שם נכתב בין היתר:
"אמנם כתוב ברמ"א סוף סימן קנ"ד: וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים שלא יהא גט מעושה. וכמו שכתב הרא"ש בסוף פרק הבא על יבמתו: וכיון דפליגי בה רבוותא ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים דלא להווי גט מעושה, וכן כתבו התוס' יבמות דף ס"ד והתוס' כתובות דף ע'. והינה זה פשוט, במילתא דפליגי בה רבוותא אם כופין או לא ולא הוכרעה הלכה כדברי מי, ודאי שאי אפשר לכפות שלא יהא גט מעושה שלא כדין [...] ברם במקום שלפי כללי ההלכה המסורה בידינו, הדין הוא שכופין – למשל, במקום דפליגי יחיד ורבים ולפי דעת הרבים כופין, בזה ודאי מן הדין יש לצוות לכפות לבעל לתת גט והגט יהיה כשר כדין תורה. ואטו דיני כפיה עדיפא מדיני גיטין, אשר רבו החולקים בכמה וכמה הילכות הנוגעות לשורשו וכשרותו של הגט, הללו פוסלים והללו מכשירים, ואם לפי הלכה הדין הוא כהמתירין והוא מקום עגון ואין אפשרות לקבל גט שני, מתירין אותה להנשא אף שזה נוגע לענין אשת איש החמורה. אף בגט שסודר על ידי כתבו ותנו, היינו שהסופר והעדים לא שמעו מפי הבעל, אלא מפי כתבו, אשר בזה הרבה מגדולי הראשונים פוסלים את הגט, ועם כל זאת במקום עגון גדול מתירין לה להתחתן בגט כזה (עיין פתחי תשובה סימן ק"כ סקי"ח)."
אמנם בשו"ת גבורת אנשים (סימן מה) פסק שיש לחוש לסברת האומרים שאפילו בעל המונע מאישתו כל מיני אישות, אין לכופו לגרשה.
בציץ אליעזר פסק:
"נלפענ"ד ברור כי הבעל מחויב לפטור את אישתו בגט פיטורין כי על ידי פשיעתו הקודמת הוא נמצא כעת במצב של מורד באישתו ממזונות ותשמיש דדינא הוא דבמצב כזה יש לכופו לגרש [...] בדומה לדברינו אלה שאף על פי שכעת הוא אנוס במרידתו אבל מכיוון שבא זה באשמתו נחשב כמזיד, מצאתי בספר אבן ישראל עמודים ק"ו – ק"ח. דמחבר הספר שם דן לכוף בעל לגרש אישתו גלל היותו מוכתב לעבודת פרך על אשמתו, ונימוקו היסודי לכופו על כך הוא בהיות שמונע ממנה כל עניני אישות בין תשמיש מזונות והכל בא לו על ידי פשיעתו במעשיו הרעים, וכמו כן לא עדיף מבעל פוליפוס וכיוצא כיון שאינו יכול להיות עימה כלל, ומה לי מחמת ריח רע או שאר סיבה סוף סוף אינו יכול לקיים שום חיוב מענייני אישות, ולכן מיסתברא דכו"ע מודים בזה שכופים בשוטים כמו בעל פוליפוס אף על פי שלא פשע כלל, וכל שכן הכא.
והגאון בעל עונג יום טוב בתשובתו הנדפסת שם חיזק ידי המחבר והסכים על ידו וכתב לו דבודאי מדינא הוא מאותן שכופין אותו להוציא בהיות ונגרע ממנה כל עניני אישות כיון שהוא בשבי ועבודה קשה ואינו יכול לבוא אל ביתו כלל, ואף שעכשיו הוא אנוס בדבר, הא לא עדיף מנולד לו ריח הפה דכופין אף על פי שהוא אנוס עיין שם. הרי בכנ"ל דכל שבא לו על ידי פשיעתו הקודמת נחשב עיכוב המזונות ויתר חיוביו גם עתה שהוא אנוס, כאילו הוא מזיד, ועוד יתירה מזה ס"ל דגם באנוס ממש בכל זאת לא מיחשב כמאן דעביד למילוי התחייבויותיו כלפי אישתו והאשה זכאית על כן לדרישת גט פיטורין וכופין את הבעל על כך".
במידה שבמועד סידור הגט, הבעל יסרב לגרש את אישתו, בית הדין ידון באותו בהטלת צוי הגבלה כנגדו, לרבות שלילת הזכות לקבל ניכוי שליש מהמאסר.
...
בפסק הדין להרשעת הנאשם מיום י"ט בשבט תשע"ז (15.2.2017) נכתב:
"על יסוד הודאת הנאשם [...] אני מרשיע את הנאשם בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות".
בפסק הדין לעונש מיום א באייר תשע"ז (27.4.2017) עולה תיאור מפורט יותר של האירוע.
ואם הוא רגיל תמיד להכותה ולבזותה ברבים כופין אותו להוציא וליתן כתובה וכן השיב רבינו שמחה שיעשוהו על ידי גוים עשה מה שישראל אומרין לך"
בבית יוסף כתב על כך:
"ומכל מקום נראה לי דאין לסמוך על דברי ספר אגודה [בדין כפיית גט על רועה זונות] ורבינו שמחה ואור זרוע [בדין הכאה] לכפות להוציא על דבריהם, כיון שלא נזכרו בדברי שום אחד מהפוסקים המפורסמים".
אך הרמ"א פסק כדעת רבנו שמחה (אהע"ז, סי' קנד, ג):
"איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין לייסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד, ואם אינו ציית לדברי הבית דין יש אומרים שכופין אותו להוציא, ובלבד שמתרין בו תחלה פעם אחת או שתים כי אינו מדרך בני ישראל להכות נשותיהם, ומעשה עובדי כוכבים הוא."
במקרה הנידון גם הבית יוסף יודה שכופים את הבעל לגרש, כי בנס לא התרחש אסון כאשר חבט את ראשה וכשניסתה לברוח וסגר עליה את הדלת על הרגל.
בדומה לזה כתב גם בביאור ראש פינה לשולחן ערוך בסעיף זה:
"לכאורה משמע דאינו חולק אמה שכתב כאן בשו"ע, רק דכאן מיירי שאינו ראוי לרפואה, ומכל מקום ששה חודשים צריכה להמתין דאולי יעשה לו נס כדאמרינן בעלמא [שבת נג, ב] אדם אית ליה מזלא".
אבל בנתיבות משפט (לר"ח אלגאזי, דף קס"ג, ראה גם פד"ר ג, עמ' 86) חולק על תומת ישרים, ומבאר שדברי הרמב"ם נאמרו על חולה שיש לו סיכוי להתרפא, אבל כאשר אין סיכוי שיתרפא, אין להמתין ששה חדשים:
"ואפשר שדברי הרמב"ם ז"ל בחולי שהוא ספק אם יתרפא, אם לא, הלכך עד ששה חדשים צריכה להמתין עד שיתרפא". לכן נתיבות המשפט הקשה על אהלי תם, שכתב שהרמב"ם פסק שבחולי שאין לו רפואה תמתין ששה חודשים: "דבחולי שאינו מקבל רפואה אמאי תמתין? וטפי מסתבר כמו שכתבנו".
יש להקשות על דעת תומת ישרים מתשובת הרשב"א שהובאה בבית יוסף (סי' קנד, ז):
"כתב הרשב"א בתשובה והיא בתשובות (המיוחסות) להרמב"ן סימן קמ"א על האומרת על בעלה שאינו יכול [לבעול] נראה לי דהכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה (כתובות ח:) ועל דעת כן נישאת לו הילכך אפילו טוענת סתם כיון שאינו יכול יוציאני בגט, שומעין לה. [...] ובתשובה אחרת כתב בטוענת אינו יכול, בעניותינו אין בידינו ראיה מכרחת אם כופין אותו להוציא למשנה אחרונה אם לאו, לפי שמשנה ששנינו בה (נדרים צ:) השמים ביני לבינך פירשו בירושלמי (שם פי"א הי"ב) בטוענת שאינו יכול [...] אבל למקצת מפרשים ומכללם ר"י, השמים ביני לבינך ר"ל שאינו יורה כחץ שאין מכיר בו אלא שמים ובהא אין כופין, אבל באינו יכול כופין להוציא ואפילו באה בלא טענה, שזה מעיקר הזיווג, שלא על דעת כן נכנסה. ועוד שהוא עובר על מצות עשה, ואפילו באומר הוא בבגדו והיא בבגדה כופין אותו להוציא (כתובות מח.) כל שכן מי שאינו נזקק לה כלל, ובדברים אלו וכיוצא באלו אין לדיין אלא מה שעיניו רואות (סנהדרין ו:) והוא שיהיה בית דין חשוב וראוי לסמוך על הכרעתו".
ההסבר לנאמנות האישה לטעון שהבעל אינו יכול לבעול, הוא משום שהאישה בקיאה בדבר זה, וחזקה שאינה מעיזה פניה בפני בעלה.
