שלילת פיצויי פיטורים הבחנה בין חוזה לבין חוק

] "המשפט המקובל הקלסי הבחין בין העברת זכות על פי חוזה, לבין העברת 'BARE RIGHT TO LITIGATE', קרי – העברה של זכות לאכוף חוזה שהופר, לשלל את תוקפה של העסקה האחרונה. הדין היתנגד להעברת זכות במהלך ניהול ההליכים משפטיים למימושה, ואף להעברת זכותו של נפגע בחוזה שהופר, והתיר המחאה של זכות חוזית, רק אם החוזה טרם הופר... שיטת משפט הרואה בהסכם לחלוקת פירות תביעה, איסור פלילי ועוולה נזיקית, עשויה, מטבע הדברים, לקבוע כי מכירת תביעות היא חסרת תוקף. מבחינת מדיניות משפטית, דומה שאין להבחין בין הסכם בדבר חלוקת פירות תביעה לבין מכירת התביעה לאחר, שהיא למעשה דרך שונה לחלוקת פירות התביעה. המשפט המקובל חשש שיריביו של נתבע יתערבו בתביעות משפטיות המתינהלות נגדו, יתעברו על ריב לא להם, וינצלו את קיום ההליכים המשפטיים להשגת מטרות שאינן קשורות לסכסוך הנידון." הטענות בבקשת רשות העירעור לטענת המבקש יש ליתן לו רשות ערעור, שכן חרף החלטת בית משפט השלום הוא עודנו סבור כי הסמכות העניינית לידון היא של בית משפט השלום ואילו עתה בשל העברת התובענה לבירור בבית הדין לעבודה, הוא נקלע למסלול דיוני שמחייב קבלת רשות ערעור.

נטען, בין היתר, כי בית הדין האיזורי היתעלם מהמחאת הזכות שביצעה המטפלת לטובתו והוביל לתוצאה משפטית המאיינת את המחאת הזכות; הדבר מנוגד לקביעת המחוקק בסעיף 8 לחוק הגנת השכר, אשר ייחד את ההגנה על השכר ואת מניעת המחאתו אך ורק לשעור הסכום המוגן, ולא מעבר לכך; אין הבדל בין האפשרות להטיל עיקול על משכורתו של עובד לבין האפשרות להמחותה; גם ההגנה מכוח חוק פצויי פיטורים מוגבלת אך ורק לתשלומים שהם קיצבה ולנושים שאינם נושי העובד, כך שניתן ללמוד מכאן שאין כל הגבלה לגבי היתר.

...

אשר לבן – המשיב 2, נציין כי דין התביעה להידחות גם מהטעם שכלל לא הוכח כי הוא היה מעסיק של המטפלת.

סוף דבר – בקשת רשות הערעור נדחית.

המבקש ישלם למשיבים הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסכום כולל של 5,000 ₪.

במאמר שפורסם לפני כעשור שנים, ציינו המחברים המלומדים פרופ' דוידוב ומר עשת כי "בישראל נוהגת, כבררת מחדל, הגישה של Employment at Will, כלומר אפשר לפטר מכל סיבה שהיא". עם זאת לדידם, לכלל זה קיימים חריגים לא מעטים ובעלי משקל לא מבוטלים; וליתר דיוק מיגבלות על פיטורים –בין שנקבעו בחקיקה, בין בהסכם קבוצי ובין בצוי הרחבה (גיא דוידוב ועידו עשת, "בטחון תעסוקתי במקום העבודה: לקראת הסדרי ביניים מאוזנים", משפטים מג 143, 148(2012)(להלן- דוידוב ועשת).

בין לבין, בפסק הדין בעיניין אוחנה (עע (ארצי) 43366-02-14 צ'רלי אוחנה - איגוד ערים איזור באר- שבע (שירותי כבאות) (מיום 14.1.2018) נקבע כי "בבחינת העילה (של הפיטורים –ד.י.) נבחנת השאלה האם ההחלטה התקבלה בתום לב משיקולים עינייניים ומוצדקים, או משיקולים זרים ופסולים, כגון שיקולים פוליטיים, היות העובד חושף שחיתות, הפליה מטעמים אסורים וכיוצ"ב. בבחינת ההליך נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין, ובכלל זאת אם נערך לעובד שימוע במסגרתו ניתנה לו זכות הטיעון בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, אם ההליך תואם את הוראות ההסכמים (האישי ו/או הקבוצי) החלים על העובד ועל המעסיק וכיוצ"ב. ההבחנה בין העילה לבין ההליך אינה דיכוטומית ועשוי להיות קשר ביניהן. כך למשל, יש מצבים שבהם מהליך קבלת ההחלטה ניתן יהיה ללמוד גם על קיומה או העידר קיומה של עילה מוצדקת להחלטה, כגון מצבים שבהם ההחלטה נתקבלה ללא שנערך בירור אמיתי וממצה בנוגע לתשתית העובדתית שעל יסודה, על פי הנטען, התקבלה ההחלטה." מכל מקום, כידוע, הליך השימוע אינו "טקס" שיש לקיימו כדי לצאת לידי חובה, אלא הליך אשר נועד לבחון את ההצדקה העניינית במהלך הפיטורים.

נוכח מועד החלטת פיטורי התובע, פער הזמנים בין הזימון לשימוע לבין שיחת השימוע, ובטול שלילת פצויי הפיטורים, האחרון זכאי להודעה מוקדמת בהתאם לסעיף 3.5 לתנאי ההסכם, ולא בהתאם לתוספת אשר לא היתה בתוקף באותה עת, על סך כולל של 24,250 ₪ כעובד במשרה גלובאלית כמשמעה בהסכם.

...

מכל מקום, דין התביעה שכנגד להידחות.

סוף דבר אשר על כן, התביעה מתקבלת בחלקה, כך שהנתבעת תשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים כדלקמן: א. שכר עבודה על סך של 21,053 ₪.

התביעה שכנגד נדחית במלואה.

וכך נאמר: "בנסיבות המקרה, אנו סבורים שהמדובר במקרה מובהק שבו היה על הנתבעים לשלם לתובע פצויי פיטורים, ולמעשה, הנתבעים לא הצביעו על טעם טוב לכך שלא שילמו לו פצויי פיטורים. משכך, אנו פוסקים לתובע פצויי הלנת פצויי פיטורים, אך בשים לב לזמן הרב שחלף, לא יהא זה צודק לפסוק פיצויים מלאים (שהיו מסתכמים לסכום אסטרונומי), ומשכך מצאנו לנכון להפחית את פצויי ההלנה ולהעמידם על סך 60,000 ₪." לטענת המערערות, בקביעתו זו היתעלם בית הדין מטענותיהן ביחס לנסיבות סיום העבודה, אשר אינן מזכות את העובד בפיצויי פיטורים ולחלופין קמה הצדקה לשלילתם לנוכח החלטתו שלא לעזוב את הארץ, בנגוד להסכם העסקתו.

יחד עם זאת, גם המערערות, אשר טענו לקזוז הנזקים, לא חידדו את ההבחנה בין טענה לשלילת הזכאות לפצויי פיטורים לפי החוק לבין טענה חיצונית לחוק, כגון טענת קזוז.

...

לאחר שבחנו את כלל החומר שבתיק ושמענו את טיעוני המערערות הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל בעיקרו, מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

על יסוד דברים אלו, מצאנו כי הכרעת בית הדין לפיה המערערות הינן מעסיקות במשותף מעוררת קושי, ומהטעמים המפורטים החלטנו לבטלה.

החיוב בהוצאות משפט לנוכח הפחתת הסכום הפסוק בצורה משמעותית, ומשתביעת העובד שעמדה על למעלה משני מיליון שקלים נדחתה בעיקרה – אנו סבורים כי אין מקום לחייב את המערערות בתשלום הוצאות משפט, וכל צד יישא בהוצאותיו בגין ההתדיינות בבית הדין האזורי.

סוף דבר – ערעור המערערות מתקבל בעיקרו ומבוטלים החיובים כמפורט לעיל, למעט כמפורט בסעיף 16 סיפא לעיל.

שלילת פצויי פיטורים החוק וההלכה הפסוקה סעיפים 16 ו-17 לחוק פצויי פיטורים מסדירים את האפשרות לשלול את פצויי הפיטורים של העובד במקרים חריגים המתאימים לכך: "16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.

כתנאי לקבלת פיצוי בגין הפרת חוזה, נידרש איפוא תובע הפצוי להוכיח ארבעת אלו: קיומו של נזק; קשר סיבתי בין הפרת החוזה לבין הנזק; אפשרות צפיה של הנזק על ידי המפר וכן, כפי שפורש בפסיקה, גם דרישה להוכחת שיעורו של הנזק (וראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (תשס"ט) (נבו הוצאה לאור) (להלן – שלו-אדר), עמ' 295).

אלא שיש להבחין בין פיצוי שמטרתו עונשית-הרתעתית לבין פיצוי תרופתי המביא בחשבון שיקול בעל אופי עונשי-הרתעתי.

...

על יסוד טעמים אלו, אני מצטרפת לקביעתו של חברי השופט סופר, לפיה יש לקבל את הערעור על פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ולקבוע כי אין לחייב את העובד בפיצוי כאמור.

נציגת ציבור (עובדים), גב' שרה זילברשטיין היפש מצטרפת לחוות דעתו של השופט סופר בנושא שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים והרכיבים הנוספים למעט בנושא הפיצוי הלא ממוני בו אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת אופק לפיה יש לדחות את הערעור.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב הערעור מתקבל בנושא פיצויי הפיטורים.

שלילת פצויי פיטורים החוק וההלכה הפסוקה סעיפים 16 ו-17 לחוק פצויי פיטורים מסדירים את האפשרות לשלול את פצויי הפיטורים של העובד במקרים חריגים המתאימים לכך: "16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קבוצי החל על המעסיק והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.

כתנאי לקבלת פיצוי בגין הפרת חוזה, נידרש איפוא תובע הפצוי להוכיח ארבעת אלו: קיומו של נזק; קשר סיבתי בין הפרת החוזה לבין הנזק; אפשרות צפיה של הנזק על ידי המפר וכן, כפי שפורש בפסיקה, גם דרישה להוכחת שיעורו של הנזק (וראו: גבריאלה שלו, יהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (תשס"ט) (נבו הוצאה לאור) (להלן – שלו-אדר), עמ' 295).

אלא שיש להבחין בין פיצוי שמטרתו עונשית-הרתעתית לבין פיצוי תרופתי המביא בחשבון שיקול בעל אופי עונשי-הרתעתי.

...

על יסוד טעמים אלו, אני מצטרפת לקביעתו של חברי השופט סופר, לפיה יש לקבל את הערעור על פסיקת פיצוי בגין נזק לא ממוני ולקבוע כי אין לחייב את העובד בפיצוי כאמור.

נציגת ציבור (עובדים), גב' שרה זילברשטיין היפש מצטרפת לחוות דעתו של השופט סופר בנושא שיעור הפחתת פיצויי הפיטורים והרכיבים הנוספים למעט בנושא הפיצוי הלא ממוני בו אני מצטרפת לחוות דעתה של השופטת אופק לפיה יש לדחות את הערעור.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב הערעור מתקבל בנושא פיצויי הפיטורים.