שלילת פיצויים לניצול שואה בשל אזרחות זרה

פס"ד "עפרוני" , שעסק בתביעתם של יהודי עיראק להכיר בהם כניצולי שואה בעקבות ארועי הפרהוד ניתן בבית המשפט העליון ביום 10.3.2019.

סעיף 43 לחוק הגרמני (צוטט לעיל בעמ' 9 לפסה"ד) עוסק בשלילת חירות של נרדף גם במקרה שמדינה זרה שללה את חירותו, במקרה שלנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או כאשר הממשלה או המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנציונאל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החרות.

כי "נרדף יהיה זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בין הימים 30.1.1933 ל 8.4.1945 גם אם מדינה זרה לא גרמנית שללה ממנו את חרותו, תוך הפרה של עקרונות מדינת החוק ואותה מדינה זרה הונעה לשלילת החרות על ידי הממשלה הנאציונאל סוציאליסטית". (צוטט לעיל גם בעמ' 9 לפסק הדין).

לטענת המשיבה לא הייתה במרוקו בריחה, נהפוך הוא מרוקו הייתה מדינה אליה ברחו ניצולי שואה שחייהם גם ניצלו בשל בריחה זו. בפסה"ד "שוהם" עסק בית המשפט העליון בסוגיית הפחד והכיר בעוררת שהוברחה מהונגריה כילדה לישראל, מחשש לפגיעה מצד הצבא הגרמני שעלול להיכנס להונגריה ( מה שבפועל אירע) כזכאית לפיצויים בתוקף הילכת הפחד.

...

אשר להוצאות המשפט: בענין הוצאות המשפט מצאנו לנכון ללכת במתווה שסלל בית המשפט העליון בפסק הדין עפרוני הנ"ל, שבו התקבל ערעור העוררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ו 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי שואה נ. גמיש, שביטל את הוצאות המשפט שפסקה לעוררים ועדת הערר בחיפה ב- ו"ע 34142-08-13 גמיש נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "פס"ד גמיש").

לאור האמור לעיל ובתוקף סמכותנו לפי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים תשי"ב - 1992, מצאנו לנכון לפסוק לעוררים הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דינם.

הערר נדחה.

המסגרת הנורמאטיבית בסוגייה העומדת בפנינו מקורה, בתמצית, נטוע בהסכם עליו חתמה מדינת ישראל עם הרפובליקה הפדרלית של גרמניה מיום 10.09.1952, שנודע כ"הסכם לוקסמבורג" או "הסכם השילומים", לפיו התחייבה גרמניה לנסות לתקן את הנזק החומרי שגרם המשטר הנאצי ליהודים, ולשלם למדינת ישראל פיצוי קולקטיבי בעד קליטתם של ניצולי השואה בארץ ושיקומם, כנגד ויתורה של מדינת ישראל, בכפוף לחריגים, על זכויות אזרחיה, ניצולי השואה, לתבוע פיצויים מגרמניה.

שלילת החרות התאפשרה הואיל ולנרדף אבדה אזרחות הרייך הגרמני או ההגנה של מדינה זו, או הממשלה של המדינה הזרה צוותה על ידי הממשלה הנאציונל סוציאליסטית הגרמנית לאכוף את שלילת החרות; במקרים של שלילת חירות מטעמי גזע בבולגריה, רומניה והונגריה ייחשב ה-6 באפריל 1941, כמועד שבו החלה אכיפת הצוו הגרמני.

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

אולם, דוקא למשפט הגרמני נותר המשפט הישראלי קשור בכל הנוגע לזכות הפיצויים של ניצולי שואה – לא בדרך של היקש, ולא כמקור השראה, כי אם ממש למילותיו של חוק זר משנות ה-50, וללב ליבן של ההכרעות השיפוטיות שפירשו אותו בשפתו.

האמור חל גם אם מדינה זרה שללה ממנו את חירותו תוך הפרה של עקרונות מדינת החוק ו- שלילת החרות התאפשרה בעקבות זאת שהנרדף איבד את אזרחותו הגרמנית או את הגנת הרייך הגרמני, או ממשלת המדינה הזרה הונעה לשלילת חירות על ידי הממשלה הגרמנית הנאציונל-סוציאליסטית; בנוגע לשלילת החרות מטעמי גזע על ידי ממשלות המדינות בולגריה, רומניה והונגריה ייראה יום 6.4.1941 בתור המועד לתחילת ההנעה.

מכל מקום, הובהר כי על-מנת להיות זכאי לפצוי בגין מעשים שבוצעו מחוץ לתחומי הרייך היה עליהם לעלות בגדר "שלילת חירות". זאת, בשונה מ"הגבלת חירות", שבגינה ניתן היה לתבוע מכוח סעיפים 50-47 לחוק הפיצויים הגרמני בתחומי הרייך בלבד (ראו: עניין הרשקו, בפסקות 1, 4 ו12-11; עניין דנ"א גרנות, בעמ' 97-93; עניין שטיינפלד, בפיסקה 2; רע"א 8745/11 מימון נ' הרשות המוסמכת לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, פסקה 2 (10.11.2013); דנ"א 2591/14 אפרתי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה במשרד האוצר, פסקה 8 (6.4.2015).

...

עם זאת, אנו סבורים כי יש מקום לקבל את הערעור הנוגע לביטול ההוצאות שנפסקו לזכות חלק מהמערערים בוועדת העררים בחיפה – הן משום שהתערבות בפסיקת ההוצאות של הערכאה הדיונית שמורה למקרים חריגים והן משום שאכן לא ניתן לבטל את התרומה של ההליכים להעלאת המודעות הציבורית החשובה בנושא.

הערעור נדחה אפוא.

נראה כי בנסיבות האמורות, ומשלא הוכחו תנאי הזכאות לפי החוק, אין מנוס מדחיית הערעור, כמוצע על ידי חברתי.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו ו"ע 8430-08-12 פרנקו נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר ו"ע 56968-10-12 מלכה זן נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר ו"ע 7825-12-12 חיה ויקטוריה הנדלר נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר ו"ע 44089-05-12 שבתאי זהבי נ' הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר וועדת עררים ת-א לפי חוק נכי רדיפות הנאצים בפני: כב' השופטת בדימוס רחל גרינברג – יו"ר פרופ' יוסף זהבי - חבר ד"ר נעמי אפטר - חברה עו"ד אראלה עפרון - חברה עו"ד יהודית ארבל - חברה עוררים רבקה פרנקו ואח' משיבים הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר פסק דין

לדברי המומחה, הפסיקה הגרמנית קבעה כי ניתן לקבל פיצוי מגרמניה בגין שלילת חופש בשטחים שנשלטו ע"י איטליה רק לפי סעיף 43(1)1 לחוק הפיצויים הגרמני ולא על פי החלופה של ס"ק (2) (התרגום המובא הועתק מחוות הדעת): 43(1) "הנרדף זכאי לפיצויים אם נשללה ממנו חירותו בין הימים 30.11.1933 לבין 8.4.1945. האמור חל גם אם מדינה זרה שללה ממנו את חירותו תוך הפרה של עקרונות מדינת החוק ו-

שלילת החרות התאפשרה בעקבות זאת שהנרדף איבד אזרחותו הגרמנית או את הגנת הרייך הגרמני או ממשלת המדינה הזרה הונעה לשלילת החרות על ידי הממשלה הגרמנית הנאציונלסוציאליסטית.

...

איננו מקבלים, אפוא, טענתה הגורפת של המשיבה לאי תחולת הלכת הפחד על יהודי רודוס עד לכיבוש הגרמני בספטמבר 1943.

לאחר שבחנו גרסאותיהם של כל העוררים, אנו סבורים כי לא ניתן להחיל את הלכת הפחד על העוררים אשר עזבו את רודוס, ללא קשר לצווי הגירוש, עוד בשנת 1939.

סוף דבר, אנו דוחים את העררים למעט עררה של פרנקו בו"ע 8430-08-12 המתקבל חלקית לגבי הלכת הפחד ונדחה לגבי העילה של חיי סתר.

· באשר לאפשרות שלעוררת היתה נתינות תוניסאית, אנו מפנים לע"א 3054/03 (ת-א) כליפה רועה נ' הרשות המוסמכת, שם נקבע כי אין הצדקה לשלילת זכאותם של יהודי תוניסיה לפיצויים בהסתמך על הטענה לפיה היו בעלי נתינות תוניסאית, משום שהנתינות היתה חסרת הגדרה ממשית ומשמעותית לגבי יהודי תוניסיה.

· זאת ועוד, כפי שפסקנו לא אחת בעבר, ראו למשל ו"ע 13976-12-11 מוסקטי נ' הרשות לזכויות ניצולי שואה, לא די בהעלאת טענה ע"י המשיבה לקיום אזרחות זרה.

...

לא מצאנו לנכון לקבל טענת המשיבה כי הורי העוררת התגוררו באלג'יר בזמן הרלוונטי.

תצהירו של מימוני, ממנו לא התעלמנו כבקשת ב"כ העוררת, תומך, לטעמנו, בדברי העוררת כי המשפחה חיה דרך קבע בתוניס וזאת גם אם לא זכר ששכניו עזבו את ביתם לזמן מה. יש לזכור כי התצהיר ניתן עשרות שנים לאחר תקופת הרדיפות.

מאחר ואמצנו את גרסת העוררת, זכאותה קמה גם מכוח "הלכת הפחד". סוף דבר, אנו מקבלים את הערר.