שלילת השתתפות בהוצאות נסיעה לעבודה

התובע עותר בתביעתו להפרש שבין עלות נסיעה במסלול מוזל (כרטיס "חודשי חופשי") אשר שולמה לו מדי חודש, ובין שיעור החזר הנסיעות המאקסימאלי היומי הנקוב בצו ההרחבה בדבר הישתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן: "צו ההרחבה הכללי"), במכפלת ימי עבודתו בכל שנה עבודה, מתחילת ההעסקה ועד לסיומה.

התובע פנה לנתבעת כבר בשנות עבודתו הראשונות על מנת שהנתבעת תשלם לו עבור הוצאותיו הגבוהות לצורך ההגעה למקום העבודה, אך פניותיו נענו בשלילה בטענה כי החזרי הנסיעות משולמים לתובע במלואם.

...

הנתבעת טענה בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה מהסיבה כי התובע לא זכאי לתשלום בגין החזר הוצאות נסיעה מעבר לתשלומים ששולמו לו על פי תלושי השכר.

למעלה מן הנדרש בשים לב למסקנה אליה הגעתי, איני נדרשת לדון בשאלות נוספות שעלו במסגרת ההליך ועל כן אציין רק זאת: אשר לטענת ההתיישנות אותה העלתה הנתבעת כבר בסעיף 7 לכתב ההגנה, הרי שהתביעה הוגשה ביום 11.1.2021.

] גם אילו היתה מתקבלת התביעה, לא היה מקום לקבל את תחשיב התובע כפי שהוא, הן מהסיבה כי התובע הביא במסגרתו את התקופה שהתיישנה, הן משום שהתחשיב מתבסס לכאורה על צו ההרחבה הכללי ולא על הוראות חוקת העבודה, והן מאחר שהתובע לא הראה כי מתקיימים התנאים בהוראות חוקת העבודה לתשלום שיעור קצובת הנסיעה המרבי[footnoteRef:27].

[27: לדוגמה, התובע טוען כי הוא עבד 6 ימים בשבוע אולם מעיון בדו"חות הנוכחות עולה כי התובע לא עבד בימי ו' במשך כל תקופת העסקתו וכי בתקופות שבהן עבד התובע בימי ו' צוין: "יום אופציונלי". ] הוצאות לאור התוצאה אליה הגעתי מצד אחד ומתוך התחשבות בתובע ובכך כי מדובר בתביעה לזכויות סוציאליות מצד שני, ישלם התובע לנתבעת סך של 1,500 ₪.

במסגרת תביעתו, טען המבקש כי הערייה שילמה לו קצובת נסיעות לפי עלות של כרטיס "חופשי חודשי" מוזל, בעוד הוא נידרש להגיע לעבודה ולחזור ממנה בימים ובשעות בהם לא הייתה תחבורה ציבורית מביתו, כך שעלות הנסיעות בפועל הייתה גבוהה בהרבה מן ההחזר ששולם לו. לטענת המבקש, היה על הערייה לשלם לו את ההפרש שבין ההחזר החודשי ששולם לו מדי חודש, לבין שיעור החזר ההוצאות המאקסימאלי הקבוע בצו ההרחבה בדבר הישתתפות המעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (להלן: "צו ההרחבה").

כן צוין, כי המבקש לא פירט על הדרך בה הגיע בפועל לעבודה; כי לא ציין דבר אודות עלות הנסיעה; וכי כאשר נישאל האם שמר את הקבלות – השיב בשלילה.

...

העירייה טענה מנגד, כי יש לדחות את התביעה, משעה שהתובע אינו זכאי לתשלום נוסף מעבר להחזרי הנסיעה ששולמו לו. כן נטען, כי חלקה של התביעה הנוגע לחודשים שקדמו לחודש ינואר 2014 התיישן.

אין בידי לקבל את טענת המבקש, לפיה בית הדין קמא היה "מודע היטב" לכך שאין בידינו חשבוניות או קבלות.

שלישית, משעה שנקבע על ידי שתי ערכאות כי למבקש לא היו ראיות חזקות דיין וכי המבקש לא הוכיח את תביעתו, אין בידי לקבל את הטענה בדבר השלכות רוחב אפשריות על כלל ציבור העובדים.

סוף דבר הבקשה נדחית.

סעיף (ג)29 לצוו הרחבה בענף השמירה שכותרתו :"מטווחים, השתלמויות, רענון ירי" קובע: "הישתתפות העובד במטווח ו/או הישתלמות ו/או ריענון הבוצעות במהלך תקופת העבודה כהגדרתה לעיל, תיחשב כתקופה עבודה לכל דבר ובגין שעות השהות במתקן האימונים העובד יהיה זכאי לשכר עבודה כקבוע בחוק שעות עבודה ומנוחה, וכן החזר הוצאות נסיעה בהתאם להוראות הסכם זה". על פי הוראות צו הרחבה בענף השמירה, התובעים זכאים לשכר עבודה על פי הגדרתו בחוק שעות עבודה ומנוחה, רק בגין "שעות השהות במתקן האימונים". לא הוכח בפנינו בראיות אובייקטיביות, כי התובעים שהו במיתקן האמונים מעבר ל-8 שעות.

החזר הוצאות אש"ל התובעים טוענים כי הנתבעת סיפקה למאבטחים ברשות השידור בירושלים ארוחה אחת במשמרות שבת וחג בעלות של 55 ₪ ואילו מהמאבטחים במיתקן בחיפה נשללה הטבה זו, בכך שהנתבעת לא סיפקה להם ארוחות במשמרות שבת וחג.

...

התובע לא הביא ראיה לכך שהיה זכאי לתעריף שטוען לו. נזכיר נטל ההוכחה והשכנוע מוטל על התובע, לא די בכך שיטען שנעשתה הפחתה בתשלום החזר הוצאות נסיעה כדי לחייב את הנתבעת לשלם לו מעבר הסכומים ששולמו לו. היה על התובע להציג את התעריף החודשי/היומי הזול ביותר בתחבורה הציבורית במסלול הנסיעה מביתו לעבודה, על מנת שנוכל לערוך בדיקה לטענת החסר בהחזר הוצאות נסיעה אשר שולמו לו. לפיכך, התביעה לחסר בהחזר הוצאות נסיעה- נדחית.

לסיכום: תביעת התובעים מתקבלת בחלקה - המעסיקה תשלם לידי כל אחד מהתובעים, בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצדדים פסק-דין זה, את הסכומים הבאים: לתובע מס' 1 – אסף זהר פיצוי בגין הפרת חוק הודעה לעובד על סך 6,000 ₪ פיצוי בגין אי הפרשת כספים לקופת גמל –פנסיה בסך 4,090.79 ₪.

בהתחשב בכך, שתביעותיהם של 7 מתוך 9 תובעים התקבלו בחלקן, ובכך שסך כל תביעות התובעים הגיעו לכדי סכום כולל של 1,808,839 ₪ ולאחר דיון והכרעה בכל מרכיבי התביעה, נפסק לזכות התובעים כולם, סכום כולל של כ - 100,000 ₪, אנו קובעים כי המעסיקה תישא בתשלום הוצאות ושכ"ט התובעים מס' 1,2,4,5,7,8, ו-9 בסך 1,000 ₪ לכל אחד מהם.

במצב דברים זה, בהתאם לפסיקה (ע"ע (ארצי) 100/06 עריית טירה – עבדאלרחמן קשוע, מיום 22.5.06, להלן: "עניין קשוע") וכן להוראות צו ההרחבה בדבר הישתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה (י"פ תשע"ו מס' 7319, מיום 11.8.16, להלן: "צו ההרחבה") – התובע זכאי להחזר הוצאות נסיעה.

אין מקום לאבחנה שהתובע מנסה ליצור בין סטודנטים לבין עובדי הוראה, שכן בטכניון יש סטודנטים שהם גם עובדי הוראה, כדוגמת התובע, ודי בכך שהוכח כי הטכניון נשא בעלות השאטלים שפעלו בצורה סדירה לרבות בתקופת הקורונה, למעט תקופות קצרות של סגרים, כדי לשלול זכאות התובע להחזר הוצאות נסיעה.

...

מנגד, טען הנתבע כי דין התביעה להידחות, מטעמים אלה: התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה בשים לב לכך שהתובע התגורר במועד הרלוונטי לתביעה (ואף לפני כן) בתוך תחומי הטכניון, במגורים שסופקו לו במחיר מסובסד על ידי הטכניון.

מעדויות שהובאו בפני בית הדין עלה, כי מערך ההסעות כלל מסלול היקפי המתחיל ומסתיים בכפר המשתלמים, בו התגורר התובע במועד הרלוונטי לתביעה, אשר פעל באופן סדיר הן בבוקר והן אחר הצהריים וכלשון גב' נחמן (מעמ' 11, ש' 27 עד עמ' 12, ש' 21): "בטכניון יש מערך שאטלים שהוא תוצאה של הסכמות מול אגודת הסטודנטים והוא נולד מביקוש של אגודת הסטודנטים. זה כבר קיים מספר שנים, ניסיתי להסתכל אחורה אבל אני לא יודעת להגיד ממתי בדיוק. ראינו לפחות שבע שמונה שנים אחורה ואני לא יודעת להגיד בוודאות כמה עוד אחורה הוא פועל. המסלולים לאורך השנים קצת השתנו. המסלול של כפר המשתלמים הוא מסלול של בוקר ואחר הצהריים, הוא מתחיל בכפר המשתלמים ועושה מסלול היקפי, יורד באמת למעון הילדים ואז עושה מסלול היקפי של כל הקמפוס. משתמשים בו גם סטודנטים שיש להם ילדים בגן הילדים וגם סטודנטים שגרים בכפר המשתלמים ועובדים בפקולטות כאלה ואחרות מרוחקות. זה משרת את שתי האוכלוסיות האלה. השעות של זה קצת משתנות מעת לעת בהתאם לביקוש. אנחנו באגף התפעול בקשר קבוע עם אגודת הסטודנטים. נכון להיום זה משבע וחצי עד תשע וחצי בבוקר ואחר הצהריים זה משלוש אחר הצהריים עד שבע בערב. בשנים 2021-2020 יש תיעוד במיילים שמצאנו זה אפילו יותר, משבע בבוקר עד עשר בבוקר, משהו כזה ומשלוש עד שבע ארבעים. אני מצאתי תיעוד מהמייל משנת 2021, מדובר בפרסום שמצאנו באתר אגודת הסטודנטים. הוגש וסומן נ/2." עדות גב' נחמן אף נתמכה בעדות התובע עצמו, לפיה (עמ' 8, ש' 16-17): "לשאלת בית הדין, השאטלים שפעלו אכן ניתן היה להגיע איתם מקום מגורי במעונות עד למקום בו לימדתי בטכניון, בניין טאוב." בנסיבות אלה, עת הוכח בפני בית הדין, כי במועד הרלוונטי לתביעה הטכניון העמיד לרשות עובדיו, ובכללם התובע, מערך הסעות פנימיות איתן ניתן היה להגיע בפועל ממקום מגורי התובע ועד למקום עבודתו – אין מקום לזכות את התובע בתשלום נוסף בגין החזר הוצאות נסיעה.

ודוק, מעדותו האמינה והקוהרנטית של מר גולדרט שוכנעתי, כי התשלום אכן היה בטעות יסודו, אשר מקורה בכמות העובדים הגדולה בטכניון לעומת כח האדם המצומצם במחלקת השכר, וכלשון מר גולדרט (עמ' 10-11): "ת. בטכניון יש משהו כמו 5,000 עובדים: סגל אקדמי בכיר, סגל הוראה, עובדים מנהליים, עובדים שעתיים. אנחנו גוף ציבורי נתמך ואנחנו מחויבים לשלם אך ורק מה שנקבע בחוק או בהסכם קיבוצי. אנחנו לא יכולים לשלם מה שאנחנו רוצים. אם אנחנו מדברים על החוק, מדובר בצו הרחבה בהשתתפות המעסיק בהוצאות הנסיעה של העובד למקום העבודה וחזרה. במקרה של התובע, התובע גר בתוך מקום העבודה (בסבסוד שלנו). אני הייתי 13 שנה ראש מחלקת שכר, מעולם אף אחד לא בא בטענה כזו שכשגרו במעונות ואנחנו מורידים ממנו את נטל הנסיעה לעבודה, שאנחנו צריכים גם לשלם לו הוצאות נסיעה. עוד אגיד לעניין הטעויות, אני מסביר שיש 5,000 עובדים ועוד 1,700 תלושי פנסיה גמלאות. מחלקת שכר מונה 6 עובדים. יש עובדת אחת שאחראית על כל תשלומי הנסיעות של כל העובדים. סגל הוראה יש כ-2,000 איש שמתוכם כ-300 מתחלפים כל חצי שנה, מסיימים ללמוד ובאים חדשים. אותה עובדת עושה כל מה שהיא יכולה כדי שלא יהיו טעויות וחלק מהפרקטיקה מאז ומעולם היה לסרוק את מקום המגורים של העובדים ואם רואים מישהו שגר במעונות לדאוג שלא יקבל את התשלום הזה, כי זה לא כדין. נכון, שכשיש עובדת אחת ובתחלופה של כל כך הרבה עובדים לפעמים יש טעויות ואנחנו לא מבקשים את הכסף חזרה ועם הקורונה יכולה להיות טעות שחוזרת על עצמה, אבל ברגע שמגלים מפסיקים. אנחנו לא ביקשנו חזרה את מה שהתובע קיבל, אלא פשוט הפסקנו את התשלום." במצב דברים זה ועת לא נסתרה גרסת הטכניון, כי תשלום החזר הוצאות נסיעה לתובע בחלק מהזמן היה עקב טעות אנוש – לא מצאתי שיש מקום להנציח את הטעות, וזכותו של הטכניון להפסיק את התשלום ממועד גילוי הטעות ואילך.

בנסיבות אלה, ומששוכנעתי כי במועד הרלוונטי לתביעה, הנתבע העמיד לרשות עובדיו ובכללם התובע, שירותי הסעות פנימיות בתוך שטחי הקמפוס, הממלאים אחר הרציונל העומד בבסיס זכות העובד לקבלת החזר הוצאות נסיעה ובהתאם להוראת סעיף 6 לצו ההרחבה המצוטטת לעיל – התובע אינו זכאי להחזר הוצאות נסיעה.

סוף דבר על יסוד כל האמור – התביעה נדחית.

השיקולים לקולא - אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההישתכרות העתידית שלו".

בהתאם לצוו הרחבה בדבר הישתתפות מעסיק בהוצאות נסיעה לעבודה וממנה, כל עובד "הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו", זכאי לתשלום הוצאות נסיעה עד לשעור המאקסימאלי הקבוע בצו.

...

לפיכך, אין בידינו לקבל את טענת הקיזוז והיא נדחית.

בשולי הדברים נציין כי הנתבעת העלתה בתצהיריה ובסיכומיה טענות שונות על התרשלות התובע בתפקידו ועל נזקים שונים שנגרמו לה בשל כך. מעבר לכך שכתבי הטענות תוחמים את המסגרת הדיונית, הרי שלא שוכנענו כי הנתבעת עמדה בנטל ההוכחה הנדרש לצורך קיזוז ולפיכך אנו דוחים את כלל טענותיה.

סוף דבר הנתבעת תשלם לתובע, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין לידיה את הסכומים הבאים: פיצויי פיטורים – סך 7,879 ₪; תמורת הודעה מוקדמת – סך 8,846 ₪; הפקדות לתגמולים – סך 7,753 ₪; פדיון חופשה – סך 2,214 ₪; שכר חודש 7/2020 – סך 5,988 ₪; דמי הבראה – סך 1,658 ₪; כלל הסכומים יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין מיום 10.08.20 ועד לתשלום בפועל.