תמהני מנין לבית משפט זה הסמכות לחלוק על פסקי הלכה אלה, שעל-פיהם יש בהענות לעתירה משום פגיעה בהוראת סעיף 1 לחוק השמירה על המקומות הקדושים, השומר על הכותל המערבי מפני חילול?
לבסוף, גם אם אתעלם מכל הבעיות המשפטיות אותן מניתי בחוות דעתי, הרי יש רגליים לסברה כי על רקע המצב ההלכתי, יש בקבלת העתירה, המרשה לעותרות לנהוג על-פי סיגנונן ועל-פי דרכן, משום פגיעה של ממש בתפילתם של אחרים (שמגר, פרשה ראשונה, בע' 355[ה]) או פגיעה יתר על המידה ברגשותיהם של אחרים (לוין, שם, בע' 357[ה]), דהיינו פגיעה גם על-פי המבחנים המקובלים על דעת בית משפט זה.
בשולי הדברים הערה בדבר המקום החלופי שהוצע לעותרות ב"קשת רובינסון".
...
כיוון שחלפו כארבע שנים מאז האירועים שהולידו את העתירות, לא יהא זה ראוי לקבוע - לאחר זמן כה-ממושך - "אם השימוש בזכות על-ידי מי מהעותרות נעשה בשעתו בתום-לב אם לאו" (שם, שם), ועל כן החליט השופט לוין "בנסיבות אלו" כך:
נחה דעתי שדי בשלב זה במתן פסק דין עקרוני המכיר בזכותן בתום-לב של העותרות להתפלל ברחבת הכותל כשהן עטופות בטלית ובידן ספרי תורה, הכול בכפיפות לסייגים שאותם כבר הזכרתי לעיל.
התוצאה היא כי בהנחה שהתקנה הנזכרת הותקנה במסגרת החוק - הנחה שמקובלת עלי ועל בית משפט זה - הרי ההחלטה לעשות בעתירה מושא הדיון צו מוחלט אינה יכולה לעמוד.
אולם, מאחר שדעתי זו נשארת דעת מיעוט, מסכים אני, למצער, לחלק הראשון של החלטתו של חברי השופט מ' חשין, לפיו אם תכשיר הממשלה את אתר "קשת רובינסון" – כיאות וכנדרש – בתוך שנים-עשר חודשים מהיום, כי-אז יינתן לנשות הכותל להתפלל כדרכן במקום זה.
אנו מחליטים ברוב דעות של הנשיא ברק והשופטים אור, חשין, טירקל ואנגלרד, בניגוד לדעתם של המישנה לנשיא לוין והשופטים מצא, שטרסברג-כהן וביניש, כאמור בפיסקה 47 סיפה לחוות דעתו של השופט חשין, לענין הכשרתו של אתר "קשת רובינסון" כמקום תפילה לנשות הכותל.
ואולם אם לא יוכשר אתר "קשת רובינסון" כמקום תפילה לנשות הכותל בתוך שנים עשר חודשים מיום פסק-הדין, כי-אז מחליטים אנו ברוב דעות של הנשיא ברק, המישנה לנשיא לוין והשופטים אור, מצא, חשין, שטרסברג-כהן וביניש, בניגוד לדעתם של השופטים טירקל ואנגלרד, כאמור בפיסקה 48 לחוות דעתו של השופט חשין, דהיינו, כי חובה היא המוטלת על הממשלה לקבוע הסדרים ותנאים מתאימים שבגידרם תוכלנה נשות-הכותל לממש את זכותן לתפילה כמינהגן ברחבת הכותל המערבי.
