שלילת תושבות בשל שינוי גבולות

השופטת סיגל דוידוב-מוטולה לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית הדין האיזורי לעבודה בירושלים (הנשיא אייל אברהמי; ב"ל 53058-05-18) מיום 13.11.18, שבמסגרתה נדחתה בקשה לשינוי סדר הבאת הראיות כך שהמוסד לביטוח לאומי (להלן: המוסד) יגיש ראשון את ראיותיו לעניין החלטתו לשלול את תושבות המבקשים.

בין היתר הסכים המוסד "לבטל את החלטתו מיום 27.2.12 בדבר שלילת התושבות של המערערים, ולתת למערערים היזדמנות להציג את טענותיהם בפני המשיב תוך 45 ימים. כמו כן, המשיב מסכים להקפיא את יתרת החוב של המערערים ולשלם את קיצבאות הילדים השוטפות של המערערים החל מחודש 2/2017 ועד למתן החלטה חדשה בעיניינם, ללא קזוז בגין החוב שהוקפא כאמור לעיל". במכתב נושא תאריך 6.8.17 הודיע המוסד כי לאחר בדיקת השגת המבקש הוחלט לקבלה בחלקה בלבד, כך שיראו אותו (בנוגע להחלטה השנייה צורף רק המכתב שנשלח למבקש 1) כתושב עד ליום 31.12.04 אך ביחס לתקופה שמיום 1.1.05 ועד ליום 15.2.13 רואים בו כמי שבתקופה זו התגורר בביר נבאללה מחוץ לגבולות ישראל (להלן: ההחלטה השנייה).

...

לאחר בחינת טענות המבקשים והחומר שהוגש במסגרת ההליכים שהוזכרו לעיל הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בתגובת המוסד.

עם זאת כיוון ששוכנעתי שאין הצדקה להתערב בהחלטת בית הדין האזורי לגופה, לא מצאתי לנכון להכריע בשאלה אם גם שינוי סדר הבאת הראיות בין הצדדים כלול במסגרת צו בית הדין לעבודה אם לאו, ובאילו נסיבות.

סוף דבר - בכפוף לאמור בסעיף 19 לעיל, בקשת רשות הערעור נדחית.

בדיון הראשון שקיימנו בבית הדין ביום 22.10.18 הציג הנתבע את התקופות בהן שהה התובע בחו"ל: בשנת 2011 שזה המועד שמעבר ל 5 שנים נשללה התושבות, היה 226 ימים בחו"ל. בשנת 2012 היה 290 בחו"ל. ב 2013 היה 274 ימים בחו"ל. ב 2014 היה 330 ימים בחו"ל. ב 2015 היה 299 ימים בחו"ל. ב 2016 היה 294 ימים בחו"ל. בשנת 2017 היה 203 ימים בחו"ל. נכון לאוקטובר 2018 הוא כבר הגיע ל 313 יום שהיה בחו"ל. (ראה עמ' 2,3 לפרוטוקול הדיון מיום 22.10.18).

מכאן שלטענת הנתבע, שהה התובע בחו"ל כ – 83% מזמנו בשנים 2011 ועד 2018 כל זאת לפי אישור ביקורת הגבולות.

בע"ע (ארצי) 28253-02-12 שמואל שפינט נ' המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] ניתן ביום 18.6.2013 (להלן: עניין שפינט), חזר כבוד השופט איטח (כתוארו דאז) על אופן בחינת תושבתו של מאן דהוא וכך שנה, תוך הפניה להלכות קודמות: "המבחן לקביעת תושבותו של אדם לצורך זכויות מכוח החוק הנו מבחן מרכז החיים, הנבדק לפי מירב הזיקות. למבחן זה שני פנים: ההיבט האובייקטיבי – הבוחן היכן מצויות מירב הזיקות של האדם מבחינה פיזית; וההיבט הסובייקטיבי – הבוחן מה הייתה כוונתו של האדם והיכן הוא רואה את מרכז חייו, להבדיל משהות ארעית או זמנית. היבטים אלה יש לבחון לאור כלל הנסיבות העובדתיות, ובכלל זה: זמן השהייה בישראל בתקופה הרלוואנטית, קיומם של נכסים בישראל, מקום המגורים הפיזי, המקום בו מתגוררת משפחתו של האדם ובו לומדים ילדיו, אופי המגורים, קשרים קהילתיים וחברתיים, מקום העיסוק וההשתכרות, מקום האינטרסים הכלכליים, מקום פעילותו או חברותו של האדם בארגונים או מוסדות, מצגים של האדם עצמו אשר יש בהם כדי ללמד על כוונותיו, ומטרת השהייה מחוץ לישראל. הבחינה צריכה להעשות כאשר נותנים את הדעת לסגנון החיים המשתנה ולאופי המשתנה של "תושבות" בהתאם לגיל המבוטח".

...

לא ניתן על סמך עדותו היחידה של התובע שגם כך לא היתה אמינה בעינינו לקבוע ממצאים לגבי היותו תושב ישראל באותן שנים שרלוונטיות לתביעה ועל כן התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

לאור הממצאים כמתואר לעיל שלח המוסד למערערים (למעט למערער 5), במהלך השנים 2010 ו- 2011 (לכל מערער במועד הרלוואנטי לגביו), מכתבים ובהם הודע להם על שלילת תושבותם מאחר ואינם מתגוררים בתחום[footnoteRef:13].

מקרים של השפעת "דיוק" קו הגבול על תושבותו של מי שעד אז נחשב לתושב ישראל, ויגבש נוהל שיביא בחשבון את ההסתמכות של מי שהיה תושב עד לאותו "דיוק" בקוו הגבול, ואף יקבע תקופת מעבר סבירה שתאפשר לאותו מבוטח להתארגן לקראת השינוי.

...

לטעמנו, טוב יעשה המוסד אם לעתיד לבוא יאמץ קווים מנחים לטיפול במקרים כגון אלה שלפנינו.

בענייננו, בהעדר התייחסות של המוסד לנתונים אלה – הן לעבר והן לתקופת המעבר, ולאחר ששקלנו את מכלול הנסיבות של ההליך מצאנו כי יש לבטל את החלטת המוסד בדבר הביטול הרטרואקטיבי של תושבות המערערים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הערעורים מתקבלים כמפורט להלן: החלטת המוסד בדבר שלילת תושבות המערערים לתקופת העבר (כמפורט בסעיף 17 לעיל) ועד לתקופת מעברם אל תוך התחום מבוטלת.

בתאריך 21.11.19 נשלחו לתובעים מכתבי שלילת תושבות מאחר ולא התקבלה השגה מטעמם.

לטענת התובעים שינו כתובתם לבית חנינה לתקופה קצרה כשנתיים , אך שבו וגרו בשכונת הדואר ולא עידכנו את משרד הפנים או את הנתבע על כך. משהתובעים מתגוררים מחוץ לשטח ההפרדה לא חלה חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה, בדבר המתגוררים בתוך התחום מהצד הישראלי של הגדר, על עובדות הליך זה. עניין זה של תחולת הנחיות חוות הדעת של היועץ המשפטי לממשלה ומשמעותן מבחינה משפטית נדון בעב"ל 41488-04-17 אחמד חמאדה נ' המוסד לביטוח לאומי (פורסם בנבו) (להלן: פס"ד חמאדה) .

התובעים תמכו טענתם לתושבות בכך שאביהם המנוח היה עובד רשות הדואר במשך עשרות שנים, מעל שנות ה- 50 וגם לאחר מלחמת 1967 וכי הם מתגוררים מחוץ לגבולות המוניציפאליים מזה עשרות שנים, פרט לתקופת שכירות קצרה בבית חנינה לצורך בריאותי של הגב' ג'מילה אם המשפחה.

...

בנסיבות אלה נדחית טענת ההסתמכות.

סוף דבר נוכח כל הנימוקים המפורטים לעיל, התביעה נדחית ביחס לכלל התובעים, כל אחד ונימוקיו הנוגעים להעדר הוכחת תושבות או מירב זיקות.

נדחית תביעת גב' ג'מילה, נדחית תביעת גב' מרי נדחית תביעת מר סאמי ונדחית תביעת מר יוסף, בשל היות כולם תושבי דחיאת אל בריד אשר מחוץ לתחום ומחוץ לגדר ובהעדר הוכחה של זיקות המקימות תושבות.

הנתבע תמך החלטתו לשלילת תושבתו על טענות עובדתיות חסרות בסיס אשר הופרכו על ידי התובע: לא הוכח כי שיעור שהייתו של התובע בחו"ל עומד על 76% ומדוע שיעור זה מצדיק את שלילת תושבותו, נוכח עסוקו אשר הצריך נסיעות רבות לחו"ל; הטענה לפיה רכבו של התובע מצוי בשימוש בנותיו הוכחה כלא נכונה; אין חולק כי מר שיהב הוא המנהל המקצועי של המוסך ואילו התובע הוא הבעלים של העסק.

טענות הנתבע התובע אינו תושב ישראל בהתאם להגדרת התושבות שבפקודת מס הכנסה, התשכ"א-1961, הקובע את מבחני העזר: "מבחן מרכז החיים" ו-"מבחן חזקת הימים". מרכז חייו של התובע אינו בישראל, שכן הוא שוהה ברוב השנה בארה"ב ומגיע לארץ לתקופות קצרות בלבד; מחזיק ברישיון נהיגה בארה"ב בתוקף; כאשר מגיע לבקר בארץ אינו מחזיק בדירה, אלא מתגורר לסירוגין בדירותיהן של בנותיו; בפסק הדין אשר הוגש בהליך אחר, נ/2, הצהיר התובע כי הנו תושב חוץ וכי אינו מעוניין לחזור לגבולות הארץ; בכתבת האנטרנט, נ/3, התובע מציג עצמו כמי שמרכז חייו ועסוקו הנו בארה"ב. טענת התובע כי שהותו בארה"ב הנה לשם עסקים וחופשות בלבד לא הוכחה; התובע לא הצביע על הפקדות אשר בוצעו לחשבונו בארץ, עובדה שיש בה כדי להעיד על כך שהכנסותיו נותרות בארה"ב; התובע לא הוכיח כי החזקת הרכבים בידיו הנה לצרכיו האישיים ולא לצורכי המוסך או צורכי בנותיו; התובע לא הציג דוחות או שיקולים להחזקת מוסך כאשר עסוקו הנו עריכת דין, במיוחד כאשר מעדותו עולה שהמוסך אינו מניב רווחים.

ועוד נקבע בהקשר זה: "יש להוכיח מגורים של קבע במדינת ישראל לצורך תושבות. לא די במקום העבודה של המערער, מקום מגורי המשפחה המורחבת, תשלום דמי הביטוח הלאומי ובעובדה שילדיהם לומדים בבית ספר בירושלים בכדי להפכם לתושבי ישראל. " עב"ל (ארצי) 1549/04 מוחמד עלי זעתרי טויל – המוסד לביטוח לאומי, מיום 31.1.06.

בית הדין הארצי קבע שם כי מדובר ב"מקרה גבולי, בו כפות המאזניים מעויינות" ובהתאמה סבורים אנו כי המקרה שבפנינו מצוי מעבר ל"גבול התושבות", נוכח שהותו המזערית של התובע בישראל והיעדר מגורי קבע בה. בטרם סיום נציין, כי החלטת הנתבע נכונה ליום 21.12.15 ואולם ככל שמאז העתיק התובע את מרכז חייו לישראל (שכן מטענותיו עלה כי לכאורה שכר בשנת 2016 דירה בישראל בה הוא מתגורר וכי בת זוגו אף היא עברה לגור בישראל), עליו לשוב ולבחון את זכויותיו לאור השינוי האמור.

...

בית הדין הארצי קבע שם כי מדובר ב"מקרה גבולי, בו כפות המאזניים מעויינות" ובהתאמה סבורים אנו כי המקרה שבפנינו מצוי מעבר ל"גבול התושבות", נוכח שהותו המזערית של התובע בישראל והעדר מגורי קבע בה. בטרם סיום נציין, כי החלטת הנתבע נכונה ליום 21.12.15 ואולם ככל שמאז העתיק התובע את מרכז חייו לישראל (שכן מטענותיו עלה כי לכאורה שכר בשנת 2016 דירה בישראל בה הוא מתגורר וכי בת זוגו אף היא עברה לגור בישראל), עליו לשוב ולבחון את זכויותיו לאור השינוי האמור.

סוף דבר על יסוד האמור, הגענו למסקנה כי בדין דחה הנתבע את תביעת התובע לקצבת אזרח וותיק כדין, בשל כך שהתובע לא היה תושב ישראל נכון ליום 21.12.15, ועל כן לא ענה על הגדרת מבוטח לפי סעיף 240 לחוק.

משכך, התביעה נדחית.