השופט עמירם רבינוביץ
לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האיזורי בירושלים (ב"ל 10348-09; הנשיאה דיתה פרוז'ינין, נציג הציבור מר מישל גזי, ונציגת הציבור גב' רמה חפץ) מיום 3.1.2012, אשר דחה את תביעתו של המערער כנגד החלטת המשיב (להלן: המוסד), להפסיק את תשלום הגימלה להבטחת הכנסה מחמת חוסר שתוף פעולה, עקב אי המצאת מסמכים.
על פי גרסת המערער בחקירתו ביום 6.8.2008 על ידי חוקר המוסד, הוריש הסב המנוח כ-7 דונם בחברון לאביו המנוח של המערער ולדודו (להם שתי אחיות), אולם לא בוצעה חלוקת האדמה בשל בעיות בין היורשים והיעדר צו ירושה.
על בסיס נתונים אלה, הגיע בית הדין האיזורי למסקנה כי אין לקבל את גרסת המערער לגבי מכירת הנכס, וכי יש לדחות את תביעתו של המערער כנגד החלטת המוסד לשלול את גימלתו להבטחת הכנסה.
...
לעניין יפוי הכוח הבלתי חוזר משנת 1999, ציין בית הדין האזורי כי בנסיבות המקרה דנא, לא ניתן לראות בו ראייה על מכירת הנכס, וכך בלשון פסק הדין: "לא אחת הגיע בית הדין הארצי למסקנה כי אף שהעברה ביפוי כוח בלתי חוזר אינה תופסת לעניין חוק המקרקעין, היא תתפוס לעניין חוק הבטחת הכנסה והתקנות שהותקנו מכוחו, ולא יהיה באותו נכס כדי לשלול גמלת הבטחת הכנסה מן המעביר. עם זאת, אין בכך כדי לחסום בחינה של יפוי הכוח כשלעצמו, בשים לב לכלל התשתית העובדתית כפי שנפרשה לפני בית הדין, שכן יפוי הכוח אינו עומד בפני עצמו, ואין לו כל משמעות ותוקף כשהוא לעצמו, והוא טפל לעסקה גופה. יפוי הכוח הינו מכשיר לביצוע העסקה בלבד, לשם הבטחת ביצוע ההסכם. בית הדין הארצי הוסיף וקבע, בהסתמכו על פסיקת בית המשפט העליון, כי יפוי הכוח אינו יוצר את הזכות אלא מהווה מכשיר לביצועה, בהנחה שהזכות קיימת באופן עצמאי, וכי יפוי הכוח מאגד בתוכו שני הסכמים: האחד – ההסכם העומד בבסיס יפוי הכוח, שבו מעביר צד א' לצד ב' זכות כלשהי; והשני – הסכם שליחות המעניק לשלוח את הכוח לפעול בשם מעניק הזכות...עיון ביפוי הכוח שהוצג לפנינו מעלה כי התובע מייפה את כוחו של מר סעדי סלימאן עבד אל מנעם אבו עיישה מחברון להעביר את הנכס, היינו חלקה בת 7 דונמים בחברון שגבולותיה מוגדרים ביפוי הכוח, לקונה מר ג'מאל מחמוד חסן אל חמוז מחברון, כי הוא קיבל מחיר מלא ומוסכם עבור הנכס, וכי לא נותרו לו זכויות בו. משמע שההיבט השליחותי אכן התקיים ביפויי הכוח. ואולם לא שוכנענו כי התקיים בו גם ההיבט ההסכמי. ראשית, לא צורף ליפוי הכוח שהוצג לפנינו הסכם מכר המתייחס לעסקה העומדת בבסיסו של יפוי הכוח. גם לתצהיר התובע לא צורף הסכם מכר. שנית, על אף שביפוי הכוח מצוין כי התובע קיבל מחיר מלא ומוסכם עבור הנכס, לא ננקב בו הסכום ששולם. גם התובע ואחיו לא ידעו מהו סכום זה. יתר על כן, בנכס יש מבנה בן שתי קומות.. ואולם ביפוי הכוח אין כל התייחסות למבנה זה".
לגבי השוני בגרסאות המערער ציין בית הדין האזורי בין היתר כי "דברי התובע אינם מתיישבים אלה עם אלה. בעוד שבהודעתו (נ/1) לא הוזכרה כלל מכירת הנכס, והתובע אף ציין כי הנכס עדיין לא חולק בין היורשים, בתצהירו המאוחר הועלתה לפתע עובדה חדשה שלא בא זכרה קודם לכן בדבר מכירת הנכס על ידי האב המנוח. יתר על כן, בתצהיר שהגיש התובע במסגרת תביעה זו ציין התובע כי: "אבי רכש בזמנו את זכויות אחיו ואחותו בנכס זה ולאחר תקופה מכר את כל הנכס בשנת 1999"".
לנוכח הסתירות שהתגלו בעדות המערער ואחיו, וחוסר ההיגיון שבגרסת המערער לגבי מכירת נכס יחיד הקיים במשפחה, מבלי ליידע את היורשים על קיומה של העסקה ועל פרטיה, הגיע בית הדין האזורי למסקנה כי יש לדחות את טענת המערער כי הנכס נמכר.
המערער גם טען לגבי תוקפו של יפוי הכח כי כפי שמצא בית הדין האזורי את יפוי הכוח משנת 1998 קביל מבחינה ראייתית לגבי העברת הזכויות בו לאב המערער, כך גם יש לקבוע לגבי יפוי הכוח משנת 1999 בעניין מכירת הנכס לאחר.
לסיכום האמור, בשים לב לכלל התשתית הראייתית כפי שנפרשה בפניו, לרבות חוסר המהימנות של המערער, קבע בית הדין האזורי כי לא ניתן להסתמך על יפוי הכוח כראייה למצב הבעלות בנכס.
מדובר בקביעה עובדתית שלא מצאנו הצדקה להתערב בה.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, הערעור נדחה ללא צו להוצאות.
