שלילת קצבה בשל אי הודעה על שינוי פרטי חשבון בנק

בהיעדר תשובה מטעם התובע, נשלחה אליו ביום 21.7.14 הודעה על דחיית התביעה בהתאם לתקנה 8 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תבעה לגימלה ואופן תשלומה), התשנ"ח-1988.

אולם, התביעה נדחתה בשל אי-המצאת מסמכים ופרטים מצד התובע, ונפתחה למעשה מחדש רק לאחר כשבע שנים, ביום 10.2.21.

באשר לכתובת מגוריו של התובע, ברע"א 5255/11 עריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם (11.6.2013) נקבע כי "בבסיס חזקות המסירה בדואר עומד טעם כפול: האחד עניינו בחובה החוקית של כל תושב לעדכן את מירשם האוכלוסין על כל שינוי במענו ... הטעם השני טמון בניסיון החיים והשכל הישר המלמדים כי מיסמך שנשלח בדואר מגיע ליעדו ברוב המכרים של המקרים ... המחוקק קבע כי שילוב טעמים אלה מצדיק לקבוע כממצא עובדתי שמסמך שנשלח בהתאם לחיקוק הרלוואנטי (דואר רשום עם אישור מסירה כשמדובר במסמכים המומצאים לפי חוק סדר הדין הפלילי; ודואר רגיל כשמדובר בפקודת המסים (גביה)– הגיע ליעדו; ודי בכך כדי לכונן ידיעה קונסטרוקטיבית של הנאשם או החייב על אודות ההליכים המתנהלים נגדו". אין מחלוקת כי התובע ביקש לחדש את הטיפול בתביעתו בחלוף כשבע שנים ממועד דחייה התביעה.

תחילה אישר כי הגיע פיזית לסניף והגיש את התביעה לדמי פגיעה, וגם נהג לקבוע תור כדי לברר את עניינו, אולם לאחר מכן נישאל האם ידע כי יש אפשרות לקבוע תור בסניף, והשיב בשלילה, ומייד בהמשך סתר את עצמו שוב כשאישר כי הגיע לסניף כדי לברר לגבי קצבת ילדים ביום 10.3.14.

בחקירתו הנגדית נישאל התובע מהיכן היה לבא-כוחו הטופס שצורף עם פרטי חשבון הבנק (אותו מיסמך שצורף למכתבי הנתבע בשנת 2014), ותשובותיו היו לאקוניות ומעורפלות כאשר תחילה הסביר כי הוא שהביא לבא-כוחו את הטופס מהביטוח הלאומי וכאשר עומת עם טענתו הקודמת כי לא היה בסניף לטענתו, טען כי ביקש ממישהו שיביא לו את הטופס,[footnoteRef:7] ובחקירה החוזרת כאשר נישאל כמה פעמים מילא טפסים, השיב "לא זוכר, פעם אחת".[footnoteRef:8] טענה זו אינה מתיישבת עם כך שתחילה הגיש בעצמו את טופס התביעה ולאחר מכן מילא שוב את הטפסים החסרים אצל בא-כוחו.

...

באשר לנטל ההוכחה נקבע בפרשת יברקו כי "ב"כ המערערת ניסה לטעון, כי משעל ידי המוסד לא הוצגה ראיה פוזיטיבית המעידה על כך שהמערערת קיבלה את המכתב, היה על בית הדין האזורי לקבוע, כי המכתב לא התקבל על ידי המערערת, ולפיכך תביעתה לא התיישנה. טענה זו דינה להדחות, שכן בנסיבות המתוארות בפסק דינו של בית הדין האזורי בדבר אופן פעולתה של המערערת לאחר מתן החלטת הדחייה, ומשב"כ המוסד הציגה כאמור העתק של מכתב הדחיה עליו צוינה המילה 'רשום', נטל ההוכחה כי המערערת לא קיבלה את מכתב הדחיה הועבר אל כתפיה של המערערת. נטל שלאור כל האמור, המערערת לא עמדה בו". חזקה זו היא עובדתית וניתנת לסתירה.

ממכלול התשובות שוכנענו כי התובע ידע על מכתב הדחייה שנשלח ביום 21.7.14, או בסמוך לכך, ולכן חידוש התביעה רק מספר שנים לאחר מכן, ביום 10.2.21, מצדיקה את יישומו של סעיף 296(ב) לחוק.

] מכל הטעמים המפורטים לעיל ועם כל הצער שבדבר, התביעה נדחית.

במסגרת הפשרה הוסכם בין הצדדים כי ישולמו לחברי הקבוצה פיצויים בגין אי הכללת רכיב עמלות המכירה במסגרת ההפרשות לפנסיה רטרואקטיבית מחודש 1/13 (בהתאם לשעורי ההפרשה שפורטו בהסכם), ובנוסף ישולם לחברי הקבוצה פיצוי בסך 4% מסך תשלומי העמלות בגין דמי חופשה, רטרואקטיבית מחודש 1/17.

בהודעה יתבקשו חברי הקבוצה להמציא פרטי חשבון בנק ואישור פקיד שומה (שאם לא כן ינוכה מס על פי הדין).

בהחלטתי מיום 10/11/21 קבעתי כדלקמן: "בנסיבות העניין ובשים לב למהות הזכות הנתבעת בית הדין סבור לכאורה כי יש קושי בכך שיתקיים מעשה בי-דין כלפי מי מחברי הקבוצה אשר לא הודיע באופן מפורש על רצונו להכלל בקבוצה, ואפשר שאף עומדת לו עילת תביעה שונה (כגון תביעה בגין הפסד בתגמולי נכות / גובה קצבת שארים וכיו"ב אשר אין מקום לשלול אותה שלא מדעת.

[1: ר' קלמנט ורבין-מרגליות, תובענות ייצוגיות בדיני עבודה – האם השתנו כללי המשחק" עיוני משפט לא תשס"ט] על אף האמור, לדידי, שימוש יעיל ואפקטיבי במנגנון התובענה הייצוגית, צריך להביא בחשבון גם את האפשרות כי בנסיבות מתאימות ההליך הייצוגי יסתיים בתוצאה שאיננה אכיפה מלאה אלא באכיפה חלקית / אכיפה על דרך האומדנא / אכיפה צופה פני עתיד בלבד וכיו"ב. לדידי, אימוץ תפיסה לפיה התובענה הייצוגית היא מכשיר שיש לעשות בו שימוש רק לצורך "אכיפה מלאה" כלפי העבר וכלפי העתיד על כל המשתמע מכך, עלול להוביל לאפקט מצנן בעת שקילת הבקשה לאישור תובענה כתובענה ייצוגית.

בהקשר זה אציין כי על מנת ליצור תמריץ לאתר את חברי הקבוצה אני סבורה כי יש לזכות את ב"כ הקבוצה בשכר טירחה בגין הפצוי הרטרואקטיבי אך ביחס לעובדים שקבלו את הפצוי בפועל ואשר לא הודיעו על רצונם לצאת מהקבוצה.

ניתנה היום, ל' חשוון תשפ"ג, (24 נובמבר 2022), בהיעדר הצדדים ותישלח אליהם.

...

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים וכן בעמדת היועץ המשפטי החלטתי לדחות את הבקשה לאישור הסכם פשרה וטעמי הם כדלקמן: עיקר העובדות הצריכות לעניין הן כדלקמן: הנתבעת מנהלת רשת חנויות למכירת ריהוט, חיפויים ופרטי עיצוב לבית.

בהקשר זה אציין כי על מנת ליצור תמריץ לאתר את חברי הקבוצה אני סבורה כי יש לזכות את ב"כ הקבוצה בשכר טרחה בגין הפיצוי הרטרואקטיבי אך ביחס לעובדים שקיבלו את הפיצוי בפועל ואשר לא הודיעו על רצונם לצאת מהקבוצה.

לצד ההערות עליהן עמדתי לעיל בגינן אני סבורה כי אין מקום לאשר את ההסכם אציין כי בהליכי פרט שענינם הפרשות חסרות לקרן פנסיה אין זה דבר נדיר שהסעד שנפסק (בין במסגרת אישור פשרה ובין במסגרת פס"ד) מבוצע בדרך של תשלום פיצוי לעובד חלף הפרשה רטרואקטיבית לקרן פנסיה, אשר במרבית המקרים ממילא איננה אפשרית.

מכל הטעמים שפורטו לעיל הבקשה לאישור הסכם פשרה נדחית.

במכתב הדחיה שנשלח לתובע נרשם כי תביעתו נדחית בשל אי שתוף פעולה, לאחר שלא המציא חוזה שכירות של הדירה בה הוא מתגורר וכן צלום תעודת זהות עם הכתובת המעודכנת, בהתאם לסעיף 20 לחוק הבטחת הכנסה, תשמ"א – 1980 (להלן – החוק).

עובר לקיומה של ישיבת ההוכחות הרביעית, התובע הודיע שבתו אינה מעוניינת להגיע לבית הדין וכי התובע אינו מעוניין להעיד את בתו בנגוד לרצונה.

התובע לא השיב לשאלות שהוצגו לו, העיד שאינו קורא וכותב בעברית וטען שאינו זוכר פרטים רבים, כגון פרטי חשבון בנק או היכן התגורר ובאיזו תקופה.

בנסיבות אלה, במיוחד כאשר מדובר באמה של בתו איתה המשיך להתגורר, העובדה שלא התייצב לבירור בעיניין ולא המציא אסמכתא כלשהיא למקום מגוריה של הגרושה (שלכאורה עזבה את הדירה ברחוב גד מכנס), מביאה למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבע שלא לאשר את המשך תשלום הגימלה באותה עת. לא למותר להזכיר שהנתבע פנה שלוש פעמים (נ/3א – נ/3ג) לתובע בבקשה להשלמת פרטים חסרים ולא נענה, אלא במסמכים שתוארו לעיל, אשר תוכנם אינו מתיישב זה עם זה. בנסיבות אלה, לא נפלה טעות בהחלטת הנתבע לפיה נשללת גמלת הבטחת הכנסה מהתובע בתקופה העומדת לדיון, מאחר שלא פעל על פי חובתו למסור פרטים בדבר שינויים במקום מגוריו ופרטים אחרים שיכולים להשפיע על זכאותו (כגון מגוריו עם גרושתו).

...

מסקנה דומה עולה לאור שני חוזי שכירות שהתובע המציא לנתבע, לאחר מכתב הדחיה מיום 21.1.15.

בנסיבות אלה, במיוחד כאשר מדובר באמה של בתו איתה המשיך להתגורר, העובדה שלא התייצב לבירור בעניין ולא המציא אסמכתא כלשהי למקום מגוריה של הגרושה (שלכאורה עזבה את הדירה ברחוב גד מכנס), מביאה למסקנה כי לא נפל פגם בהחלטת הנתבע שלא לאשר את המשך תשלום הגמלה באותה עת. לא למותר להזכיר שהנתבע פנה שלוש פעמים (נ/3א – נ/3ג) לתובע בבקשה להשלמת פרטים חסרים ולא נענה, אלא במסמכים שתוארו לעיל, אשר תוכנם אינו מתיישב זה עם זה. בנסיבות אלה, לא נפלה טעות בהחלטת הנתבע לפיה נשללת גמלת הבטחת הכנסה מהתובע בתקופה העומדת לדיון, מאחר שלא פעל על פי חובתו למסור פרטים בדבר שינויים במקום מגוריו ופרטים אחרים שיכולים להשפיע על זכאותו (כגון מגוריו עם גרושתו).

סוף דבר – התביעה נדחית, ללא צו להוצאות, כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי.

בעקבות משיכת ההכנסות מהגביה לנכות נשללה לחלוטין זכאותו לקיצבת נכות בגין הכנסותיו לתקופה מחודש 10/12 עד 5/18, מ- 1/6/18 קיימת זכאות לקיצבה 65% (ע"פ דרגת אי כושר) מחושבת מחדש עפ"י הכנסותיו.

בתקנה 19 לתקנות הביטוח הלאומי (הגשת תביעה לגימלה ואופן תשלומה), תשנ"ח-1998, נקבע: "מי שמשתלמת לו גמלה חייב להודיע למוסד בכתב, בציון מספר הזיהוי שלו וסוג הגימלה המשתלמת לו על כל שינוי שחל בכתובתו, במצבו המשפחתי, בהכנסותיו, במקום תשלום הגימלה או במספר חשבון הבנק שבאמצעותו משלם המוסד את הגימלה, וכן על כל שינוי אחר העשוי להשפיע על זכותו לגימלה על שיעורה, או על הדרך לתשלומה; קיבל המוסד הודעה כאמור יאשר המוסד בכתב את קבלת ההודעה תוך ציון השינוי שחל לגבי הגימלה בעקבות ההודעה האמורה". בהתאם להילכת עב"ל (ארצי) 49669-11-12 המל"ל נ' סטאר (מיום 14/9/16) למוסד לביטוח לאומי יש זכות לנכות סכומים ששילם למבוטח שלא כדין, מכל תשלום שיגיע ממנו בעתיד והוא אף רשאי לגבות מהמבוטח תשלומים שעה שהמבוטח פעל בחוסר תום לב. הנתבע טוען כי הוכח שהתובע ניהל עסק בתקופה 10/12 ואילך, ולא דיווח לנתבע או למס הכנסה על הכנסותיו.

הנתבע משתית את החלטתו על דברים שאמר התובע לחוקר הפרטי במסגרת תביעת השבוב כמובא לעיל, ועל דברים שאמר לחוקר המל"ל. התובע טוען כי העסק של אישתו ניפתח בחודש 7/17 ולא קודם לכן, וכי לא הוגשה כל ראיה על עבודה של התובע בחנות של אישתו, לפני 7/17.

ניתן היום, 29/12/22 , בהיעדר הצדדים.

...

הנני מצהיר כי העסק בעיקר לאשתי, היא דואגת להזמנות וכספים ודיווחים מע"מ חשבון הבנק על שמה והיא שיש לה רכב ואני אפילו רישיון נהיגה אין לי בכלל וכל חוזי השכירות רשומים על שמה מאז שנת 2017 עד שנה זו. הנני מצהיר כי לפעמים אני מלווה לה בתוך העסק ומנסה לעזור לה אם יש עליה סידורים אך בפועל אינני מקבל על זה תמורה ואין לי שליטה על הכספים והרווחים המגיעים לה מהעסק.

סוף דבר, התביעה נדחית.

המחלוקת בתובענה שבפנינו מסתכמת בשתי שאלות, הראשונה – האם בדין יצר הנתבע חוב לתובעת, בשל אי דיווח על בן זוג ידוע בציבור בתקופה שבה קיבלה קצבת הבטחת הכנסה? והשנייה – האם החלטת הועדה לביטול חובות בעיניינה ניתנה כדין? התשתית העובדתית ומהלך ההיתדיינות התובעת ילידת 1945, עלתה לארץ בשנת 1990.

בעקבות הכרה זו, נשללה רטרואקטיבית זכאותה של התובעת לגימלת הבטחת הכנסה לתקופה שבין נובמבר 2017 ומרץ 2020, דבר שיצר חוב של התובעת לנתבע בסך 39,240 ₪.

כמו כן, מעבר המנוח להתגורר בית האבות בשל כורח רפואי, ולא בשל שינוי במערכת היחסים הזוגית שיזם מי מבני הזוג.

כשנשאלה על כך בחקירתה הנגדית אמרה (עמ' 4 ש' 18 לפרוטוקול): בתביעה יש פרטי בן זוג, למה לא רשמת את פרטי בן הזוג שלך? אני לא זוכרת, אולי מישהו עזר לי, כי כשבאים לשם לא יודעים למלא הכל, תמיד עוזרים שם. ובהמשך, בעמ' 6 ש' 8: הודעת למישהו בביטוח הלאומי שיש לך בן זוג? לא. בכלל בתקופה אולי עד שנת 2017 בכלל לא ידעתי שיש ביטוח לאומי, אז עבדתי.

התובעת לא הציגה ראיות חיצוניות כגון חשבוניות, תדפיסי חשבון בנק רלוואנטיים וכל דבר שיש בו לחזק את גירסתה בעיניין ההפרדה הרכושית; יתרה מזאת, מדוח "הרכב סל מחיה עבור חודש ינואר 2017" שהוגש כחלק מתצהיר התובעת, עלה כי כספי המנוח שמשו עבור תשלום חלקו בהוצאות הדירה שבה התגוררה התובעת, בזמן שהמנוח שהה בבית אבות.

...

" אומנם לא הוגש העתק לבקשת התובעת לבחינת חובה בוועדה, אך סבורים אנו כי טענותיה זהות לאלו שהעלתה בפנינו.

סוף דבר תביעת התובעת בעניין עצם קיומו של החוב נדחית.

בטרם נחתום, נציין כי לסיכומיה צירפה התובעת מסמכים שלפיהם ולטענתה לאחרונה חלה התדרדרות ניכרת במצבה הרפואי, וציינה בקשר לכך כי ללא קשר לתוצאות ההליך היא מתעתדת לפנות פעם נוספת לוועדה לבחינת חובות, על מנת שתשקול גם עניין זה. על מנת לייעל, ולמנוע דיון כפול, אנו קובעים כי התובעת אינה נדרשת לפנות בפנייה חדשה ונפרדת לוועדה לבחינת חובות, והיא רשאית להביא גם מידע חדש זה בפני הוועדה על מנת שתשקול גם אותו בטרם מתן החלטה חדשה.