שעבוד ראשון לבנק מול שעבוד שני לטובת המדינה

על-פי הנטען בבקשה, הדירה הייתה בבעלות החייבת ובעלה המנוח, מר יוסף ציביאק להלן: "המנוח"), וכי השניים מכרו אותה ביום 31.12.1989 לחברה זרה הרשומה במדינת פנמה "Longwain Trading Inc. " (להלן: "החברה הזרה") ואשר הנה בבעלות בנם, מר דוד ציביאק (להלן: "המשיב", המשיב והחברה הזרה ייקראו ביחד ולהלן: "המשיבים").

משמע, לטענת המשיב, מכירת הדירה לחברה הזרה נעשתה כחלק ממהלך שתוכנן מראש שנועד הן להותיר כספים על בסיסם יוכלו לבוא בדברים עם הבנק לפתוח במטרה להסדיר את החוב מולו (ואולי מול נושים נוספים ככל שיהיו), והן לצורך הותרת קורת גג לבני הזוג ציביאק לעת זקנה.

בל נשכח כי בנק טפחות היתנה את מתן ההלוואה בשיעבוד על הנכס המשועבד וברבות השנים אף נאות לפרוס את החוב ולהגיע להסכמות נוספות עם החייבת והמנוח עד לשנת 2005 שאז נקט בהליכי מימוש הנכס המשועבד במסגרת הליכי ההוצאה לפועל.

כנגד התשלומים שאותם ביצעו המבקשים לבנק, שיחרר הבנק את החברה מתשלום יתרת החוב לבנק, כפי שעולה מנספח י"א2 לתצהירו הראשון של מר דוד ציביאק.

להשלמת התמונה יצוין, כי החלטת בית-המשפט המחוזי מיום 22.10.2003 עסקה בבקשת בני הזוג ציביאק להכרה בהם כנושים מובטחים בנכסי חברת ציביאק, וזאת בשל כך שפרעו את חובות החברה לבנק לפתוח שלטובתו ניתן שיעבוד לצורך הבטחת ההלוואה.

...

הסכם ההלוואה נערך בין החממה לבין חברתBHCO והחייב אינו צד להסכם, ועל כן לא ניתן להתעלם מהשלב ההכרחי של הרמת מסך ההתאגדות ו"לדלג" ישירות למסקנה כי מדובר בהענקה בטלה.

זאת ועוד, כפי שיובהר להלן, לגופו של עניין סבורני כי הקביעה הנוגעת לידיעתם של המערערים על מצבו של החייב, אשר דומה כי היא היוותה שיקול מרכזי בקשר לאותה זהות שייחס בית המשפט ל-BHCO ולחייב, אינה מעוגנת בתשתית הראייתית שהונחה בפני בית המשפט.

סוף דבר מכלל האמור לעיל, דין הבקשה להידחות.

ביום 25.3.19 היתקיים דיון בבקשה, אשר בסיומו הגיעו איתם והמדינה להסכמות שקבלו תוקף של החלטה באשר לתנאים להשבת משאית א' לידי איתם (תנאים מקובלים בפסיקה לצורך אפשרות חילוט בעתיד: איסור דיספוזיציה, חתימה על התחייבות עצמית להשבת המשאית למדינה בכפוף לדרישה, עריכת ביטוח מקיף בו תשמש המדינה מוטב ראשון, רישום שיעבוד לטובת המדינה ברשם המשכונות ועיקול לטובתה במשרד הרשוי, הפקדת ערובה במזומן להבטחת ירידת ערכה של משאית א'), ואילו באשר למשאית ב' – נוכח העובדה שזו שייכת למשיבה 2 (להלן: מגנזי), הוסכם לא לקיים דיון עד שיתאפשר למגנזי לפנות בבקשה מתאימה, ככל שלא תגיע להבנות עם המדינה.

מכאן, נוכח העובדה שמשאית א' משועבדת לבנק כנגד הלוואה, עתרה להשיב לה את המשאית על מנת שתמכור אותה, תחזיר לבנק את יתרת ההלוואה ותפקיד את ההפרש בחשבון משטרת ישראל חלף משאית א'.

עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, וככל שבית המשפט מגיע למסקנה שמכירה על ידי המדינה איננה יעילה ותביא באופן מובהק להפסד אל מול מכירה על ידי בעל התפוס, אזי ראוי לקבוע תנאים שיאפשרו מכירה על ידי הבעלים.

עם זאת, ראיתי לאפשר לשני הצדדים לשקול פעם נוספת את עמדתם, באופן שאיתם רשאית להודיע עד יום 19.8.19 מהו סכום המינימום בו היא מתחייבת למכור את משאית א', והמדינה תודיע תוך 3 ימים נוספים האם במצב דברים זה היא מעדיפה למכור את המשאית בעצמה, שמא תסכים לאפשר לאיתם למכור אותה.

...

למענה לשאלה זו ראו החלטתי בצ"א 35739-06-17 מדינת ישראל נ' יגמור סאמר, פסקה 20 ואילך (1.8.17), והחלטת בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, כבוד השופט א' יקואל אשר דחה ערר בעניין זה, ע"ח 5575-09-17 סאמר נ' מדינת ישראל, פסקה 28 ואילך (28.11.17).

עם זאת, אין מדובר בכלל מוחלט, וככל שבית המשפט מגיע למסקנה שמכירה על ידי המדינה איננה יעילה ותביא באופן מובהק להפסד אל מול מכירה על ידי בעל התפוס, אזי ראוי לקבוע תנאים שיאפשרו מכירה על ידי הבעלים.

נוכח המפורט לעיל אני דוחה את בקשתה של מגנזי לפסיקת הוצאות ופיצויים.

זאת ועוד, מהרישומים אצל רשם החברות ובנגוד להצהרות הנתבעת כי הנכס נקי מכל שיעבוד מלבד השיעבוד הנ"ל, עלה כי על הנכס רבצו שני שעבודים, הראשון הוא שיעבוד מספר 49 שסכומו הוכפל כאמור לסך של 14,000,000 ₪ (להלן: "השיעבוד הראשון" או "שיעבוד מס' 49"), והשני מספרו 50, אשר על פי הרישומים הוא רובץ על זכויות הנתבעת בנכס משנת 2016, היינו, בטרם החתימה על ההסכם (להלן: "השיעבוד השני" או "שיעבוד מס' 50").

הינה כי כן, משהצהירה הנתבעת במפורש שלא קיימת כל זכות מגבילה על הנכס מלבד שיעבוד אחד ויחיד לטובת הבנק, שעמד במועד חתימת ההסכם על סך של 7,700,000 ₪, ניתן להסיק על נקלה כי הגדלת סכום השיעבוד מסך של 7,700,000 ₪ ל- 14,000,000 ₪ וקיומו של השיעבוד השני, שרובץ על זכויות הנתבעת, הנם בהחלט בנגוד להצהרות ולהתחייבויות בר ובניו על פי ההסכם.

זאת ללא קשר אם מקור הכספים הנו גוף זר או בנק מקומי, או כל גוף אחר במדינה או בחו"ל. כאן המקום לציין כי אף לשיטת הנתבעת עצמה, ההפרה של אי תשלום התמורה היא זו אשר הובילה בפועל לסיום היחסים בין הצדדים.

הנתבעת טוענת כי חברת בר ובניו היא חברה דינמית, ועוסקת ברכישה ומכירה של מקרקעין ועוד, ומשכך היא כללה בתזרים שלה מול הבנק את התשלום של מלוא התמורה על פי ההסכם, שהיה אמור להשתלם תוך 120 ימים ממועד החתימה, היינו עד ליום 10.1.18.

...

לאור כל המקובץ לעיל, אני קובעת כי על מר יצחק להשיב לתובעת יחד עם חברת בר ובניו סך של 884,000 ₪, בשל היותו ערב אישית להתחייבויותיה על פי הסכם המכר.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, אני מקבלת את שתי התביעות באופן חלקי וקובעת כי התובעת זכאית להחזר סך של 884,000 ₪ ששולמו על חשבון התמורה, והנתבעת זכאית לפיצוי על סך של 884,000 ₪, בגין ההפרה שנעשתה על ידי התובעת.

התביעה כנגד מר מקלב נדחית.

עם זאת, נילקחו הלוואות שונות ע"י הנאשם, שחלקן לטובת העסק, וזאת נוכח "שמועות על הסתבכויות". העד אישר, כי נילקחו על ידו ועל ידי הנאשם ביחד והוסיף, כי הוא שיעבד את ביתו הפרטי לטובת ההלוואות וכן שועבדו שני מגרשים.

לדברי הנאשם, אינו מבין כלל בתחום זה ואפילו אינו יודע היכן רמ"י. לדברי הנאשם, גם אם אומרים המתלוננים, שקבלו את המסמכים ממנו ומדהן, היה זה בשל כך שהם הצטיירו כשותפים ויתכן גם שהוא (הנאשם) הוחתם בדרך אגב על חלק מהמסכים, אך רק דהן היה מי שמתעסק בתחום זה. לדברי הנאשם, באפשרותו להוכיח, שהחזיר לעו"ד מימון את כל הכספים דרך בנק הדואר.

טענה זו, על כל הסתעפויותיה ופרטיה, היא טענת בדים מובהקת: חרף התחייבויות חוזרות ונישנות, עוד מאז הפעם הראשונה בה זומן הנאשם לחקירה, לא מסר פרט כלשהוא המאפשר זיהויו של אותו אדם עלום (למעשה, מאימרת הנאשם ת/1ב', ש' 41 – 42, אף עולה, שהנאשם נימנע במכוון למסור את הפרטים); תאור האופן בו נרכשו המגרשים באמצעות אותו מתווך מצוץ מהאצבע, שהרי רכישת נכס מקרקעין כרוכה בחתימה על מסמכים רבים ושונים; המסמכים צריכים להיחתם מול בעלי הנכס ולא מול מתווך; נידרשת החתמת עורכי דין, ולרוב גם נוטריון, על יפוי כח; נידרש דיווח לרשויות המס; נידרשת הגשת בקשה לרישום הנכסים.

לעניננו, כלל המסמכים הנוגעים לזכויות בנכסי המקרקעין וכן לפעולות בהן, תואמים להגדרה הראשונה, שענינה עשיית מיסמך הנחזה להיות את אשר איננו, שכן הם נחזים להיות מסמכים המצביעים על זכויותיו של הנאשם (או של אחיו) בנכסי המקרקעין; הם אינם אותנטיים; והם עשויים להטעות – לאור רמתו הגבוהה של הזיוף (לענין זה, נפסק: "אין זה נחוץ, שהדמיון למסמך האמתי יהיה מדויק. מספיק הדבר, שהמסמך הכוזב דומה למסמך האמתי בדומה שהוא עשוי להטעות בני אדם שהם בעלי כושר הבחנה רגיל, אף אם אנשים שיש להם ניסיון מיוחד לגבי מסמכים מסוג זה – לא יהיו מרומים" (ע.פ.268/58 זמרי אילון נ' מדינת ישראל, פ"ד י"ד 1787 וכן קדמי, הדין בפלילים, שם ע' 895 - 896).

...

בנוגע להרשעה בעבירה זו – יצוין, כי לא הוצגה ראיה פוזיטיבית המצביעה על כך, שהנאשם עצמו הכין את המסמכים המזויפים, או את החתימה בשם חברת ר.א.י. ברם, אחריות הנאשם לזיוף נלמדת מתוך ראיות נסיבתיות, כאשר אין ניתן להגיע לכל מסקנה אחרת העומדת במבחן ההיגיון ותואמת את מכלול הראיות פרט לכך, שהזיוף נערך על ידי הנאשם, או לבקשתו.

בנסיבות אלה, כפי שנאמר לעיל – אין מסקנה אחרת, זולת – כי הנאשם היה מודע לכך, שמוסר אישורים כוזבים.

משנקבע, כי כלל המסמכים, שפורטו בכתב האישום – ת/7, ת/9, ת/10, ת/13, ת/14 וכן ת/16א' – זויפו על ידי הנאשם או לבקשתו; משנקבע, כי אין מסקנה אחרת, זולת העובדה שהנאשם היה מודע לזיוף; משזויפו המסמכים וכן ערך בהם הנאשם שימוש במטרה לקבל דבר - ההלוואות המפורטות בהסכמים ת/6, ת/8, ת/11, ת/15 – משנקבע, כי בהגשת המסמכים פעל הנאשם במרמה במטרה לקבל את ההלוואות; משנקבע, כי הוכחו גם הנסיבות המחמירות בנוגע לעבירות; משנדחו טענות הנאשם בנוגע לאכיפה בררנית – לאחר שעלה בידי התביעה הכללית להוכיח את כלל העובדות ואת המחשבה הפלילית שבצדן ברמת הראיה הנדרשת במשפט פלילי – מרשיע בית המשפט את הנאשם בגין כלל העובדות והעבירות שבכתב האישום.

בהתאם, נטען כי הואיל ושיעבוד צף מוגדר בסעיף 1 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983 כ"שיעבוד על כל נכסיה ומפעלה של החברה או על מקצתם", הרי ששעבוד על נכס בודד לא יכול להיות צף. עוד נטען כי למערערת שליטה מוחלטת בזכויות המשועבדות מול הבנקים לנוכח האיסור שהוטל על ביצוע עיסקאות כלשהן ברכוש המשועבד; כי הצדדים עצמם בחרו להגדיר את השעבודים האמורים כקבועים; וכי השעבודים הוטלו על נכסים שזיהויים מובהק – זכויות לקבלת כספים בחשבונות בנק ספציפיים.

האם השעבודים שנרשמו לזכות המערערת מקנים לה זיקה קניינית או מעין קניינית הגוברת על זכות המדינה לחלטו? מהם, אם כן, אופייה וטיבה של אותה זיקה קניינית או מעין קניינית אשר יש בה כדי להחריג נכסים מתחולת החילוט? בעיניין האופנובנק קבע השופט א' מצא כי זכותו של הבנק מכוח מישכון שרבץ לטובתו על אופנוע אשר שימש את הנדון לבצוע מעשי שוד גוברת על זכותה של המדינה לחלט את האופנוע (שם, בעמודים 243-242.

ואולם, אני סבורה כי קביעה מעין זו מעוררת שני קשיים עקריים: האחד, היא מחזירה אותנו לקושי הראשון והמרכזי שבהעדפת שיעבוד צף על פני זכות המדינה לחילוט, והוא הרחבת יתר של הסייג הקבוע בסעיף 36ג(א) לפקודה וריקונו מתוכן של כלל החילוט; והשני, היא אינה מבטיחה כי גם ביחס לנכסים אשר נוספו לשיעבוד הצף בשלב מאוחר יותר, הנושה לא יכול היה לדעת כי אלו שמשו או הושגו בעבירה.

...

ההחלטה נושא הערעור דנן עוסקת בדחיית טענת המערערת כי היא מחזיקה בזכות כאמור ביחס לחלק מהרכוש התפוס, ולכן אין לאפשר את חילוטו.

בחינת הסכם השעבוד ("אגרת חוב") מיום 14.12.2015 לאורם של מבחנים אלה, מוביל לטעמי למסקנה שענייננו בשעבוד צף ולא בשעבוד קבוע.

המסקנה הנובעת מן האמור היא, כי עד למועד בו החליטה הנושה-המערערת להתערב ולפעול למימוש זכויותיה, השליטה בהמחאות נתונה בידי הנאשמת והיא רשאית לעשות בהן שימוש במהלך העסקים הרגיל.

במחלוקת זו, אני סבור כדעתה של חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ, כי בנסיבות המקרה דנן, המדובר בשעבוד צף. ודוק: אין מדובר בהמחאה על דרך השעבוד של זכות ספציפית, כמו המחאה על דרך השעבוד של כספים שקבלן אמור לקבל ממזמין ספציפי על פי חוזה ספציפי, או של דמי שכירות של נכס ספציפי.