כלשהיא". (ההדגשה לא במקור, י.ש. שם, 490).

סוף דבר 45.

דין הבקשה שבפנינו להידחות, באשר לאור כל האמור לעיל יש מקום לשמיעת ראיות ואת טענות הצדדים לגופן.

גם "הראיה הניצחת" לקיומם של הסדרים אלה מבוססת על מיסמך פנימי של החברה המבצעת של פרויקט הרכבת הקלה, אשר הערייה כלל אינה צד למסמך, ומציין היתייחסות למחשבה עתידית להסדרת מיקומם של בעלי עסקים ששמם ומיהותם כלל לא פורטו באותו מיסמך.

העירעור על הכרעת הדין: המערער מעלה טענות רבות וארוכות כנגד היתנהלות בית משפט קמא, אביא אותן בקצרת האומר וביניהן: כי בית משפט קמא היתעלם במפגיע מכל המסכת העובדתית שנפרשה בפניו ולפיה כבר בשנת 2002 החלה המשיבה לנגוש המערער; כי בית משפט קמא לקה בעויינות ובמגמתיות כלפי המערער והתעלם בפסק דינו מכל התעמרויות שננקטו כלפיו; כי בית משפט קמא היתעלם מטענות שיקריות שהעלתה המשיבה, עת טענה במסגרת ב"ש 1201/06 כי יש להרוס את העסק ללא הרשעה מאחר ומפריע לתוכנית הרחבה של הכביש; כי בית משפט קמא לא בחן את המניעים לאי מתן הרישיון כבר בשנת 2002.

לעניין זה נאמר בע"פ 4855/02, מדינת ישראל נ' ד"ר איתמר בורוביץ,נט (6), 776, כי: "עיקר עניינה של ההגנה מן הצדק הוא בהבטחת קיומו של הליך פלילי ראוי, צודק והוגן. בעקרון עשויה איפוא ההגנה לחול בכל מקרה שבו קיומו של ההליך הפלילי פוגע באופן ממשי בתחושת הצדק וההגינות כפי שזו נתפסת בעיניו של בית-המשפט. מטרת החלתה של ההגנה היא לעשות צדק עם הנאשם, ולא לבוא חשבון עם רשויות האכיפה על מעשיהן הנפסדים. ואולם לרוב (אם כי לא תמיד) תיוחס הפגיעה בצדקתו ובהגינותו של ההליך הפלילי להיתנהגות נפסדת של הרשויות; ובמקרים כאלה אכן מוטל על בית-המשפט לבקר את מהלכיהן. ברם, לא כל מעשה נפסד שעשו הרשויות החוקרת או המאשימה, או רשות מעורבת אחרת, יצדיק את המסקנה שדין האישום להתבטל מטעמי הגנה מן הצדק; בין מפני שבאיזון בין האינטרסים הציבוריים המתנגשים גובר העניין שבקיום המשפט, ובין (וזה, כמדומה, המצב השכיח) מפני שבידי בית-המשפט מצויים כלים אחרים לטפול בנפסדות מהלכיהן של

בת"פ 417/97, מ"י נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ואח', פורסם באתרים משפטיים, נקבע: "מקובלת עלי טענת התובע כי לתביעה יש שיקול דעת, ומשלא הוכח שמדובר במניע פסול, כאשר לכך גם מצטרף השיקול של האפשרות

וכן, מפי כב' השופטת מ. מזרחי בת"פ 1268/01, מדינת ישראל נ' פרידלנדר, (פורסם באתרים משפטיים, ניתן ביום 17.7.03): "אין מקום לרדת לעומק ההשוואה בין המקרה דנן למקרים האחרים-כיוון שאליו מובילות טענות הנאשמים-ואין לבחון את מידת החומרה הנטענת, תוך בחינה מפורטת של פרטי אותם עניינים למול המקרה דנן. די בהערכה-אליה ניתן להגיע בנקל לאור הסבר המאשימה-שגישתה לא היתה מודרכת על ידי שיקולים זרים או מטרה פסולה". לסקירה בעיניין אכיפה סלקטיבית, לרבות נטל ההוכחה לטענה זו, ראו: מ' טמיר, "אכיפה סלקטיבית" (חיבור לקבלת תואר דוקטור למשפטים) פרק שלישי עמ' 68-134.

...

לשונו של סעיף 14 (א) לחוק רישוי עסקים, התשכ"ח-1968, קובע כי: "(א) אדם שעסק ללא רשיון או היתר זמני בעסק טעון רישוי או שלא קיים תנאי מתנאי רשיון או היתר זמני או שלא קיים הוראת תקנה לפי סעיפים 9 עד 11ב דינו-מאסר שמונה עשר חודשים ואולם אם לא קיים תנאי כאמור בסעיף 2 ו(א) ו-(ג), דינו-הקנס הקבוע בסעיף 61 (א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (בסעיף זה-חוק העונשין); ואם עסק או לא קיים כאמור אחרי שקיבל התראה מאת הממונה על המחוז, רופא מחוזי כמשמעותו בפקודת בריאות העם, 1940 (להלן-רופא מחוזי), מי שהשר לאיכות הסביבה הסמיכו לכך (להלן-הממונה על איכות הסביבה), מפקד משטרת המחוז או ראש הרשות המקומית, דינו-קנס נוסף כאמור בסעיף 61 (ג) לחוק העונשין לכל יום שבו נמשכה העבירה אחרי מתן ההתראה". מחד נוקט הסעיף במילים "נמשכה העבירה", ומאידך, מאפשר הסעיף הטלת קנס לכל יום נוסף שהעבירה טרם נסתיימה בו. בעניינו, סבורני כי אין נפקות של ממש לשימוש במושגים השונים.

סוף דבר הערעור העל גזר הדין נדחה.

התוצאה היא שהערעור על שני חלקיו נדחה.

זוהי תביעת נזיקין בעילות של שקר מפגיע ורשלנות, המופנות כלפי הנתבעים, שמאים וחוקרים פרטיים, שיעבדו בשירותה של מגדל חברה לביטוח בע"מ (להלן: "מגדל") לפענוח תביעה שהגישה התובעת נגד מגדל תגמולי ביטוח.

אכן חלה עליו חובה שלא לנהוג כלפי המבוטח בעוולה של שקר מפגיע, אולם משהוכח כי לא זה המקרה, ומשהוכח כי מימצאי החקירה שהעלו הנתבעים הצדיקו העלאתם בפני חברת הביטוח, לא ביצעו הם כלפי התובעת עוולה רשלנות.

כך גם לגבי הטענה בדבר פגיעה במוניטין בסך של 40,000 ש"ח ועוד עגמת נפש בסך 10,000 ש"ח. לא ברור מהי עוגמת הנפש של חברה מוגבלת במניות, ולגבי פגיעה במוניטין לא הובא ולו עד אחד להוכחת אותם מוניטין.

...

תפקידו של החוקר להעמיד בפני חברת הביטוח את ממצאי חקירתו, אלה המבוססים יותר ואלה המבוססים פחות, והיא זו שתחליט, בסופו של דבר, מה עמדתה כלפי תביעת המבוטח.

מן הטעמים האמורים לעיל אני מורה על דחיית התביעה.

התובעת תשלם לנתבעים הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסך 30,000 ש"ח בצירוף מע"מ, ריבית והפרשי הצמדה כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.