שקילת בית הדין הרבני למנות כונס נכסים שאינו משפטן

לפנינו ערעור האשה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה מכ"ז באדר התשפ"ג (20.3.23) שבמסגרתה אושר הסכם המכר שכרת כונס הנכסים שמינה בית הדין עם צד ג' – הסכם למכירת דירתם המשותפת של הצדדים.

נדגיש כי אומנם זהות כונסי הנכסים השתנתה מאז, ויותר מפעם אחת, אך כאמור על עצם ההחלטה בדבר מינוי כונס לא הוגש ערעור, ויתרה מכך: חילופי הגברי כאמור היו, בין השאר, נוכח בקשות של המערערת עצמה, לרבות בקשה שבה ציינה כי לטעמה אין צורך במינוי כונסי נכסים "אך אם יחליט בית הדין על מכירה בכינוס יש להורות על מינוי ב"כ הצדדים", היינו הסכימה למעשה להחלטת בית הדין, לפי שיקול דעתו, למנות כונסים.

משברור כי עצם המכירה באמצעות כונסי נכסים אינה ניתנת לתקיפה בעירעור זה הרי שלכל היותר היה מקום לבחון טענות נגד האופן שבו נוהל הליך הכנוס ונגד אישור תוצאותיו.

...

כך עולה מהחומר שבתיק, ואף בנוגע לכך לא מצאנו בכתב הערעור טענה – ולו לכאורית – אחרת.

לא רק שלא מצאנו טעות כלשהי בהחלטתו של בית דין קמא, אלא שאף לא מצאנו 'טענה' לקיומה של טעות כזו בכתב הערעור.

תוצאת הדברים היא כי אנו מחליטים לדחות את הערעור על הסף.

מאחר שהערעור נדחה ללא דיון, החלטנו, לאחר שיקול דעת, שלא להשית על המערערת הוצאות משפט.

המסגרת הנורמאטיבית בעל תפקיד משמש "כקצין בית המשפט" והוא ממלא תפקיד מעין-שפוטי בכובעו כגורם המכריע בתביעות החוב המובאות לפתחו על ידי הנושים בהליכי חידלות פרעון (ע"א 255/89 **** פרדו נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 641, 655 (1992); רע"א 5388/97 יוסי ינוב נ' דן אחיעזר עו"ד, פ"ד נב(1) 199, 205-204 (1998); רע"א 8327/07 משה שוב נ' רו"ח שמואל רוזנבלום, בפיסקה 7 (נבו 23.12.2007); בש"א (מחוזי י-ם) 7013/09 אברהים אבו ג'האלין נ' עו"ד ד"ר משה כהן, המנהל המיוחד לבדיקת תביעות החוב כנגד חברת ש. בראשי בע"מ, בפיסקה 4 (נבו 26.5.2011); פש"ר (מחוזי חי') 51284-01-14 גבריאל אבוטבול נ' כונס הנכסים הרישמי, בפיסקה 13 (נבו 29.4.2014)).

בין היתר, אל לו להכריע בשאלות שלא שהיו מונחות בפניו או להעלות טענות משפטיות ביוזמתו אלא במקרים נדירים ומיוחדים תוך מתן זכות טיעון לצדדים ביחס לטענות אלו (ע"א 536/89 פז חברת נפט בע"מ נ' גד לויטין, פ"ד מו(3) 617, 625 (1992); ע"א 4839/92 יוסף גנז נ' מרדכי כץ, פ"ד מח(4) 749, 761-760 (1994); ע"א 8021/03 משה אלישע נ' יוסף אלישע, בפיסקה 13(ג) (10.11.2004); ע"א 11771/04 לישכת עורכי הדין בישראל נ' האירגון הבנלאומי של עורכי דין ומשפטנים, בפיסקה 20 (נבו 22.1.2007); שלמה לוין תורת הפרוצידורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד 129 (1999)).

לא למותר להבהיר כי כאשר מנהל בעל התפקיד הליך אדוורסארי מעין שפוטי, במסגרתו טוענים הצדדים את טיעוניהם ומביאים את ראיותיהם, שומה עליו להמנע מלרדת "לזירת ההיתגוששות" שמא ישמש בפועל "כפרקליטו של צד" (ע"א 116/66 חלקה 62 גוש 6946 בב"מ נ' מוניק זמל, פ"ד כ(4) 226, 237-236 (1966); בג"ץ 144/86 סא"ל זיו הלוי נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מ(2) 309, 314-313 (1986)).

אגב, המנהל המיוחד היה ער למצב דברים זה, ולא בכדי הוא הציע לבעלי הדין, הגם שבאיחור רב ורק לאחר שהוגשו חוות דעת מומחים, נוהלו חקירות והוגשו סיכומים, כי ימונה מומחה מטעם בית המשפט לצורך קביעת שווי זכות השכירות.

ככל שלא יגיעו להסכמה כאמור, ימנה בית המשפט שמאי לפי שיקול דעתו.

...

הטענות הנוספות שהעלה גיל, דינן להידחות משום שמדובר במיחזור של טענות שהועלו בעבר וכבר נדחו שלוש פעמים: תחילה בפסק הבורר, לאחר מכן בפסק הדין משנת 2015 ולבסוף בפסק הדין משנת 2018 שאימץ את פסק הדין משנת 2015.

סוף דבר מכל הטעמים שפורטו לעיל, הכרעת החוב השנייה של המנהל המיוחד מבוטלת בזאת.

בכפוף לכך, שני הערעורים נדחים.

התובעת מצידה טוענת שיש לדחות את הבקשה מאחר והיא לא נתמכה בתצהיר; כי הנתבע 1 הסתיר מבית המשפט שנושא פירוק הנכס נדון והוכרע בבית משפט השלום ולא בבית הדין הרבני וכי תביעת התובעת לפירוק השתוף התקבלה בהחלטה מיום 23.11.2021 של כבוד השופט טל חבקין; כי התובע הסתיר מבית המשפט שישנה החלטה של בית הדין הרבני מיום 21.12.2020 שקבעה שעל התובעת "לפנות בנושא פירוק השתוף במשרד לביהמ"ש" תוך שנקבע כי בית הדין אינו מקבל את הבקשה לצרף את עו"ד קלאסי (הנתבע 2) כגורם בתיק בבית הדין הרבני.

הנתבע 1 ביקש לטעון שהתובעת מנועה מלהגיש תביעה ז שכן במסגרת התביעה לפירוק שתוף ביקשה התובעת פיצול סעדים ולא ניתנה החלטה בבקשתה ולכן קיים מעשה בית דין המונע מהתובעת להגיש תביעה זו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי ובחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שיש לדחות את הבקשה.

הדברים באו לידי ביטוי, בין היתר, בכך ש: הנתבע 1 טען בהרחבה בבקשה שהתובעת הגישה שלוש פעמים בקשות לבית הדין הרבני, בבקשה למנות כונס נכסים למכירת חלקם של התובעת והנתבע 1 בנכס, כדי להראות כביכול, שגם לשיטת התובעת הסמכות נתונה לבית הדין הרבני.

...

הנתבע 1 ביקש לטעון שהתובעת מנועה מלהגיש תביעה ז שכן במסגרת התביעה לפירוק שיתוף ביקשה התובעת פיצול סעדים ולא ניתנה החלטה בבקשתה ולכן קיים מעשה בית דין המונע מהתובעת להגיש תביעה זו. דיון והכרעה לאחר ששקלתי ובחנתי את טענות הצדדים, אני סבור שיש לדחות את הבקשה.

אני סבור שבקשת הנתבע 1 מהווה פעולה בניגוד לתקנה 3(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018 (להלן: "התקנות") המחייבת בעל דין, לנהוג בתום לב ובהגינות דיונית, תוך סיוע במימוש התכלית הדיונית, ובכלל זה העמדת הפלוגתות האמיתיות שבמחלוקת בין בעלי הדין, מיקודן, בירורן והכרעה בהן.

התוצאה הבקשה לסילוק על הסף מחוסר סמכות עניינית נדחית.

לפנינו ערעור האשה (להלן: המערערת) על החלטת בית הדין הרבני האיזורי פתח תקווה מכ"ז באדר התשפ"ג (20.3.23) שבמסגרתה אושר הסכם המכר שכרת כונס הנכסים שמינה בית הדין עם צד ג' – הסכם למכירת דירתם המשותפת של הצדדים.

נדגיש כי אומנם זהות כונסי הנכסים השתנתה מאז, ויותר מפעם אחת, אך כאמור על עצם ההחלטה בדבר מינוי כונס לא הוגש ערעור, ויתרה מכך: חילופי הגברי כאמור היו, בין השאר, נוכח בקשות של המערערת עצמה, לרבות בקשה שבה ציינה כי לטעמה אין צורך במינוי כונסי נכסים "אך אם יחליט בית הדין על מכירה בכינוס יש להורות על מינוי ב"כ הצדדים", היינו הסכימה למעשה להחלטת בית הדין, לפי שיקול דעתו, למנות כונסים.

משברור כי עצם המכירה באמצעות כונסי נכסים אינה ניתנת לתקיפה בעירעור זה הרי שלכל היותר היה מקום לבחון טענות נגד האופן שבו נוהל הליך הכנוס ונגד אישור תוצאותיו.

...

כך עולה מהחומר שבתיק, ואף בנוגע לכך לא מצאנו בכתב הערעור טענה – ולו לכאורית – אחרת.

לא רק שלא מצאנו טעות כלשהי בהחלטתו של בית דין קמא, אלא שאף לא מצאנו 'טענה' לקיומה של טעות כזו בכתב הערעור.

תוצאת הדברים היא כי אנו מחליטים לדחות את הערעור על הסף.

מאחר שהערעור נדחה ללא דיון, החלטנו, לאחר שיקול דעת, שלא להשית על המערערת הוצאות משפט.

עמדתה של העותרת הוגשה לבסוף רק ביום 18.4.2021, ובהמשך לה ניתנה ביום 19.5.2021 החלטת בית הדין הרבני האיזורי לפיה החלטתו מיום 18.4.2021 "לפירוק השתוף לאלתר" בעינה עומדת; הצוו לפירוק השתוף בדירה "ייכנס לתוקף מיידית"; וניתן פרק זמן של 120 יום בו הצדדים יוכלו למכור את הדירה בכוחות עצמם, ובמידה ולא יצליחו לעשות כן, בית הדין הרבני האיזורי ימנה כונס נכסים לצורך כך (יוער, כי בהמשך להחלטה זו נחתמה על ידי בית הדין הרבני האיזורי ביום 27.10.2021 פסיקתא הממנה את עו"ד שלמה אסרף ככונס נכסים למכירת זכויות הצדדים בדירה).

כאמור בתגובה זו: "...יש להניח כי בנסיבות העניין לא יפקוד בית הדין הגדול עוון שאינו בר-כפרה על העותרת בשל המחדל בדרך הגשת ערעוריה בהליכי ביה"ד הגדול". לאחר שתוגש בקשה שכזו, ובכפוף לתוצאותיה, העותרת תוכל לשקול את המשך צעדיה.

...

לאחר שבקשתה נדחתה הגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטה זו, וערעורה נדחה על הסף מאחר שלא הפקידה את הערובה הנדרשת.

לאחר שהוגשו התייחסויות אלו, השתכנעתי כי דין העתירה, בשלב זה, להידחות מחמת אי מיצוי הליכים (בג"ץ 524/18 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי בתל אביב, פסקה 6 (18.1.2018)).

לנוכח כל האמור, דין העתירה להידחות על הסף, וכך אנו מורים.