שלילה על סוג מסוים של רכב (מלגזה, משאית וכו')

מדובר בגלגלים של כל סוגי כלי הרכב, לרבות: כלים הנדסיים כבדים, משאיות, רכבים פרטיים ואוטובוסים.

התנאי הנוסף למשך העמידה הוא חוסר האפשרות, בגלל המאפיינים של סביבת ו/או שגרת העבודה, ללכת יותר ממספר צעדים במשך יותר ממחצית המשמרת עמידה בלבד, אפילו במשך שעות רבות, איננה גורמת להחמרת מצב הדליות, אם במהלך אותן השעות העובד חופשי להלך כמתואר בעובדות המוסכמות בסעיף 2 תת סעיפים ו',ז',ו'-ח': 80% משעות עבודתו של התובע היו תוך כדי הליכה ממושכת, וגם התובע אימץ את רגליו במהלך העבודה משום שהיה הולך לאורך כל רחבי המוסך בין העמדות השונות, למחסן וממנו וכו'.

אציין גם שתאור העובדות המוסכמות איננו סותר את מסקנותי שלעיל: הרמת משאות כבדים איינה גורם רלבאנטי להחמרה במצב הדליות, מה גם שכדי להרים משא כבד כגון גלגל של רכב צבורי או רכב מכאני גדול, קיים גם מיכשור מכאני עוזר, כגון מלגזות ועמדות להרמת רכב כבד, כך שהמשא הזה אינו דורש מבנה גוף מיוחד או כוח פיזי יוצא דופן של עובד המוסך.

ובתשובותיו טען כי "אין קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין מחלת הדליות". בחוות דעתו שלל המומחה קשר סיבתי בין עבודת התובע לליקוי ממנו סובל וקבע: "אין קשר סיבתי בין תנאי עבודת התובע לבין מחלת הדליות". המומחה מנמק כי "התנאים האלה אינם גורמים ואינם תורמים להחמרה של דליות בוורידי הרגליים". בעב"ל (ארצי) 1608-04 שלום אזולאי - המוסד לביטוח לאומי מיום 18/3/08 היתייחס בית דין זה למעמדה המיוחד של חוות דעת מומחה מטעם בית הדין, וקבע כי: "בתי הדין נוהגים ליתן משקל רב לחוות דעת המוגשות על ידי מומחה יועץ רפואי מטעם בית הדין, שכן אובייקטיביות המומחה מטעם בית הדין רבה יותר. חוות דעתו הרפואית של המומחה היא בבחינת ראיה ויש להתייחס אליה ככזאת. מטבע הדברים, מייחס בית הדין לחוות הדעת משקל מיוחד, הגם שאין הוא כבול בה. ברור, כי בשאלות רפואיות, יסמוך בית הדין את ידיו על חוות דעת המומחה ומסקנותיו ולא יסטה מהן אלא אם קיימת הצדקה עובדתית או משפטית יוצאת דופן, לעשות כן) עב"ל 388/05 אליעזר וידר – המוסד לביטוח [פורסם בנבו] ] (מיום 28.2.2006). לאור זאת נפסק כי ככל שעל פניו אין בחוות דעת המומחה פגמים גלויים לעין, ואין היא בלתי סבירה על פניה, אין בסיס לפסילתה. עוד נפסק כי "יתכן שבשאלה מסויימת יהיו לרופאים דיעות שונות. במחלוקת בין רופאים שכל כולה משדה הרפואה, לא יכניס בית הדין את ראשו, אלא יקבל את חוות דעת המומחה מטעם בית הדין, כאמור, ככל שהיא סבירה על פניה ואין בה פגמים נראים לעין) " עב"ל 1035/04 דינה ביקל – המוסד מיום 6.6.2005 (ההדגשות אינם במקור – י.ש).

...

ואכן, גם בענייננו, לא מצאתי סיבה לסטות מחוות דעתו המנומקת של המומחה, ומשמעות הדבר כי דין תביעת התובע להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

לאחר שעיינו בטענות הצדדים ובכל הראיות שבתיק מצאנו כי דין התביעה להדחות וטעמינו הם כדלקמן: התשתית העובדתית בעיות אורתופדיות ופגימות במפרקי הגוף הן תופעה שכיחה ביותר, המאפיינת את כלל האוכלוסייה מעל גיל מסוים.

"במקרה שלפנינו על פני הדברים אין לשלול את אפשרות הקמת תשתית מיקרו-טראומתית שתצדיק מינוי מומחה רפואי.

נוסף על כך, יש לבחון את טיב הרכב בו נהג המבוטח, האם זה פרייבט או אוטובוס או משאית והימצאות בולמי זעזועים ברכב.

כל פעולת פריקה והעמסה הייתה מורכבת מתנועות מגוונות, עבודתו כללה הרמת ארגזים באופן ידני, הרמת ארגזים באמצעות מלגזה (פרוטוקול, עמ' 3 שורות 16- 31), הליכה, שימוש בעגלה (ס' 9 לתצהיר התובע), שימוש בקלנועית (פרוטוקול, עמ' 3 ש' 22) ובאמצעי עזר לפריקה ולהעמסה, ביצוע ספירת מלאי (ת/1), הוצאת שוברים מהמחשב (פרוטוקול עמ' 4 ש' 12-19) וכו'.

בהיעדר אסמכתות אחרות או עדות ממונה, ניתן להניח כי ההערכה הכמותית שהופיעה בתצהיר התובע נועדה לקדם את תביעתו ולפיכך כי מדובר בהערכת יתר, ממנה אין ביכולתנו ללמוד על הקפם ועל פרקי הזמן שהוקדשו להרמת ארגזים, לשימוש בעגלה, להסתייעות באמצעי עזר או בעובדים אחרים לצורך הרמת ארגזים, לנהיגה במלגזה, לספירת מלאי, לדחיפת עגלה, להליכה, להנפקת שוברים מהמחשב וכיוצ"ב. לכך יוסף שאף סוגי הפעולות שחזרו על עצמן, הרמה והורדה של ארגזים, היו מורכבות מתנועות מגוונות ושונות.

...

לפיכך, טענת התובע כי יש להכיר בפגיעה בגבו על פי תורת המיקרוטראומה נוכח נהיגתו על מלגזה, נדחית.

סוף דבר לאור כלל האמור לעיל, לא שוכנענו כי התובע הרים את הנטל להכיר בפגיעה בגבו כפגיעה בעבודה, כמשמעה בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה- 1995, על פי תורת המיקרוטראומה.

התביעה נדחית ללא צו להוצאות.

הכרעת בית משפט קמא בסוגיה התבססה על תצהירים, תעודות עובדי ציבור שהוגשו, מוצגים שהוגשו בהסכמה והסכמה על עובדות מסוימות.

לדברי באי כוח המבקשים אכן ניתן להתקין על הבובקאט במקום הכף דברים אחרים כגון: מקדח, מנוף, מגרדת וכו', ואולם דברים אחרים המותקנים לצורך ייעודים מישניים, אין בהם כדי לשנות את המסקנה שייעודו העקרי של הבובקאט לשמש לשינוע מטענים ולתחבורה.

לבסוף, טענה קרנית כי גם אם ניתן היה להביט בדוחק על פעולת שנוע תכולת הכף הקדמית כפועלה של תחבורה יבשתית, הרי במקרה הטוב מבחינת המבקשים זהו אחד משלל ייעודיו של הבובקאט, אך בודאי לא עיקר ייעודו, כנדרש לשם הכללת כלי רכב מנועי תחת כנפי חוק הפיצויים.

עוד עולה מעיון בתע"צ כי הכלי הוא מכונה ניידת והעברת הכלי מאתר בניה אחד למישנהו מתבצעת על גבי משאית ואסורה תנועתו בכל סוג כביש.

עיקר ייעודו הוא לשמש ככלי עבודה, ומשכך אין הבובקאט עונה על ההגדרה הבסיסית של רכב מנועי כמשמעותה בחוק הפיצויים.

ואולם, בהילכת עופר נחום נקבע על ידי כב' השופט אור כי כדי לעמוד בדרישה בדבר עיקר הייעוד כדלקמן: "כדי ליישם מבחן זה בעניינינו, עלינו לבחון, אם המלגזה, על-פי טיבה, נועדה לפעול בין מקומות גיאוגרפיים שונים, או שמא נועדו מלגזות מסוגה לפעול בתחומיו של אותו מקום גיאוגרפי. אם יתברר כי המלגזה שבה עסקינן, על-פי טיבה, אינה מיועדת לפעול בין מקומות גיאוגרפיים שונים, הרי שייעודה אינו תחבורה "יבשתית", כמובנה בחוק הפיצויים".

עוד ובנוסף אציין כי טענת המבקשים בדבר זהות בין הבובקאט והמלגזה נדחתה עוד בפסק דינו של בית המשפט בעיניין עיזבון המנוח עתאמנה, ואין לי אלא לצטט מדבריו של כבוד השופט ברלינר לעניין ההשוואה האמורה: "יש שיסברו כי ניכרת אי התאמה בין מסקנה זו, כי השופל יסווג כ"מכונה ניידת" לבין סיווגה של מלגזה כרכב שעיקר יעודו למטרות תחבורה, כמפורט בהחלטת בית המשפט העליון בפרשת עופר נחום (רע"א 613/95 - קרנית נ' עופר נחום ו-3 אח', פ"ד נא(4), 659).

...

לטענת המבקשים אותם הנימוקים שהביאו להלכה שנקבע על ידי בית המשפט העליון ברע"א 613/95 קרנית נ' עופר נחום, פ"ד נא (4) 659 (1997) (להלן: "הילכת עופר נחום") לפיה מלגזה היא כלי רכב, מובילים למסקנה ההכרחית שגם בובקט הוא כלי רכב.

פועל יוצא מכל האמור כי דין ערעורם של המבקשים להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור דין הערעור שהוגש על ידי המבקשים להידחות.

המבקשים ישלמו ביחד ולחוד לקרנית הוצאות ושכר טרחה בסך כולל של 7,500 ₪.

תביעת המדינה לשיפוי הוגשה נגד שורה של גורמים: נגד לואי אלנשאש, אשר נהג ברכב הפיאט בו נסע נתנאל [להלן – לואי]; נגד הפול – המאגר הישראלי לביטוחי רכב, אשר ביטחה את הרכב במועד התאונה [להלן – הפול]; נגד קרנית, בשל טענות הפול כי לואי נהג ללא רישיון וללא ביטוח; נגד אילן טלקר, אשר נהג במשאית אשר פגעה ברכב בו נסע נתנאל [להלן –אילן]; ונגד כלל חברה לביטוח בע"מ, מבטחת המשאית [להלן – כלל].

על פי כתב האישום "הנאשם גרם לתאונת דרכים בכך שנהג רכבו ברשלנות, והיתנגש עם חזית רכבו בחלק אחורי של רכב פרטי... נהוג בידי אלנשאש לואי, אשר עמד בימין הדרך, עם אורות מהבהבים דלוקים. כתוצאה מהתאונה נדחף רכב הפיאט לימין הדרך עלה על המדרכה והיתנגש בקיר בנוי בימין הדרך...". אילן הודה בעובדות כתב האישום והורשע בעבירות שיוחסו לו. קרנית הוסיפה והביאה לעדות בבית המשפט את גב' דליה בן מרקו, מי שנקראה ע"י נתנאל סמוך לפני התאונה להביא דלק לחילוצם.

אמנם נכון שבעת התאונה היה הנפגע בתוך הרכב ואולם, על פי ההלכה, "אין לקבל מבחן טכני של נוכחות ברכב לצורך קביעה שמתקיים 'שימוש ברכב' מסוג 'נסיעה'. זוהי פרשנות שיש בה הרחבה שאינה מתבקשת מלשון החוק, ומנוגדת לתכליתו של תיקון מס' 8" (רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל, 29.10.07).

הובהר לעניין הסיכון התחבורתי כי "אין צורך להדרש לבחינה קונקרטית האם המיקום הספציפי בו חנה הרכב במקרה מסוים יצר סיכון תחבורתי, אלא די בכך שחניית רכב באותו מקום, למשל, בשולי הכביש בדרך בין-עירונית, ככלל יוצרת סיכון תחבורתי בתור שכזו" (ע"א 4430/12 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' אלעסווי, 1.7.14).

בעניינינו, בעת היתרחשות התאונה היו נתנאל ולואי במצב של המתנה לחילוצם, ברכב ללא דלק, ולא נעשתה ברכב כל פעולת "נהיגה" הטעונה רישיון נהיגה (והשווה: ע"א (י-ם) 5524/04 מירזקנדוב נ' חמו, 20.12.04 שם נקבע כי שימוש של דחיפת קטנוע שמנועו אינו פועל אינו מהוה פעולת נהיגה הטעונה רישיון נהיגה; ת"א (מחוזי חי') 625/06 אוסמה נ' סירט, 22.6.08, שם נקבע כי ה"שימוש ברכב מנועי" שנעשה ע"י הנפגע –תיקון או טפול דרך - שנעשה בעת שהרכב היה בעצירה מוחלטת אינו שימוש הטעון רישיון נהיגה; ת"א (מחוזי חי') 661/05 בורקאן נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, 18.10.06, שם נקבע כי הטענת מצבר מלגזה במוסך, תוך התנעת מנוע, אינה פעולת נהיגה הטעונה רישיון נהיגה.

פרשנות לשונית ותכליתית של חוזה הביטוח, בהנתן שמדובר בחוזה ביטוח חובה מפני ניזקי תאונות דרכים, מובילה למסקנה שיש לפרש את התניית הכסוי הבטוחי בקיומו של רישיון נהיגה בר תוקף כחלה רק על תאונת דרכים שארעה עקב "נהיגה" ברכב ולא על תאונת דרכים שאירעה עקב "שימוש" אחר ברכב (כניסה וירידה מרכב, טפול דרך וכו') (והשווה: ת"א 2141-08-07 (מחוזי מרכז) בקר נ' לברושקו, 23.6.10, רע"א 5946/10 בקר, שם, וכן ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, 25.6.07).

בעניינינו, משלא נעשה ברכב בעת התאונה שימוש של "נהיגה" לא נשלל הכסוי הבטוחי על פי הפוליסה.

...

סיכום כל האמור מוביל מסקנה כי החובה לשאת בנזקי הנפגע חלה על הפול.

מכל הטעמים הללו, דין טענת הפול להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה שהנתבעת 2, "הפול", היא החבה בפיצוי הנפגע, ולפיכך היא הנושאת במלוא החבות כלפי המדינה בהתאם למוסכם בפסק הדין החלקי.