שלילת דמי אבטלה למרות הסכמה לעבוד: עילות וערעורים

בתאריך 7.3.13 נימסר לתובעים מכתב בא כח הנתבעים הנושא תאריך 6.3.13 וזו לשונו: "...היום לא הגעת לעבודה באופן חד צדדי ללא תיאום וללא אישור, אינך עונה לטלפונים למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להשיגך... מרשתי רואה בכך התפטרות מהעבודה על כל המשתמע מכך...". בהקשר למכתב זה נציין, כי בהתאם לפסיקה עובד לא יכול להעמיד עצמו במצב של מפוטר על ידי כך שיודיע למעסיקו שאם המעסיק לא ינהג בדרך מסוימת, הוא יראה את המעביד כמי שפיטרו והמעביד אינו יכול להעמיד את העובד במצב של מי שהתפטר על ידי כך שהוא יודיע לעובד, שאם העובד לא ינהג בדרך מסוימת, הוא יראה בו כמי שמתפטר מהעבודה.

הנתבעים טענו, כי אחד מהעובדים שלא הגיע לעבודה ב- 6.3.13 הוחזר לעבודה, והכוונה למר נגוסה, אולם אין בהסכמה להחזיר עובד זה כדי לשלול את העובדה שהנתבעים הם אלה שבחרו שלא לאפשר לתובעים לחזור לעבודתם, בתאריך 7.3.13 או בסמוך לכך, לאור היתנהלות התובעים.

התביעה היתה בסכום מוערך והתובעים לא הציגו כלל ראיות, כי פנו למוסד לביטוח לאומי בתביעה לקבלת דמי אבטלה ונענו בשלילה, לא הציגו ראיות, כי היתקיימו בהם יתר הנתונים מעבר למכתב פיטורים על מנת שיהיו זכאים לדמי אבטלה (כגון התייצבות בשרות התעסוקה), וכי הסיבה שלא קיבלו דמי אבטלה הנה שהמכתב שניתן להם היה מכתב המגדיר את סיום ההעסקה כהתפטרות ולא כפיטורים.

יתר על כן בעיניין 'גפן' נפסק, כי החובה לתשלום דמי אבטלה חלה על המוסד לביטוח לאומי בהתקיים התנאים הקבועים לכך בחוק הביטוח הלאומי, וכי מכתב פיטורים אינו נכלל בין התנאים הקבועים בחוק הביטוח הלאומי לצורך זכאות לתשלום דמי אבטלה ולפיכך, לא קיימת עילה כנגד המעסיק בעיניין אי תשלום דמי אבטלה ע"י המוסד לביטוח לאומי.

בעיניין גפן אף נפסק כי : "לא זו בלבד שהמערער לא הוכיח את גובה הנזק שניגרם לו, שכן לא הובאו ראיות על משך התקופה בה נרשם כמובטל בלישכת שרות התעסוקה..., אלא שהיה עליו לפעול למיצוי זכויותיו ומהמוסד לביטוח לאומי...". אשר על כן, דין תביעת התובעים לקבל פיצוי בגין אי תשלום דמי אבטלה - להדחות.

...

בע"ע 300162/96 בתי מלון פנורמה בע"מ נ' וואיל סנדוקה ואח' נפסק: "המערערת מלינה גם על קביעת בית-הדין האזורי שלפיה אין לראות בהודעת המשיב 2 כי העובדים לא יופיעו לעבודה משום התפטרות. לא מצאנו מקום להתערב בקביעה זו. המשיבים טענו לזכויות מסוימות שלעתם קופחו בהם. על-כן הם החליטו לא התייצב לעבודה. אין בכך משום התפטרות אלא פעולת מחאה. לא רק שעובדים לא הודיעו על כוונתם להתפטר, אלא נהפוך הוא. הם הודיעו שהם לא יתייצבו לעבודה בגין הסכסוך בין הצדדים...". על מנת שיקבע, כי הסתיימו יחסי עובד ומעסיק, חייבת להיווצר וודאות, שהצד הפועל התכוון לסיים את הקשר והודיע על כך לצד השני, ולא אלה הם פני הדברים בענייננו.

בנסיבות אלה, דין התביעה שכנגד להידחות.

בסופו של דבר, גם אם היה חוסר בחודש מסוים לגבי ההפרשות לחברת הביטוח, הרי הנתבעת 2 השלימה הפרשות אלה ונכון למועד ההוכחות, הודו התובעים כי אותו חוסר בהפרשות שלגביו נטען בכתב התביעה, הושלם.

יתר תביעותיהם של התובעים, כמו גם התביעה שכנגד - נדחות.

חרף זאת, המל"ל לא העביר לו את תשלום דמי האבטלה עד היום, גם לאחר פניות רבות מצידו.

התביעה הראשונה הפסיקה את מירוץ ההתיישנות, אך מאחר שהסתיימה במחיקת התביעה בשנת 2001, והתובע לא ערער על פסק הדין, הרי שחלה היתיישנות של 11 שנה לפחות על תביעה זו. עוד לטענתו, פסק הדין אושרר בשנת 2003 והתובע לא ערער גם על כך. התובע אף פנה פעמיים במהלך השנים 2001-2002 למל"ל בטענות דומות לאלה שבתביעה דנא, וגם על החלטות המל"ל הללו חלה היתיישנות.

הצדדים הסכימו למחיקת התביעה הראשונה בהסתמך על הודעת המל"ל שהסתמכה על מכתב לסיוע המשפטי מיום 2.7.2000, ממנו עולה שנקבעו לתובע תקופות זכאות לדמי אבטלה החל מחודש יולי 1999, הוא החודש הראשון בו הציג התובע אישורי התייצבות בשירות התעסוקה.

על פי כתב התביעה בתביעה הראשונה, ביום 23.3.2000 העביר המל"ל לתובע החלטה בתביעתו לתשלום דמי אבטלה, אשר שללה זכאותו של התובע לדמי אבטלה בעד התקופה הנטענת, מהטעם שהתובע הפסיק לעבוד מרצונו, מבלי שהייתה הצדקה לכך לפי סע' 166 לחוק.

פרק הזמן להגשת תביעה באותה עילה נותר 12 חודשים, בנכוי התקופה שבין הגשת התביעה הראשונה לבין מחיקתה, וזאת ברוח סע' 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 הקובע כי במקרה בו הוגשה תביעה ונדחתה באופן שלא נבצר מהתובע להגיש תובענה חדשה באותה עילה, לא יבוא במניין ההתיישנות הזמן שבין הגשת התביעה לבין דחייתה.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, בעדויות ובראיות שהוגשו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

למעלה מן הצורך אציין כי על פני הדברים דין התביעה להידחות גם לגופה.

סוף דבר: התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

כתב התביעה הוגש בראשיתו לבית המשפט המחוזי בירושלים ע"ס 3,265,000 ₪ ובדיון שהתקיים בפני כב' השופטת ע' אבמן-מולר ביום 6.2.20 ניתן תוקף החלטה להסכמה הדיונית לפיה יוגש כתב תביעה מתוקן לנוכח סכומו והסכמת הצדדים לעניין הסמכות המקומית ההליך הועבר לבית משפט זה. לאחר הגשת כתב התביעה המתוקן הוגש כתב הגנה מתוקן בצרוף הודעה לצד שלישי, עו"ד מורן בוקובזה דמרי שייצגה את התובע לאחר ביטול מינויו של הנתבע.

הנתבע תיאם עם התובע פגישה אך לפגישה זו לא הגיע אלא הגיע נציג ממשרדו, עו"ד גולדשטיין, למרות שהנתבע מונה באופן אישי, מטעם הסיוע המשפטי, והתובע חתם בפניו על ייפוי כוח ומסר לידיו את כל המסמכים שאסף מהבנק, כהוכחה לתשלומי הפרישי המזונות.

לאחר שהסתבר לתובע כי הנתבע הוליך אותו שולל, הוא פנה למנהלת לישכת הסיוע, כאשר במקביל גרושתו של התובע נקטה בהליכי גבייה בתיק ההוצל"פ אשר הנתבע היתעלם מהם, לא עידכן את התובע ולא הגיב לדרישות.

כתוצאה מלחץ הנפשי התובע איבד את יכולתו לעבוד, הוכר ע"י המל"ל כנכה 100% והיה זכאי לקיצבת נכות מלאה, אך גם קצבה זו עוקלה.

אומר כבר עתה כי טענה זו תמוהה שכן כל כתב התביעה מתייחס לאופן בו טיפל הנתבע כעורך דין בתובע וביחס לרשלנות הטיפול המקצועי ומכאן ברי כי כתב התביעה מגלה עילה באופן מפורש כנגד הנתבע וטענה זו דינה להדחות.

התובע טוען כי העביר לעו"ד בוקובזה את המסמכים שהועברו מהנתבע לרבות צלומי השיקים ותעוד העברות בנקאיות (מוצג 4), פסק הדין למזונות משנת 2001 והחיוב במדור משנת 2005, החלטת בית המשפט לעינייני מישפחה על העברת המשמורת לתובע (מוצג 5 מיום 25.11.12) והצהרת התובע על הסכומים ששילם התובע בגין מזונות ומועדי התשלום במזומן, הפקדות שיקים, באמצעות הביטוח הלאומי וקיזוז קצבת נכות ודמי אבטלה (עמ' 14 שורות 11-14 לפרוטוקול).

זאת ועוד לאור הסבריו של הנתבע עצמו בחקירתו אשר היה מודע לעמדת ערכאת העירעור בנושא זה בהתייחס להחלטותיו של כב' השופט שני: "הוא לא פעם ולא פעמיים דאג לבטל את הרשמת בצורה של נו נו נו למה היא כל כך דבקה ברעיון שהדין הזה לא חל על יהודים ולא פעם ולא פעמיים בערעורים עליה הוא דואג לרדות בה ולא מבין מדוע היא לא מפרשת את הסעיף כפי שהוא חושב" (עמ' 31 שורות 4-7 לפרוטוקול).

...

אולם, נוכח הנסיבות שוכנעתי כי התובע זכאי לשיפוי בגין הוצאות שכר הטרחה להם נדרש בגין ניהול ההליך בהוצל"פ ובערעור לאחר ביטול מינויו של הנתבע ובסך של 35,000 ₪.

לא כך לגבי ייצוגו של התובע בהליך פשיטת הרגל משלא הוכח כי היה ברשלנותו של הנתבע כדי להוות את הגורם לקריסתו הכלכלית של התובע שהובילה לנקיטה בהליך זה. אשר לנזק לא ממוני אני מקבל את טענת התובע כי נגרמו לו עגמת נפש ועינוי דין בעקבות התנהלותו של הנתבע שלא מילא אחר החלטות הרשמת ולא פעל במועד לביטול ההגבלות שהוטלו במעמד צד אחד שיש בהן פגיעה בחירותו ובביטחונו הכלכלי.

לאור כל האמור, התביעה מתקבלת באופן חלקי כך שלסילוק סופי של התביעה אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סכום של 75,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל וכן הוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 15,000 ₪.

המערער לא עבר וועדת כושר למרות שהתבקש להציג אישורים רפואיים, השיב בערר כי לא סרב לעבוד, רק טען כי לאחרונה היה בחופשת מחלה, שדרישות העבודה הינן פיזיות והוא אינו מסוגל לעבוד.

ביום 28.12.22 - ובהמשך לדיון שהתקיים - הודיע המשיב על הסכמתו לכך שהעניין יחזור לועדת ערר בנוכחות המערער, במסגרתה תידון בטענותיו כנגד הסרוב דנן.

בדב"ע 1061/04 אריה זוהר - שירות התעסוקה, 14.10.04 נאמר: "אדם התובע דמי אבטלה חייב לעמוד בדרישות החוק הקובעות את זכאותו. תנאי בסיסי לזכאות לדמי אבטלה הוא נכונותו של דורש העבודה לבצע "עבודה מתאימה" ויכולתו הגופנית לכך.

דחייה אפריורית של הצעת עבודה או שלילת הצעה בלא בדיקה מספקת, אינם עונים על מידת ה"נכונות" הנדרשת ממבקש העבודה".

מן הכלל אל הפרט בנוהל שירות התעסוקה בעיניין השמה לעבודה מתאימה ורישום סרוב מס' 30.25.01 מובהרות העילות לרישום סרוב: בבחינת הסיבות הנ"ל, לא מצאתי עילה לרישום סרוב במקרה דנן.

...

ועדת הערר בראשות יו"ר הוועדה עו"ד רז מסורי, קבעה כדלקמן: "...העורר קיבל סירוב לעבודה עקב ראיון עבודה שהתקיים בלשכה 6.12.21. לטענתו לא סירב לעבודה וכל מה שאמר לשאלת המראיינת כי הוא היה בחופשת מחלה. לבקשתו ביקש לזמן את המעסיקה שתתמוך בגרסתו. המשיבה לעומת זאת הציגה מסמך בכתב ידה של המראיינת בו ציינה לגבי העורר כדלקמן: "לא יכול לעבוד פיזית, אישור על עבודה בישיבה בלבד. בטיפולים רפואיים הציג אישורים רפואיים". לאחר ששקלנו את טענות העורר הגענו למסקנה כי בצדק ניתן לעורר הסירוב.

בנוסף לכל האמור לעיל, התרשמתי כי נפגעה זכות הטיעון הבסיסית של המערער בשל האילוצים לקיים את הוועדה באופן טלפוני.

בסיכומו של דבר, המשיב לא הציג שום ראיה מטעם המעסיק לפיה המערער סירב לעבודה (הגם שוועדת הערר ציינה בהחלטתה כי הוצג לה מסמך בכתב ידה של המראיינת) ומנגד, הריני מקבל את גרסת המערער שהייתה עקבית ולפיה בשום שלב של הריאיון לא סירב לעבודה והוא בסך הכל השיב לשאלות המראיינת לעניין מצבו הרפואי (שראתה את ידו עם סד).

סוף דבר: הערעור מתקבל.

מהצוואה עלה כי ירשת חנות מהוריך וכן מחצית מכספים ונכסים אלו לא הובאו בחשבון ולא נבדקו לצורך בחינת זכאותך לפי סעיף 9 לחוק הבטחת הכנסה ובחודש 2.2018 וכן בחודש 3.2018 אינך זכאי לגימלת הבטחת הכנסה בשל דמי אבטלה שוללים זכאות.

ביום למחרת היתקיים דיון מוקדם בפני כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ, במהלכו הוסכם כי התובע יעביר לנתבע את המסמכים הנזכרים בסעיף 5 לעיל (ע' 2 ש' 2-4).

יודגש, כי "משמעות העילה של אי שתוף פעולה היא שהתובע גמלה אינו מאפשר למוסד לבדוק את התנאים המהותיים לזכאות לגימלה. טענת המערער, כי כל אימת שהמוסד טוען לחוסר שתוף פעולה עליו להוכיח את התנאי המהותי אותו ביקש והדבר לא התאפשר עקב חוסר שתוף פעולה מרוקנת למעשה את סעיף 19 לחוק מתוכנה, שכן משמעות טענתו היא כי המוסד צריך להוכיח תנאי מהותי שאינו יכול להוכיחו בהיעדר שתוף פעולה של התובע גמלה. ככל שהתובע גמלה אינו משתף פעולה, רשאי המוסד לנקוט את האמצעים הקבועים בסעיף 19 (ב) לחוק הבטחת הכנסה, והוא אינו נידרש להוכיח התנאי המהותי אותו ביקש לבדוק" (עב"ל (ארצי) 24101-09-16 נביל זיאדה – המוסד לביטוח לאומי (מיום 26.2.2018), סע' 6).

ואולם, חרף בקשותיו של הנתבע, נספח א' לפסק בוררות לא הומצא לעיונו, אשר נוכח מיהותו כאמור, יש בו לכאורה כדי לסייע בקבלת החלטה מושכלת בעיניינו של התובע, האם הוא זכאי להבטחת הכנסה אם לאו.

ניתן לערער לבית הדין הארצי לעבודה תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, בחנו את המסכת הראייתית והתרשמנו מהעדויות שנשמעו בפנינו, הגענו לכלל מסקנה כי דין התביעה להימחק.

שכן אנו סבורים כי לא נחתם לכאורה הסכם ביום 27.6.2017 אלא ביום 27.6.2019, זאת הן מאחר שבסעיף 8 סיפא נכתב כי "ביום 2.7.17 אשררה המנוחה את צוואתה"; והן לנוכח סעיפים 14, 38 ו-44 לפסק בוררות במסגרתם הפנה הבורר להסכם מיום 27.6.19 שסומן באות "א". לא בכדי נכתב בהודעת התובע מיום 6.5.2021 כי "אין ברשותו את ההסכם מיום 27.6.2017". תימוכין לכך ניתן למצוא אף בעדותו של עופר בפנינו, שכן בתחילה עופר טען בפנינו כי "הייתה החלטה של הבורר שאינני זוכר מאיזה תאריך היא אבל היא פוסקת לתובע לקבל כספים, שכירות של דירה של אמא שלי. אני לא יודע על מה מדובר" (ע' 4 ש' 1-3); ולאחר מכן עת נשאל "לפני פסק הבוררות אתה ואחיך חתמתם על הסכם מסוים"? ועל כך הוא השיב "כן"; ובהמשך עת נשאל "בהסכם הזה קבעתם מי יקבל את שכר הדירה של הורים"? ועל כך הוא השיב "לא. שכר הדירה של בית ההורים לא נקבע בהסכם הזה. זה נקבע בהחלטה מוקדמת של רופא (כנראה צ"ל בורר - ד.י.) לאחר מות האם בספטמבר 2017 ובהחלטה הזאת נקבע שעליו לקבל החל מספטמבר 2017 40% משכר הדירה (זה היה 4,000 ₪ אז הוא קיבל 1,600 ₪) (ע' 5 ש' 24-29). ובהמשך "מה שכתוב בהסכם (בסעיף 13 לפסק בוררות) זה מה שהוסכם וזה מה שקיבל תוקף של פסק בורר, אבל זה לא מתייחס לתקופה של אפריל מאי 2018 כי כל זה עדיין לא התרחש. זה התרחש מינואר 2019 וב-2018. כל מה שדובר מבחינה כספית זה על הדירה של הורינו ושהשכר דירה יתחיל 60% אני ו-40% התובע" (ע' 6 ש' 8-11).

וזה העיקר, עת נשאל עופר "בפועל לא החזרת לו שקל"? הוא השיב "נכון, כך שבסופו של דבר ה-700 ₪ שולמו לו באמצעות החלטת הבורר...700 ₪ זאת הכנסה של 1,600 ₪ ואני רשאי לקזז לו בעבור הדירה. שילמתי לו 700 ₪" (ע' 6 ש' 23-26).