שם משפחתה של קטינה ישתנה מזה של האב המסרב לקשר לשם משפחתה של האם

ביום 18.12.2019 קבע בית משפט השלום לנוער, כי קיימות ראיות לכאורה לנזקקותה של הקטינה, אולם חרף קביעה זו, נעתר לבקשת המבקשות ולבקשת ב"כ הקטינה, וקבע – בנגוד לעמדת שירותי הרווחה – כי למבקשות תנתן "היזדמנות קצובה – נוספת, להותיר את הקטינה בבית הסבתא, שתשמש לה כ'קלט חירום'". עוד הורה בית המשפט לרשויות האומנה לבחון את כשירותה של הסבתא לשמש כמשפחת אומנה קבועה לקטינה, וכמו כן הורה למשיבים להתגייס להליך שינוי וטפול ולשתף פעולה עם רשויות הרווחה.

מכתב עדכני ממנהלת המעון שבו נימצאת הקטינה במהלך היום, מלמד כי מצבה טוב, וכי הקשר בינה לבין סבתה "חיובי ומיטיב". בנסיבות אלו, דוקא הוצאתה של הקטינה מבית סבתה והעברתה למשפחה זרה – היא אשר עלולה להסב לה נזק חמור.

המשיב 2, אביה של הקטינה, השיב שאינו מיתנגד לקבלת הבקשה.

אף על-פי כן, הודיעה האפוטרופא כי היא מסכימה לעיכוב ביצוע ההחלטה על מנת לאפשר קיום דיון בעירעור עובר להוצאת הקטינה מבית סבתה, "ובילבד שהדיון יתקיים תוך שבוע ימים". המשיבה 1 היתנגדה לבקשה, בטענה שסכויי העירעור להיתקבל נמוכים ביותר, שכן עובדות העניין ונסיבותיו מלמדות בבירור על כך שהסבתא אינה מתאימה לגדל את הקטינה, וכי טובתה מחייבת להעבירה למשפחת אומנה.

בכלל זה, הדגישה המשיבה 1, כי בנגוד לנטען על-ידי המבקשות, סרובו של הממונה על רשוי האומנה לאשר לסבתא ולבן-זוגה לשמש כמשפחת אומנה אינו מושתת על מיכשול טכני, שיפוג בעוד כמה חודשים, כי אם על מניעות מהותית שיסודה באי-התאמת הסבתא למשימה.

לאחר שעיינתי בכתבי הטענות של הצדדים מזה ומזה, על נספחיהם, ושקלתי את דבריהם בכובד ראש, באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להדחות.

לאם ולסבתא יהא יומן בעירעור, ברם, בשלב זה, ומבלי לטעת מסמרות, דומני כי בדין קבע בית המשפט המחוזי שהסביבה הנוכחית שבה נימצאת הקטינה אינה מיטיבה עבורה.

...

אולם בנסיבות העניין, ובהתחשב גם בסיכויי הערעור, סבורני כי פוטנציאל הנזק הצפוי מהותרתה של הקטינה בחזקת סבתה חמור יותר.

אי לכך, ועם כל הצער שבדבר, אין מנוס מדחיית הבקשה.

בקשת רשות הערעור נדחית אפוא בזאת; הצו הארעי שניתן ביום 15.6.2020 – מבוטל.

אציין שזוהי הגרסה ה"פחות חמורה" של עבירת ביצוע מעשה מגונה בבן מישפחה וכי בכל מקרה אין בדבר כדי לשנות מהכרעתי בעירעור כפי שתובא להלן.

בדחייתו את העירעור עמד בית משפט זה הן על הפרשנות הלשונית המקובלת של המונח "דוד" ככוללת גם את בעלה של אחות האב או האם והן על תכליתו של סעיף 351 לחוק שנועד להביא להחמרה בעונשיהם של מבצעי עבירות מין כלפי קטינים על ידי קרוביהם תוך כדי ניצול הקשר המשפחתי (עניין פלוני, פסקות 6-3 לפסק דינו של השופט מצא).

יתרה מכך, וכאמור למעלה מן הדרוש, ראייתו של המערער כבן משפחתן של שתי הבנות משרתת את תכלית סעיף 351.

לעומת זאת, ניתן למצוא מקרים דומים לאלו של המערער, ועל כך הסתמך גם בית המשפט קמא, בהם הוטל עונש חמור יותר מזה שהוטל עליו.

נקבע כי אין מקום להתערב בגזר הדין וזאת מאחר שנלקחו בו בחשבון כל השיקולים הרלוואנטיים, לרבות הערכת המסוכנות הבינונית שיוחסה למערער, סרובו לקחת אחריות על מעשיו (אשר הביא גם את שירות המבחן להמנע ממתן המלצה בעיניינו) וצרכי ההרתעה.

...

באופן דומה בע"פ 5271/09 פלוני נ' מדינת ישראל (17.5.2011) נדחה ערעורו של אדם על עונש של 6.5 שנות מאסר בפועל, שנתיים מאסר על-תנאי ופיצוי של 150,000 ש"ח שהושת עליו לאחר שהורשע בביצוע מספר עבירות מין בנכדתו.

מכאן שלא מדובר במחדל בלתי מוסבר של קצינת המבחן, אלא במסקנה מנומקת עליה נסמך בית המשפט המחוזי, ובצדק, בקבעו את עונשו של המערער.

סוף דבר – דין הערעור להידחות.

בעוד האם תומכת בבקשה מביע האב סרוב נחרץ להוצאת הקטינות למסגרת חוץ ביתית תוך שהוא מבקש להורות על העברת הקטינות למגורים עמו במסגרת צו השגחה ועת לדבריו הוריו הביעו נכונות לסייע לו בכל הדרוש בטיפול בקטינים.

נכון הוא כי מזה תקופה ממושכת שנעשו ניסיונות על ידי גורמי הטיפול לגייס את ההורים לשתף פעולה בהליך טפול מתאים אך ללא הצלחה, יש לראות היתנהלות ההורים בחומרה.

אכן מתעוררת אפשרות כטענת העו"ס כי עם מעבר הקטינות לבית האב ושהות רצופה ויום יומית יכול ויחול שינוי או חזרה לדפוסים ישנים, ברם אין באמור כשלעצמו כדי להוות נימוק השולל מתן אפשרות של צו השגחה בבית האב ובמשנה תוקף כשמתואר קשר חם בין האחים וכמיהה לממש את יחסי האחאות ביניהם.

בסיוע של בני משפחתו ובמאמצים סבירים , כאשר ניתנת מעטפת טיפולית לקטינות בין היתר בדמות מועדונית בשעות אחר הצהריים איני רואה מדוע יש באמור כדי להוות נימוק השולל צו השגחה של הקטינות בבית האב.

בפרק הזמן הנ"ל תסדיר העו"ס את המפגשים של האם עם הקטינים והכל על פי טובת הקטינים ובאופן המותאם למצב הדברים שנוצר.

ביתר שאת מוטלת כעת לפתחו של האב אחריות כבדה לסייע בשיקום מצבן של הקטינות תוך הבטחת הקשר של כל אחד מהקטינים עם האם.

...

סבורני כי לא נעשתה בדיקה מקיפה לעניין זה (כאמור ביקור אחרון בבית האב נעשה חודשים קודם לפתיחת ההליך שלפניי) לא ניתן משקל מספק לשיפור שחל במצב הקטין *** בבית האב וההשלכה על כך ביחס לדרכי הטיפול בקטינות.

(עמ' סבורני עוד כי ניתן לצמצם חשיפת הקטינות לסכסוך שבין ההורים ולהפחית החשש מפני ניכור כלפי האם בדרך של מתן הוראות מפורטות וברורות ופיקוח צמוד הניתן ליישום במסגרת הליך זה אשר יהא בהם כדי לבאר בזמן אמת טיב המסרים המדוברים בבית האב.

ברם, בבחינת החלופות המונחות לפניי סבורני כי צו השגחה בבית האב היא החלופה העדיפה נכון לשלב זה והדברים מקבלים משמעות יתרה לאחר קריאת הדיווח החסוי שהוגש על ידי האפוטרופה לדין והמידע שנמסר במסגרתו.

והרי עיקרי העובדות בפרשה שלפנינו, כפי שנקבעו בפסקהדין של השופט המלומד בבית המשפט המחוזי: "חיי הנישואין בין בני-הזוג לא עלו יפה. המשיב לא עבד באופן סדיר, המשיבה לא עבדה כלל ובכל זאת לא טפלה בילדיה אלא הזניחה אותם. היו סיכסוכים בין בני הזוג מלווים מעשי אלימות, עד אשר המשיבה נטשה את הבית ב-7.3.81 בהשאירה את הקטינים אצל בעלה. למחרת היום פנה המשיב לעובדת סוציאלית ודרש לסדר מיד את הקטינים במוסד, באיימו שאם לא ימצא סידור כזה יטוש גם הוא את הקטינים. לאור איום זה ומצבם המוזנח והחמור של הילדים העבירה העובדת הסוציאלית עוד באותו יום, 8.3.81, את שני הקטינים למוסד שבתאי לוי. ב-21.6.84 החזירה המשיבה את הקטין הביתה באופן סופי ואילו הקטינה נשארה במוסד בו היא נמצאת עד היום הזה. במשך כל הזמן גילתה המשיבה יחס מועדף לקטין, אך לא הראתה עניין בקטינה. ביום 29.6.84 סרבה הקטינה באופן פיסי להילוות לאמה הביתה ולוא רק כדי להישאר אצלה לסוף שבוע. יחסה זהשל הקטינה כלפי אמה איננו מפליא מפני שהוא תוצאה של חוסר עניין שהמשיבה גלתה כלפיה במשך כל הזמן. מאז מסירתה של הקטינה למוסד לקחה את המשיבה לביתה 2 פעמים בסה"כ. כל פעם לשבוע ימים. בביקורים במוסד גלתה יחס קר לקטינה.

מאז 21.6.84 ועד ליום מסירת עדותה ב-30.12.84 לא ביקרה המשיבה כלל אצל הקטינה במוסד ומאז ועד היום אין לה כל קשר עמה".

העזובה בבית והזנחת הקטינה באו בגלל היחס הקשה והמשפיל של האב-לו נישאה בהיותה בת 17-שבגללו נאלצה לעזוב את ביתה, והיא הייתה נעדרת כל אמצעיים כדי לשפר את תנאי מגוריה ומחייתה.

אין לנו יסוד להטיל ספק בכנות דבריה באשר למצב הקשה והטראגי שנמצאה בו, אך אין באלה כדי להצדיק את המצב המוזנח ביותר שבו נמצאה הילה בשבעת החודשיים הראשונים לחייה, עד שנלקחה למעון הילדים, ואת חוסר הביקורים וחוסר היחס של האם כלפי הקטינה, גם כאשר לעתים מזדמנת הייתה במעון הילדים לביקור אצל בנה הקטין.

הביטוי החזק ביותר לטיבה של קליטה זו ולמהפך שחל בחייה של הקטינה הם הדברים שאמרה הקטינה לעובדת הסוציאלית שבאה לבקרה בביתה החדש כעבור שבועות מספר, הקטינה נתנה לעובדת הסוציאלית ממתקים כדי לקיים חגיגה במוסד הילדים, שם שהתה לפני כן, באמרה לעובדת הסוציאלית: "תחגגו ל(קטינה-מ' א') יש אבא ואמא". אמרנו, כי אין דעתנו נוחה מהעברת הקטינה למשפחה העומדת לאמצה.

רשמנו לפנינו את הודעתו של ד"ר י' בן-אור, כי לאחרונה סוכם והוחלט על-ידי היועץ המשפטי לממשלה והפרקליטות, כי כל עוד תלוי ועומד ערעור על החלטה בענין הכרזה כבר-אימוץ, לא תיעשה כל פעולה שהיא על-ידי העובדים הסוציאלים, שיש בה כדי לקבוע עובדות ולשנות מצבו של הקטין, אלא ברשות מפורשת שתינתן לשם כך על-ידי בית המשפט, אם וכאשר נסיבות המקרה יחייבו זאת.

במקרה שלפנינובאים אנו לכלל הפרדת אח מאחות, כאשר האח ממשיך לגדול בבית הוריו-מולידיו, והאחות עוברת לגדול בבית הוריה-מאמציה, ולא רק ההורים הטבעיים וההורים המאמציים לא מכירים אלה את אלה, אלא אף האח והאחות מתנתקים זה מזה, אולי למשך כל חייהם, ולא יידע זה על קיומה של זו. נתוק כגון זה יכול בתעתועי המציאות-שכידוע עשירה היא מכל דמיון-להביא לכלל טראגדייה של פגישה ביניהם אי פעם בעתיד, מבלי שידעו על קרבת האחווה שביניהם.

...

בפסק-דין, שניתן בבית המשפט המחוזי ביום 7.3.85, החליט השופט המלומד, כי טענות האב, גם אילו היו לפניו עובר למתן פסק-הדין, אין בהן כדי לשנות מהמסקנה שאליה הגיע, ומשום כך דחה את בקשתו לביטול פסק-הדין.

לאור כל האמור לעיל אנו דוחים את הערעור ומכריזים על הקטינה כבת-אימוץ, על-פי סעיפים 13(5) ו-(6) לחוק אימוץ ילדים.

" סעיף 13 לאותו חוק אומר: "הוריו של קטין רשאים לשנות את שמו הפרטי, ובאשור בית-המשפט-גם את שם משפחתו". וסעיף 21 אומר: "לענין הסעיפים 8, 9, 12, 13, 'הורים'-שני ההורים, ומקום שהדאגה לקטין מסורה לאחד ההורים בלבד-אותו הורה". הבעיה המתעוררת בעירעור זה, ושעד כמה שעלה בידי לברר, טרם התעוררה בפסיקתנו בהיקפה המלא היא, אם לאור הסעיפים הנ"ל רשאי היה בית-המשפט המחוזי לשנות את שם משפחתה של קטינה משם מישפחת אביה-מולידה לשם מישפחת אביה החורג על-פי בקשת אמה הטבעית ללא הסכמת אביה הטבעי.

הילדה, כאמור, סירבה להאמין לכך, והאם נאלצה להעביר אותה לגן אחר כדי לשחרר את הילדה מן החרדה פן יבוא המערער שוב ויקח אותה מביתה.

נוכח היתנגדותו של האב הטבעי פסק בית-המשפט שהזכות לשנות את שם הילדה אינה בכלל זכות ההחזקה של האם אלא נשארה בידי האב בתור אפוטרופוס טבעי, בו בזמן שהאם לא נחשבת לאפוטרופסית טבעית באגליה.

זאת ועוד: העובדות והנסיבות של המקרה נשוא פסק-הדין האנגלי היו שונות מזה שלפנינו.

בחוות-הדעת של הגב' פרץ נאמר: "[הילדה] רואה [באמה ואביה החורג] את הוריה ומאד קשורה אל שניהם. מאז החלו ההליכים השונים סביב הכרות האב ושינוי שמה, [הילדה] מאד לא שקטה. לדבריה היא מתעוררת בלילה בבהלה כאשר נדמה לה כי [המערער] (האב הטבעי) בא הביתה וחוטף אותה. לעתים היא דורשת להכנס למיטת ההורים מתוך הרגשת פחד. שאינה שולטת עליו. לאחרונה [הילדה] אינה יוצאת בהפסקה מהכיתה מתוך חשש [שהמערער] יופיע ויקח אותה, או יאלץ את מורתה לשנות את שם משפחתה. [הילדה] ערה מאד לבעיות אשר קיימות כרגע והיא עיקשת בעמדתה שלא תשנה את שמה ומגיבה בחרדה בכל פעם שהנושא עודה. לאור הדברים האלה נראה לי שיש להמנע מכל שינויים נכפים, אשר יהיו גור מזיק מאד [לילדה] אשר תישאר לגור במסגרת מישפחת [אביה החורג].

...

" (שם, ע' 1944) ואמנם שיקול זה של טובת הילד הוא אשר עמד לנגד עיניו של השופט המלומד בבית-המשפט המחוזי האומר בהחלטתו: "לאחר ששקלתי את כד הנסיבות, הגעתי ללא כל ספקות לכלל דעה שטובת הילדה היא שתיקרא בשם משפחת האב החורג ולא בשם האב הטבעי". האם היה יסוד למסקנתו זו של השופט המלומד? בהסתמך על חומר הראיות שהיה בפניו, נראה לי כי צדק השופט המלומד בקבעו שטובת הילדה דורשת כי אמנם יוחלף השם כמבוקש, וכי הילדה תמשיך להיקרא בשם בו הכירוה הכל, הוא שם אביה החורג.

בחוות-הדעת של הגב' פרץ נאמר: "[הילדה] רואה [באמה ואביה החורג] את הוריה ומאד קשורה אל שניהם. מאז החלו ההליכים השונים סביב היכרות האב ושינוי שמה, [הילדה] מאד לא שקטה. לדבריה היא מתעוררת בלילה בבהלה כאשר נדמה לה כי [המערער] (האב הטבעי) בא הביתה וחוטף אותה. לעתים היא דורשת להיכנס למיטת ההורים מתוך הרגשת פחד. שאינה שולטת עליו. לאחרונה [הילדה] אינה יוצאת בהפסקה מהכיתה מתוך חשש [שהמערער] יופיע ויקח אותה, או יאלץ את מורתה לשנות את שם משפחתה. [הילדה] ערה מאד לבעיות אשר קיימות כרגע והיא עיקשת בעמדתה שלא תשנה את שמה ומגיבה בחרדה בכל פעם שהנושא עודה. לאור הדברים האלה נראה לי שיש להימנע מכל שינויים נכפים, אשר יהיו גור מזיק מאד [לילדה] אשר תישאר לגור במסגרת משפחת [אביה החורג].

התשובה לכך נמצאת בסעיף 22 לחוק השמות, הקובע לאמור: "קבלת שם, מתן שם, בחירת שם ושינוי שם לפי חוק זה, אין בהם כדי ליצור או לבטל זכויות או חובות של בעל השם או של זולתו, להוסיף על זכויות כאלה או לגרוע מהן." עם גמר כתיבת פסק-דין זה הפנה חברי הנכבד, השופט מני, את תשומת לבי לפסק דין שניתן בבית-משפט זה, ב-המ' 52/73 (לא פורסם) בה גם כן החלטנו לאשר שינוי שם של שתי קטינות אשר אמן התגרשה ונישאה לאדם אחר, ואשר היו סמוכות על שולחנו, והוא דאג לצרכיהן.