שלילת גמלת ניידות לאחר הגעה לגיל פרישה

לחלופין מציעה גב' כסאברי לחשב את דמי הביטוח הרעיוניים שהייתה מחויבת בהם עד למתן הפטור מתשלום דמי ביטוח לעקרות בית בשנת 1996, ולהפחיתם מקיצבת הנכות שתגיע לה. גב' כסאברי מפנה גם לתיקון החוק שנעשה בעיניין גמלת הניידות, לאחר העלאת גיל הפרישה.

בסיכומיה עתרה גב' אליאס לקביעה שיפוטית לפיה "גיל הפרישה" לגביה לצורך זכאות לדמי תאונה וקיצבת נכות הוא "בהתאם ללוח א'1 חלק ד' לחוק", ולחלופין התבקש בית הדין לפעול לתיקון המצב החוקי והשלמת החסר החקיקתי תוך עירוב כל הגורמים הנדרשים לצורך כך. המוסד תומך בפסקי הדין של בתי הדין האיזוריים, מטעמיהם, וסבור שדין הערעורים להדחות שכן "הן המשיב והן בית הדין אינם רשאים להעניק גמלה שעה שהזכאות לכך נשללה באופן מפורש בהוראות החוק". המוסד מציין כי מדברי הכנסת עת נדונה הצעת החוק להכללת עקרות הבית במעגל הזכאים לקיצבת זקנה, עולה כי "מטרת החוק לא הייתה ליצור רצף בטוחי לעקרות הבית אלא לשפר את מצבן של עקרות הבית תוך מתן משקל לכך כי אינן משלמות דמי ביטוח". המוסד מדגיש כי המחוקק היה מודע לפער הזמנים שנוצר (והדברים נרשמו במפורש בדברי ההסבר להצעת חוק 2013) והחליט באופן מכוון - ובנגוד לעמדת המוסד כפי שהוגשה לעיונו - שלא לבטל את מעמד "עקרת הבית" אלא להותיר את המצב בעיניינן על כנו.

חריג שתכליתו שונה במקצת (והתווסף רק בשנת 1996 יחד עם הכללת "עקרות הבית" במעגל המבוטחים) נקוב בסעיף 246(ב)(4), ומטרתו "לוודא כי מבוטחת נכה, אשר הוכרה זכאותה לקיצבת נכות כללית טרם הגיעה לגיל פרישה, לא תיוותר ללא גמלת קיום לאחר פקיעת זכאותה לקיצבת הנכות מחמת גילה, אלא תוכל להמשיך ולקבל באופן רצוף קצבת זקנה (לרבות התוספת המעמידה אותה על גובה קצבת הנכות), גם אם אין לה תקופת אכשרה מספקת בעברה, וכל עוד הכנסתה אינה עולה על גובה ההכנסה המרבית" (עניין שירזי).

...

בית הדין האזורי לעבודה בנצרת (השופט מוסטפא קאסם ונציגי הציבור גב' יפה קריספיל ומר דודי נחום; ב"ל 49962-01-14), לאחר עיון בטיעוני הצדדים (בהעדר מחלוקת עובדתית לא נשמעו עדויות), ציין כי "דעתנו אינה נוחה מהמצב המצוי אשר בו חלק מעקרות הבית הנמצאות בטווח הגילאים בתפר בין גיל הפרישה לגיל הזקנה, אינן יכולות להגיש תביעה לנכות כללית ואף לא לקצבת זקנה". על אף זאת, מצא כי אין מנוס מדחיית התביעה.

סוף דבר - נוכח כל האמור לעיל, וככל שתישמע דעתי, הערעורים יידחו ללא צו להוצאות.

השופט רועי פוליאק אני מסכים עם קביעתה של חברתי, השופטת סיגל דוידוב-מוטולה, לפיה יש לדחות את הערעורים, מהטעמים המפורטים בחוות דעתה המקיפה של חברתי.

סוף דבר על דעת כל חברי המותב, הערעורים נדחים ללא צו להוצאות.

[footnoteRef:2] [2: סעיף 21 בהסכם הניידות תוקן ביום 5.8.2013 במסגרת תיקון 24 להסכם, ונוסחו נכון להיום הוא כדלקמן:"מי שקבל קיצבת ניידות בתכוף לאחר שהגיע לגיל הפרישה הקבוע בחוק, בהתאם לחודש לידתו, בחלק ב' בלוח א1' או מי שקבל הלוואה עומדת בתוך ארבע שנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב ברשותו יהיה זכאי, על אף האמור בפיסקה (1) להגדרת "מוגבל בניידות" שבסעיף 2, להטבות לפי הסכם זה."]

לגישת המערערת, היא הגיעה לגיל 65 בשנת 1985 והמשיכה לקבל קצבת ניידות ממועד זה ועד שלילת רישיונה.

ראשית, תיקון 24 ניכנס לתוקף ביום 5.8.2013, לאחר המועדים הרלוואנטיים להליך זה. לא זו אף זו. במסגרת תיקון זה שונתה הגדרת "מוגבל בניידות" כך שבסעיף 2 להסכם הניידות, במקום המילים "שמלאו לו 65 שנים" יבואו המילים "לאחר שהגיע לגיל פרישה הקבוע בחוק...". בהתאמה תוקן סעיף 21 להסכם הניידות.

...

בתיקון מס' 24 להסכם הניידות, עליו נסמכת המערערת לראשונה בטיעונים שהגישה בכתב לאחר דיון "קדם ערעור", גם כן לא מצאנו ממש.

סוף דבר לאור כלל האמור, בדין דחה בית הדין האזורי תביעתה של המערערת כנגד החלטת המוסד לשלול את קצבת הניידות ששולמה לה, מיום 1.1.2012 ואילך.

אשר על כן, הערעור נדחה.

זאת להבדיל ממי שקבל גמלת ניידות בתכוף לפני הגיעו לגיל פרישה, אשר זכאי להמשיך לקבל אותה גם לאחר הגיעו לגיל פרישה (ראו סעיף 21 להסכם הניידות).

טוען התובע כי שלילת האפשרות למנוע גמלת ניידות ממי ששכב באישפוז בעת שמלאו לו 67 היא חוסר צדק.

...

במישור הסעדים, העותר מבקש כי נורה למשיבים להקים "ועדות חריגים", שיוכלו לחרוג מהוראותיו הפורמאליות של הסכם הניידות משיקולי "צדק והגינות אנושית". בתגובתו, אליה הצטרף גם משיב 2, טען המוסד לביטוח לאומי כי דין העתירה להידחות על הסף, נוכח קיום סעד חלופי בדמות פנייה לבית הדין לעבודה.

מה גם שוועדת חריגים שכזו עלולה להוביל לחוסר ודאות בכללי הזכאות ומשום כך ולטעמנו אינה בגדר מדיניות שיפוטית ראויה.

אלא שבענייננו לא מצאנו טעמים שכאלו.

כללם של דברים, לא מצאנו טעמים המצדיקים להאריך את המועד להגשת התביעה ולכן אין מנוס אלא לדחותה מחמת התיישנות כפי שטען המוסד.

בעב"ל 83/06 ג'אן טייץ נ' המוסד לביטוח לאומי (ניתן ב- 2.6.09), נקבע, כי: "... כך דרך כלל, כך במיוחד בעידן הגלובליזציה בו מתקיימת ניידות תכופה ולעיתים אף קבועה ברחבי העולם, אין לשלול מציאות לפיה יהיו לאדם זיקות מהותיות לישראל, גם אם הוא מחלק עתותיו בשהייה בארץ ומחוצה לה, כשם שאין לשלול בהכרח תושבות כפולה, בדומה לאזרחות כפולה. במסגרת זו ובהיותם חלק אינטגרלי מתופעה כלל עולמית זו, רבים וטובים מאזרחי ישראל ותושביה, צעירים ומבוגרים כאחד, עושים תכופות בביקורי בני מישפחה הפזורים ברחבי תבל, וטועמים טעמו של "העולם הגדול" בהתפתחותם המקצועית והעסקית לצרכי לימודים, או עבודה מחוץ לישראל, כמו גם בידע שהם מביאים עימם לקהילה הבינלאומית.

על רקע זה, מוצאת ביטויה המגמה שבדין להגמשת פרשנות המונח "תושב ישראל" אף בהוראות חוק הביטוח הלאומי, במסגרתן מוכרת שהות ממושכת של תושב ישראל בחוץ לארץ, מבלי שתישללנה זיקתו לישראל וזכותו לגימלה, כגון בסעיפים 324 ו- 324א לחוק.

לכך יש להוסיף את העובדה, כי לאחר כחמש שנים, ב- 18.3.07, פנה התובע שוב ביוזמתו באמצעות רואה החשבון שלו (נ/15), לבירור זכויותיו אצל הנתבע, "בין אם הוא שוהה בחו"ל לצרכי עבודתו, וכן אם הוא ממשיך לעבוד בחו"ל גם אחרי הגיעו לגיל פרישה". מניסוחה של הפניה, ניתן ללמוד בבירור, שהתובע לא העביר את מרכז חייו מישראל לפולין, אלא "שוהה" בפולין לצרכי עבודה.

...

לאור כל האמור לעיל, במצטבר, היות והוכח בפנינו כי בזמנים הרלוונטיים לתביעה, מרכז חייו של התובע נותר בישראל, וכי שהייתו בחו"ל היתה לצרכי עבודה, אין לנו אלא לקבוע כי התובע נותר תושב ישראל, ומשכך הוא חייב בתשלום דמי ביטוח על פי חוק.

התביעה נדחית.

בנסיבות העניין, ועל אף התוצאה אליה הגענו, החלטנו שלא לחייב את התובע בהוצאות.

התובע המשיך לקבל הטבות וזכאותו לא נשללה גם לאחר גיל פרישה .

הסעיף הרלוואנטי לעניינינו הוא סעיף 21 להסכם הניידות, הקובע בהאי לישנא: (א) מי שקבל קצבת ניידות בתכוף לפני שמלאו לו ששים וחמש שנים או מי שקבל הלוואה עומדת בתוך ארבע השנים שקדמו להגיעו לגיל האמור או שקבל הלוואה עומדת לרכישת הרכב שברשותו יהיה זכאי, על אף האמור בפיסקה(1) להגדרת "מוגבל בניידות"שבסעיף2,להטבות לפי הסכם זה". מהאמור לעיל עולה כי מבוטח אשר קיבל גמלת הניידות לפני גיל 65 יוכל להמשיך ולקבלה לאחריו.

לפיכך בהתאם ללשון סעיף 21 להסכם הניידות מי שקבל גמלת ניידות לפני 'גיל פרישה' יוכל להמשיך ולקבלה לאחריו בהתאם כאמור לכללים הנזכרים בהסכם הניידות.

...

אשר להשתהות הנתבע בנקיטת הליכי גבייה יפים הדברים אשר נקבעו בעניין עבל (ארצי) 24871-06-15‏ ‏ זהורית טל נ' המוסד לביטוח לאומי[פורסם בנבו](ניתן ביום 18.5.17)וכך נפסק -"אין חולק כי על המוסד לביטוח לאומי, כרשות ציבורית, לפעול במהירות הראויה בדרישתו מן האזרח לקיים את חובותיו. השאלה אם פעל המוסד במהירות המתבקשת, צריכה להיבחן בכל מקרה על פי נסיבותיו. על כך עמד בית דין זה בפסיקתו בפרשת לבנה חג'ג' (עב"ל (ארצי) 1844-09-10 המוסד לביטוח לאומי – לבנה חג'ג' [פורסם בנבו] (1.4.15), להלן: פרשת חג'ג'). בחוות דעתה באותה פרשה הרחיבה חברתי השופטת גליקסמן ומנתה את אמות המידה לבחינה אם התנהלותו של המוסד לוקה בשיהוי החורג מגדר הסביר, כדלקמן: "באיזה מועד היה למוסד לביטוח לאומי המידע הדרוש לנקיטת הליכי גבייה ופרק הזמן שחלף מאותו מועד עד לנקיטת הליכי הגבייה או קיזוז; המשאבים שעמדו לרשות המוסד בתקופה הרלוונטית שהשפיעו על יכולתו של המוסד לעשות שימוש במידע שהיה בידיו לצורך נקיטת הליכי גבייה או קיזוז; הפעולות שנקט המוסד מהמועד בו המידע הגיע לידיעתו עד למועד בו נקט פעולות לגביית החוב, דהיינו האם שלח הודעות למבוטח, פנה למבוטח בהצעה להסדיר את חובו וכיו"ב; תרומתו של המבוטח ליצירת החוב לרבות אי מסירת מידע או אי דיווח בזמן אמת למוסד לביטוח לאומי; הנזק הראייתי שנגרם למבוטח בשל חלוף הזמן; שיעור החוב; אחריותו או תרומתו של המוסד ליצירת החוב, ועוד. בנוסף יש לשקול את האינטרס הציבורי, הנזק שנגרם כתוצאה מביטול הליכי הגבייה או הקיזוז, בהתחשב בחשיבות גביית דמי הביטוח להגשמת תכליתו של חוק הביטוח הלאומי ובקשר ההדוק שבין דמי הביטוח שחייב המבוטח לשלם ובין זכויותיו". בנסיבותיו הייחודיות של מקרה זה עת מדובר בנכה אשר יכולתו להשתכר אינה גבוהה וודאי עם חלוף השנים, שעה שלא נשלחה אליו הודעה על החוב בסמוך למועד היווצרותו, אלא לאחר ארבע שנים מיום היווצרות החוב, מבלי שהנתבע נתן כל הסבר לעניין ההשתהות בהליכי הגבייה והתעלמותו מהנתונים שהועברו ביחס לשנים 2008-2009 ,סבורני כי דבק פגם בהפעלת שיקול דעת הנתבע.

חרף האמור לעיל,סבורני כי פגם זה נרפא מעצם העובדה כי ניתנה לתובע אפשרות להעלות טיעוניו בפני הוועדה לביטול חובות ובמסגרת הליך זה. לאור האמור לעיל ,שוכנעתי כי ביחס להשתהות הגבייה בשנים 2008-2009 עת אחז הנתבע בכל המידע הדרוש מאת התובע אולם בחר להודיעו דבר החוב רק בתום שנת 2012 ללא כל הסבר לשיהוי, יש לקבל טענת התובע ביחס לשנים אלו בלבד.

לאחר איזון בין הזכויות המתנגשות מחד גיסא, זכות התובע כי יובא לידיעתו חוב אשר נוצר עקב טעות הנתבע סמוך ככל שניתן למועד יצירת החוב ובטרם יסתמך על הכספים אשר שולמו לו ומאידך גיסא, האינטרס הציבורי ותכלית החוק ואי קבלת כספים שלא על פי החוק , הנני קובעת כי על הנתבע להשיב את הסכומים אשר קוזזו מקצבת התובע ביחס לשנים 2008-2009 בלבד , מאחר וכאמור הנתבע השתהה בגביית החוב מבלי ליתן הסבר לדבר עת היו בפניו מלוא הנתונים הרלוונטיים לתקופה זו. מאחר והתובע מיוצג על ידי הסיוע המשפטי, לא ניתן צו להוצאות.