שלילת חירות או הגבלת חירות פיצויים מגרמניה

עמדנו בהרחבה על לשון סעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני ועל יישומו ויפים הדברים שנכתבו בעיניין גמיש גם לעניינו: "אין מחלוקת היום שהדוגמאות המובאות בסעיף 43(2) והמדברות על מאסר משטרתי או צבאי, מעצר על ידי ה-NSDAP (המפלגה הנאצית), מעצר לחקירה, עונש מאסר, שבי במחנה רכוז ושהות כפויה בגטו, הנן בגדר דוגמאות . אין מדובר על רשימת סגורה של מקרים אלא הן מיתמקדות בגרעין הקשה של המושג "שלילת חירות" שהנו הגבלת תנועותיו של אדם למקום מתוחם ומצומצם.

אשר לעילת העוצר, ראשית עוצר לבדו איננו מקנה זכאות ונדרשים תנאים נוספים וקשים כדי להעלותו לדרגת שלילת חירות, אין בנמצא צו המורה על הטלת עוצר על יהודים בלבד, על הקפו ותנאיו, בודאי לא כזה שניתן בהוראה גרמנית ובכלל, אין שום ראיות על אכיפת עוצר או על כך שיהודי שהפר את צו העוצר (ככל שהיה ולא הוכח שהיה) היה צפוי לסנקציה ואין ראיה שהעוצר הזה אכן גרם לנזק משמעותי או להגבלות קשות שיש לראותן כשלילת חירות.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

כפי שכבר צוין בתי המשפט בישראל אמצו את פרשנותה של הפסיקה הגרמנית שקבעה שסעיף 28 מאפשר לפצות רק בעקבות מעשי אלימות נציונל סוציאליסטית זאת כאשר אין קשר להגבלת החרות או שלילתה שנעשו בתחום הרייך או שהם מעשה ידיהם של גרמנים מחוץ לרייך, זאת אומרת נידרש התחום הפרסונאלי והטריטוריאלי של הרשות הגרמנית שנתנה את ההסכמה לפעולה.

...

לאחר ששקלנו את העניין וחרף דחיית הערר, סבורים אנו כי בשים לב לאופיו הסוציאלי של החוק, למהות הזכויות שנתבעו במסגרתו, בשים לב לחשיבות הציבורית והאנושית הכרוכה בניהולו יש לעשות שימוש בסמכותנו על פי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים התשנ"ב-1992 ולפסוק לזכות העוררים הוצאות ושכר טרחת עורך דינם.

אנו סבורים שאין צורך בכך ברם ככל שתתעורר מחלוקת בעניין הוצאות המומחים (כאמור רק על פי קבלות ותשלומים שבוצעו בפועל), ניתן יהיה להגיש בקשה למתן שומת הוצאות.

הערר נדחה זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 60 יום.

עמדת המשיבה: לטענת המשיבה לא מתקיימות בעיניינם של העוררים העילות הנדרשות בהתאם לדין הגרמני לצורך זכאות לפיצויים הן לעניין שלילת חירות בהתאם לסעיף 43 לחוק הפיצויים הגרמני או הגבלת חירות בהתאם לסעיף 47 לחוק הפיצויים הגרמני והן לעניין הילכת הפחד.

...

אשר להוצאות המשפט: בענין הוצאות המשפט מצאנו לנכון ללכת במתווה שסלל בית המשפט העליון בפסק הדין עפרוני הנ"ל, שבו התקבל ערעור העוררים על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בע"ו 17971-08-17 הרשות לזכויות ניצולי שואה נ. גמיש, שביטל את הוצאות המשפט שפסקה לעוררים ועדת הערר בחיפה ב- ו"ע 34142-08-13 גמיש נ. הרשות לזכויות ניצולי שואה (להלן: "פס"ד גמיש").

לאור האמור לעיל ובתוקף סמכותנו לפי סעיף 39 לחוק בתי דין מינהליים תשי"ב - 1992, מצאנו לנכון לפסוק לעוררים הוצאות משפט ושכ"ט עורכי דינם.

הערר נדחה.

נדגיש, כי הנזקים בגינם מוכרת זכותו של "נרדף" לקבל פיצויים, לרבות ניזקי גוף ובריאות נקבעה בסעיף 28 לחוק הגרמני, ופורשה בעיניין קלמר כהאי לישנא: "סעיף 28 לחוק קובע זכות לפיצויים, אם ניזוק נרדף בגופו או בבריאותו. לא נאמר שם שהנזק לגוף או לבריאות צריך ויהא קשור בשלילת חירות או בהגבלת חירות, אלא יכול ונזק זה נגרם על-ידי "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטי" כלשהוא.

...

"בעניין גמיש, הגם שעררם של יהודי עירק נדחה, ראינו חשיבות בהעלאת נושא הפרהוד לסדר היום הציבורי והמשפטי, ראינו חשיבות במתן הערכה עמוקה לב"כ העוררים על טרחתם, מסירותם וההוצאות הכבירות שהוציאו לצורך העניין, נתנו ביטוי להתנהלות המשיבה שם ופירטנו בהרחבה את השיקולים שהביאו אותנו לפסוק שם לזכות העוררים הוצאות זאת כאמור חרף דחיית עררם. החלטתנו זו בוטלה בערכאת הערעור, החלטה שמנחה אותנו ואותה אנו מכבדים. אילו היה הדבר נתון לשיקולנו, היינו פוסקים בדיוק אותו סכום גם כאן". באשר לסמכותה של הוועדה להפעיל את שיקול דעתה בעניין פסיקת הוצאות המשפט בערר, אנו מפנים לחוק בתי דין מינהליים, תשנ"ב-1992, סעיף 39(א): "בית דין רשאי לפסוק לבעל דין הוצאות, לרבות שכר טרחת עורך דין". וכן לתקנות נכי רדיפות הנאצים (סדרי דין בוועדת ערר), תשל"ד-1973, סעיף 42: "הוצאות הערר וכל הליך שבו יהיו בשיקול דעתה של הועדה". על יסוד כל האמור לעיל, אנו פוסקים לזכות המערערים, החזר בשיעור של מחצית מהוצאות חוות דעת המומחים מטעמם, לרבות תשלומים בגין התייצבות המומחים לחקירה, וכן החזר בגין החלק ששילמו המערערים בעלויות ההקלטה והתמלול, ובנוסף גם החזר עלויות איסוף המסמכים, כל זאת על-פי קבלות/הוכחות תשלום שתוגשנה למשיבה.

כמו כן, ולאחר ששקלנו בדבר ונתנו את דעתנו לטיעונים המפורטים של שני הצדדים בכתב ובעל-פה באשר לשכר הטרחה, החלטנו לפסוק לזכות המערערים שכ"ט עו"ד בסך 100,000 ₪ בצירוף מע"מ כחוק.

לפיכך, וכמצוין כבר לעיל, דין הערעור להידחות, זולת בעניין פסיקת הוצאות המשפט בהתאם לאמור בפסקאות מט-נא לפסק דיננו.

סעיף 28 לחוק הגרמני מקנה זכות לפצוי לנרדף שניזוק בגופו או בבריאותו על-ידי "אמצעי אלימות נאציונל-סוציאליסטי" כלשהו (להבדיל משאלת עצם הגבלת או שלילת החירות).

...

לאחר שעיינו בטענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה שדין הערעור להיתקבל.

במצב דברים זה, אנו סבורים שנסיבות המקרה באות בגדרו של סעיף 28 לחוק הפיצויים הגרמני.

סוף דבר הערעור מתקבל, באופן שיש להכיר במערערת נרדפת כהגדרתה בחוק והיא זכאית לתגמול לפי החוק.