שלילת קצבת שאירים בגין הכרה בידועה בציבור

לטענת התובעת היא הייתה הידועה בציבור של המנוח, וזכאית לקיצבת שאירים מאחר ועונה על התנאים הקבועים בתקנון הנתבעת מס' 1.

כמו כן, כבר נפסק כי אין בניהול חשבונות בנק נפרדים בכדי לשלול את מבחן התלות הכלכלית או החיים המשותפים.

לפיכך, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מתקיימים בה התנאים הקבועים בתקנון האחיד של הנתבעת מס' 1 לשם הכרתה כידועה בציבור של המנוח, לצורך תשלום גמלת שאירים.

...

אשר על כן, אנו קובעים כי בני הזוג נפרדו "פרידה של קבע" בתאריך 8.1.10 , לאור רצונו של המנוח להיפרד מהתובעת טרם פטירתו.

לפיכך, לאור כל האמור לעיל, אנו קובעים כי לא עלה בידי התובעת להוכיח כי מתקיימים בה התנאים הקבועים בתקנון האחיד של הנתבעת מס' 1 לשם הכרתה כידועה בציבור של המנוח, לצורך תשלום גמלת שאירים.

על כן, התביעה נדחית בזאת.

התביעה שלפנינו נוגעת לשאלת זכאותה של התובעת , אלמנה שהפכה לידועה בציבור, לקיצבת שארים, ובהתאם להורות לנתבע לזכותה בקיצבת שארים בגין בעלה הראשון החל מחודש 1.2.98, הוא המועד בו החליט הנתבע על מועד ביטול קצבתה.

כב' השופט פליטמן (בדעת רוב), קבע, כי אין הכרח שהאלמנה תינשא בהליך פורמלי ודי בהכרה באלמנה כידועה בציבור כדי לשלול את זכאותה לקיצבת שאירים או לקיצבת תלויים.

...

מנגד טוען המוסד, כי דין התביעה להידחות.

טענה זו אין בידינו לקבל- לדידנו, המצב הנ"ל מתייחס למצבים שבהם האלמנה חדלה להיות נשואה בשל גירושין, ולא למצב כגון זה דנן שבו התובעת התאלמנה בשנית.

לעניין זה, איננו מקבלים את גרסת התובעת כי התגוררה עם סרגה וניהלה עמו משק בית משותף רק החל מסוף שנת 2002/2003.

סוף דבר: אנו קובעים, כי התובעת וסרגה היו ידועים בציבור, ובדין שלל המוסד את קצבת השאירים מהתובעת בגין בעלה הראשון.

על אף שהן אינן מקיימות יחסי אישות מידת התלות וההסתמכות הכלכלית והרגשית שלהן היא כשל כל זוג לכל דבר ועניין; אין ספק, כי מערכת יחסים זו, הייתה זוכה להכרה כ"ידועות בציבור" מכוח הזוגיות ארוכת השנים ובשים לב לתכלית החברתית והסוציאלית של גמלת שארים, אילמלא היה מדובר באחיות; בית הדין האיזורי שגה בקביעתו הגורפת, ללא היתחשבות בנסיבותיהן של המערערות, כי אך ורק בשל היותן אחיות הן אינן יכולות להחשב כידועות בציבור.

נוכח האמור, העדרו של פוטנציאל לקיומם של יחסי אישות אינו שולל קיומה של מערכת יחסים זוגית, ויש לבחון את מכלול הנסיבות; ככל שניתן להסיק ממכלול הנסיבות על קיומם של חיי שתוף ממשי ורעיוני בין בני זוג, ניתן לוותר על קיומן של אינדיקאציות ספציפיות שאינן מתקיימות באותה מערכת יחסים כגון דרישת מגורים משותפים או, בעניינינו, דרישת קיומם של יחסי אישות בין הצדדים, שכאמור ממילא נקבע בפסיקה כי אינה מהוה דרישה לעניין זה. הפליה פסולה ולא הבחנה מותרת: בעיניין סלח הבהיר בית הדין הארצי כי במיוחד ביחס לגימלת שאירים בחר המחוקק לערוך השוואה בין "אלמנה" לבין "ידועה בציבור" מתוך תכלית כפולה: שאיפה למתן מענה לצרכים חברתיים וכלכליים של נשים, וכוונה לקדם ערכים ליבראלים של שויון מהותי.

לעניין אותה תביעה לקיצבת שאירים "המוסד טען כי דין התביעה להדחות על הסף בהיעדר עילה שכן לא יכולה לקום למערערות זכאות לקיצבת שאירים בעודן בחיים. בית הדין האיזורי דחה טענה זו וקבע כי נוכח העובדה שניתנה החלטה קונקרטית של המוסד על יסוד שאלון שהגישו המערערות שבה נדחתה טענתן כי הן בגדר ידועות בציבור, אין מדובר בתביעה תאורטית" לדעתנו, לא בדין דוחים חברותי ובית הדין קמא, את טענת המוסד להעדר עילת תביעה לקיצבת שאירים נוכח היות המערערות בין החיים; זאת, משום חוסר איבחנה אצלן בין שאלה עקרונית לשאלה תאורטית.

...

פסק דינו של בית הדין האזורי: בקשת הדחיה על הסף: המוסד טען כי דין התביעה להידחות על הסף בהעדר עילה, שכן לא יכולה לקום למערערות זכאות לקצבת שאירים בעודן בחיים.

סוף דבר לאור האמור, אילו דעתי הייתה נשמעת, היו תביעת המערערות וערעורן נדחים, מהטעם היחיד של היות תביעתן תביעה מוקדמת וחסרת עילת תביעה.

ערעור המערערות ראוי איפוא להידחות כאמור, ללא צו להוצאות, ומבלי שלפסיקת חברותי יהא תוקף של הלכה פסוקה, מעשה בית דין, או פלוגתא פסוקה.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, מטעמים שונים, הערעור נדחה.

האם יש להכיר בתובעת כידועה בציבור של המנוח על פי ההלכה הפסוקה, לצורך הכרה כידועה בציבור יש להוכיח כי בני הזוג התכוונו לקשר של תמיד שיש בו מסימני ההיכר של יחידה משפחתית וכך נקבע- "המבחן להכרה באשה כידועה בציבור כאישתו של פלוני הנו כפול: ראשית – על בני הזוג לקיים חיי מישפחה, דהיינו מערכת יחסים אינטימית המבוססת על יחס של חיבה, הבנה, מסירות ונאמנות המעידה על קשירת גורל. שנית – עליהם לנהל משק בית משותף, אך לא סתם מתוך צורך אישי של נוחות וכדאיות כספית או סיכום עינייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי

לעניין מגורים משותפים נפסק על ידי בית הדין הארצי כדלקמן [ע"ע (ארצי) 1818-05-14 החברה המנהלת של קרן הגימלאות של חברי "דן" בע"מ – פלונית [פורסם בנבו] (16.6.15) (ההדגשות במקור)]: "הסימן העקרי של קיום מצב של פירוד בין בני זוג הוא שהם אינם גרים במשותף, באופן מלא או חלקי, או באופן זמני ומשתנה או מתמשך. העובדה שבני הזוג אינם גרים במשותף באופן מלא ומתמשך מצביעה על קיום פירוד אשר יכולה להיות לו תוצאה משפטית לעניין שלילת זכויות האלמנה לקיצבת שאירים... בנוסף לכך, יש להבחין בין נסיבות אובייקטיביות שבעקבותיהן נוצר הפירוד בין בני הזוג, ואשר אילמלא אותן נסיבות לא היה פירוד ביניהם (כגון, אישפוז עקב מחלה ממושכת של אחד מבני הזוג, שהות מאונס של אחד מבני הזוג במקום אחר במשך תקופה ארוכה), לבין נסיבות שבהן הפירוד נעשה על פי רצונו של אחד מבני הזוג, כדי לקבוע האם אכן היה פירוד בין בני הזוג. אף בנסיבות שכאלה יתכן שבני הזוג לא ייחשבו כמי שהיו נפרדים, כאשר - לדוגמה - בן הזוג שומר על קשר אפשרי עם בן הזוג המאושפז או השוהה מאונס במקום אחר בדוגמאות שהובאו לעיל. ......' (דיון (ארצי) נב/0-69 אביבה ליאון - המוסד לביטוח לאומי, [פורסם בנבו] פד"ע כד 458 (1992)..." מן הכלל אל הפרט אשר לתנאי בדבר מגורים משותפים – מעדות התובעת הנתמכת אף בעדות העדה מטעמה, אמו של המנוח עולה כי התובעת והמנוח התגוררו יחדיו בבית אמו של המנוח.

סוף דבר תביעת התובעת להכרה במעמדה כידועה בציבור של המנוח מתקבלת ובהתאם זכאית היא לקיצבת שאירים.

...

אין בידינו לקבל את עמדתו הנוקשה של הנתבע בעניין זה. התובעת העידה כי המנוח נשא בהוצאות רכבה והיא רכשה עבורו מכשיר טלפון.

לאור מכלול הטעמים הנזכרים לעיל ובפרט משלא ניתן להתעלם מהעובדה כי בני הזוג התכוונו לקיים חיים משותפים כבעל ואשה ולהינשא זה לזו ביום 6.9.2012, ונוכח העובדה כי התובעת בחרה ללדת את בנו של המנוח , שוכנענו כי בני הזוג ראו את מערכת היחסים בינהם כבעל ואישה, המושתתים על יחסי אהבה, מסירות ונאמנות זה לזו המלמדים כי קשרו גורלם זה בזו.

סוף דבר תביעת התובעת להכרה במעמדה כידועה בציבור של המנוח מתקבלת ובהתאם זכאית היא לקצבת שאירים.

בתצהיר עליו חתם המנוח ביום 3.12.2015 מצהיר המנוח כי "תצהיר זה ניתן לצורך הכרה במעמד ידועה בציבור... אני מכיר בגברת רוזמרי אוליאל כידועה בציבור שלי במיוחד לצורך קבלת הפנסיה מקרן מקפת, לאחר פטירתי ח"וח", תוך שהוא מציין כי "כל אחד מאתנו גר בבית משלו ואין לנו חשבונות בנק משותפים." (נספח ב' לתצהיר התובעת).

ברוח הדברים לעיל - בפסק הדין עב"ל (ארצי) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.4.2019) היתייחס בית הדין הארצי לזיקת הגומלין הקיימת בין קיום חיי מישפחה, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף וקבע את הדברים הבאים: "כאמור, עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הנתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם היעדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי מישפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא כי נידרשת תוספת ראייתית מסוימת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי מישפחה ומשק בית משותף על אף העידר המגורים המשותפים, וזאת חלף ההקלה הנובעת מהחזקה הראייתית האמורה". מאחר והתובעת לא הציגה בפנינו ראיות לכך שהיא והמנוח ניהלו משק בית משותף, מסתברת המסקנה הבאה - בצרוף כל אשר פורט לעיל - היא כי התובעת לא עמדה בנטל הנידרש להוכיח תביעתה כי יש להכירה כידועה בציבור של המנוח ולפיכך אין התובעת זכאית לקיצבת שאירים מקרן הפנסיה.

...

ברוח הדברים לעיל - בפסק הדין עב"ל (ארצי) 21302-03-16 אידה שרה פוקילמן – המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (2.4.2019) התייחס בית הדין הארצי לזיקת הגומלין הקיימת בין קיום חיי משפחה, מגורים משותפים וניהול משק בית משותף וקבע את הדברים הבאים: "כאמור, עובדת קיום מגורים יחדיו מקימה חזקה הניתנת לסתירה של קיום משק בית משותף, ואולם העדרה אינו שולל האפשרות לקיום משק בית משותף במסגרת חיי משפחה, כשכל מקרה בהתאם לנסיבותיו. יחד עם זאת, בחזקה הראייתית הנובעת ממגורים משותפים נובעת הקלה ראייתית מסוימת לבני זוג המתגוררים יחדיו. במקרים של מגורים נפרדים לא קמה החזקה הראייתית האמורה, על ההקלה הראייתית הכרוכה בה. משמעות הדבר מבחינה מעשית היא כי נדרשת תוספת ראייתית מסוימת לשם ביסוס המסקנה בדבר קיום חיי משפחה ומשק בית משותף על אף העדר המגורים המשותפים, וזאת חלף ההקלה הנובעת מהחזקה הראייתית האמורה". מאחר והתובעת לא הציגה בפנינו ראיות לכך שהיא והמנוח ניהלו משק בית משותף, מסתברת המסקנה הבאה - בצירוף כל אשר פורט לעיל - היא כי התובעת לא עמדה בנטל הנדרש להוכיח תביעתה כי יש להכירה כידועה בציבור של המנוח ולפיכך אין התובעת זכאית לקצבת שאירים מקרן הפנסיה.

בית הדין ער לכל הנסיבות שציין ב"כ התובעת בסיכומיו, ובין היתר העובדה שלהתגורר בדיור מוגן זו משאת נפשם של רבים מהקשישים וכן וללחצים שאולי הופעלו על התובעת והמנוח מכיוונם של בני המשפחה שגרמו להם לפעול כפי שפעלו, אולם במצב הפסיקתי הקיים נכון להיום - אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר: לאור מסקנתנו זו, דין התביעה להידחות.