שליטת שומר שכר בנכס שליטה בנכס על ידי שומר שכר

סעיף 1 לחוק חוזה קבלנות מגדיר חוזה קבלנות כך: "חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר כשהקבלן אינו עובדו של המזמין". השרות בגינו קיבל הנתבע תשלום מהתובעת כלל את הרמת המדחס על ידי המנוף, העמסתו והובלתו למרווחי הנקודות השונות לקידוח.

סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות מורה כי כאשר ניזוק נכס של המזמין בעודו בידי הקבלן ייראו את הקבלן לעניין חוק השומרים, תשכ"ז-1967 כשומר שכר ששמירת הנכס אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו.

מקובלת עלי טענת הצד השלישי ולפיה, אין חובה שהנכס יצא מאתר התובעת על מנת שייחשב כנכס שנימצא בפקוח הנתבע או בשמירתו, שכן המבחן הקובע הנו מבחן השליטה בנכס בעת הרלבנטית לקרות הנזק.

...

לפיכך, דין ההודעה לצד שלישי ששלח הנתבע לצד השלישי, אשר נסמכת על תנאי הפוליסה, להידחות.

סיכום הדברים לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את התביעה בחלקה הקטן בלבד ומחייבת את הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים כלהלן: סכום של 10,895 ₪, בגין הנזק הישיר שנגרם למדחס באירוע, בתוספת ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 9.11.14 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

בנסיבות העניין, ראיתי לנכון להורות לגזברות להשיב לתובעת את המחצית השנייה של האגרה, באמצעות ב"כ. אני דוחה את ההודעה לצד שלישי.

סע' 2(ב) לחוק השומרים תזכ"ז- 1967 קובע : "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לניזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או ניזקו נגרמו שלא ברשלנותו." אם כן, הנתבע אחראי לקרות הנזק אלא אם היה מוכיח כי לא היה עליו לחזות הנסיבות אשר גרמו לנזק וכי לא יכול למנוע תוצאותיהן.

העברת נטל הראיה: סע' 41 לפקודת הנזיקין קובע את דוקטרינת חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." בעיניינו לאור הודיית הנתבע באשר לגירסת קרות התאונה עולה בבירור כי אין לתובע ידיעה או יכולת לדעת מה היו הנסיבות אשר גרמו למקרה שהביא לידי הנזק והנזק נגרם לרכבו כאשר לנתבע הייתה שליטה מלאה עליו.

...

לכל האמור לעיל יש להוסיף את העובדה שהתובע הוכיח את נזקיו על ידי צירוף קבלות מתאימות, המחזקות את חוות הדעת וכי השמאי מטעמו העיד כי כל הנזקים היו נראים כי אכן ארעו לאחרונה וכי הסכום שביקש התובע עבור עגמת נפש, טרחה ואבדן שעות עבודה הינו סביר בנסיבות העניין סבורני כי יש לקבל התביעה במלואה.

ההודעה לצדדים השלישיים: כאמור ההודעה לצד ג' 2 נמחקה לאחר שהנתבע טען כי חרף מאמצי האיתור לא אותר צד ג' 2; באשר לצד ג' 1, מאחר והתובע לא היה עקבי לגבי זהות הרכב הפוגע ומשום שלא הוגש כתב הגנה ואישור המסירה שהוגש לתיק בית המשפט לא היה קריא ולא הוגש תצהיר המוסר, וצד ג' 1 לא התייצב לדיון, אני סבור כי יש למחוק אף את ההודעה את ההודעה לצד ג' 1 .

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, על הנתבע לשלם לתובע כדלקמן: 1) את הסך 66,731 ₪ בתוספת הצמדה ורבית מיום הגשת התביעה (25.11.15) ועד ליום התשלום בפועל; 2) את הוצאות המשפט בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל (הוצאות המשפט כוללות את אגרת המשפט כפי ששולמה ושכר עדי התביעה כפי שנפסק); 3) שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪ בתוספת הצמדה ורבית מיום מתן פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

בפסק הדין בעיניין בוקריס הוטעם- "בשל האופי המיוחד של השמירה של בית המלון על נכסי האורח, כאשר השליטה והחזקה בנכס נותרת בידי האורח, והמלון יכול להפעיל לרוב רק 'שמירה היקפית' בלבד, מצא המחוקק לנכון, להעניק לבית המלון הגנה מעט רחבה יותר משל שומר שכר רגיל, שבידו גם השליטה והחזקה בנכס הנתון לשמירה, ועל כן נוספו הפטורים שבסעיפים 12(ג) ו-12(ד) לחוק, והגיונם עימם. כאשר מדובר בנכסים רגילים שאורחי מלון נוהגים להביא עימם, תהיה אחריותו של המלון ככל שומר שכר אחר – שכן מידת התמריץ לגניבת חפצים 'סתם' הנה קטנה יותר מהתמריץ לגניבת חפצים יקרי ערך, והמלון צריך להפעיל מידה סבירה של שמירה היקפית כדי למנוע גניבתם. אותה מידת שמירה סבירה, עשויה שלא להספיק, כאשר מדובר בחפצים יקרי ערך, ועל כן, מצא המחוקק להטיל אחריות גם על האורח המתאכסן במלון, ליידע את המלון בדבר קיומם של אותם חפצי ערך, כדי שהמלון יוכל, לפי שיקול דעתו, להפעיל מידה מוגברת של שמירה עליהם." פסיקה זו תומכת בפסקי הדין שאוזכרו ע"י ב"כ הנתבעת בסיכום טענותיה, אגב הפניה לדיון בבקשת ערעור בעיניין האחריות לחפציה של המשיבה, שכללו דברי הערך שלא נשמרו בכספת בית המלון ראה רת"ק (מחוזי ב"ש) 535-07-14 אסטרל ויליג' בע"מ נ' עינב אלמליח (נבו 13.08.2014)‏‏ וכן פסיקת בית המשפט בתא"מ (שלום טב') 1951-06 פאדי גאנם נ' לקסן ישראל בע"מ (מלון הנסיכה אילת) (נבו 26.05.2008)‏‏ שם נקבע כי – "פטור המלון מחובתו כשומר שכר באשר לאובדנם של כספים, ניירות ערך או חפצי ערך שונים, אלא אם כן, מתקיימים שני תנאים מצטברים והם מתן הודעת האורח לבעל המלון על קיומם של אותם חפצים ברשותו, ואי דרישת בעל המלון למסירתם להחזקתו." הטענה נוספת עליה נסמך ב"כ התובעת כדי לזכות את התובעת בסכום הנתבע (שכאמור לא הוכח עד תום) והמתייחסת לבקשתו לתלות בנתבעת את האחריות לגניבה בשל התרשלותה בשמירת תוצרי המצלמות, נזקקת להוכחת עילת תביעה בנזיקין, המחייבת ממילא הוכחת יסודות העוולה קרי חובת זהירות, התרשלות, קשר סיבתי ונזק – על-פי מאזן ההסתברויות.

...

בהקשר זה עדותה הובאה באריכות ויש בה כדי לבסס בסופו של יום את המסקנה בדבר העדר הוכחת הסכום שנגנב, שכן במלוא עדותה לא הצליחה התובעת להצהיר על מניית הסכום לאשורו ועל נסיבות העלמותו.

בע"א 542/87 קופת אשראי וחסכון אגודה הדדית בע"מ נ' מוסטפא בן אחמד עוואד, מד(1) 422 (1990)‏‏ נפסק "ידוע, אין זה מספיק, שמזיק, החב בחובת זהירות, התרשל כלפי הניזוק. תנאי הוא לאחריותו של המזיק, כי התרשלותו היא שגרמה לנזקו של הניזוק. דהיינו, שקיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין הנזק. קשר סיבתי זה אינו רק 'עובדתי' אלא אף 'משפטי', אשר 'נקבע על ידי תהליך' של בחירה מתוך ה-' 'causa sine qua non(השופט זוסמן בע"א 704/71). מבחניו של קשר סיבתי זה קבועים בסעיף 64(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], לפיהם לא תוטל אחריות על אדם, אם 'אשמו של אדם אחר הוא שהיה הסיבה המכרעת לנזק'. 'הסיבה המכרעת' נקבעת על-פי אמות מידה משפטיות, אשר במרכזן עומדים שלושה מבחנים חלופיים: מבחן הצפיות, מבחן הסיכון ומבחן השכל הישר (ע"א 23/61(". במקרה דנן שוכנעתי כי העדר הנחת המזומנים הנטענים, יהא סכומם אשר יהא בכספת הינה הסיבה המכרעת לנזק הנטען ככל שאירע כמתואר.

שעה שנדחתה התביעה יש להיזקק לסוגיית הוצאות ההליך, במקרה דנן אני סבורה כי יש לחייב התובעת בסך של 1500 ₪ בגין שכ"ט עו"ד. לסכום זה יווסף סך של 300 ₪ בגין שכר העד בנימין, שישולם לידי הנתבעת שנשאה בו. ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ב, 21 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.

למעשה אין מחלוקת בין הצדדים על כך. סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות, שהוא הרלוואנטי לענייננו, דן במקרה שבו אירע נזק לנכס בעודו בידי הקבלן וקובע כי במקרה שכזה אחריותו של הקבלן היא לפי חוק השומרים, התשכ"ז-1967, כאשר מעמדו יהיה כשומר שכר עקרי.

אכן, באשר לביטוי "בידי הקבלן" נקבע כי הוא שקול לביטוי "בהחזקת הקבלן" וכי מרכיבי ה"החזקה" כוללים מידה מסוימת של שליטה בנכס, מודעות לשליטה וכן כוונה לשלוט בנכס בפרק זמן משמעותי [זמיר, בעמ' 617-616], אם כי ראוי להזכיר בהקשר זה כי ב-ע"א (מחוזי חיפה) 9944/99 איתן מסילות בע"מ נ' מלחי יריחו בע"מ (21/08/2000), שם לא היה הנכס בהחזקתו הפיזית של הקבלן, נדונה משמעותו של מונח ההחזקה ונקבע כי "ניתן לפרש כי המינוח "בעודו בידי הקבלן", רחב יותר מן המינוח "החזקתו כדין שלא מכח בעלות", כאמור בחוק השומרים" (שם, פסקה 8).

לעניין התנאי השני שלפיו הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, טוען התובע כי לוח הפיקוד על רכיביו היו בשליטתה של הנתבעת.

...

סיכום אשר על כן, על יסוד האמור לעיל, אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת ומחייב אותה לשלם לתובע, כנציג וועד הבית המשותף, סך של – 86,995 ₪ שהוצא לתיקון נזקי השריפה כשלסכום זה מתווספים הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום 01/05/2015 ועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של- 10,000 ₪ בגין עוגמת נפש, וכפי שנקבע לעיל, הסכום נפסק לכלל הדיירים.

בנוסף, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע שכ"ט עו"ד בסך של – 17,000 ₪ (כולל מע"מ), וכן הוצאות משפט בסכום כולל של – 4,000 ₪ (בהתחשב בסכום שנפסק לעומת הסכום שנתבע).

בסעיף 2(ב) לחוק השומרים, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"), נקבע כי: "שומר שכר אחראי לאבדן הנכס או לניזקו, זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אבדן הנכס או ניזקו נגרמו שלא ברשלנותו." התובע צירף לתביעתו את פסק הדין שניתן בת"ק (נת') 2596/04 ברק ברעם נ' אגד [פורסם ב'נבו'], ממנו עולה כי חברת אוטובוסים נושאת באחריות למטען הנוסעים מכוח היותה שומרת שכר, ואף כי ההסדר הקיים, שבו הנוסעים נדרשים להניח את מטענם בתא המטען ללא כל שמירה ופקוח עליו, מהוה רשלנות מצד חברות האוטובוסים.

בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], (להלן: "פקודת הנזיקין") נקבע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שארוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." במקרה זה לא יכולה הייתה להיות לתובע ידיעה על נסיבות הנזק, שכן הוא ישב באוטובוס ללא יכולת לראות את תא המטען.

...

במקרה שלפניי, אינני רואה צורך להכריע באיזו מן הגישות הקיימות בפסיקה ללכת, שכן אני סבור כי בלאו הכי הוכחה רשלנות מצד הנתבעת, כפי שאפרט להלן.

היות שמדובר בפריטים שהוערכו ע"י התובע בהיקף זניח שאינו עולה על 140 ₪, אני מקבל את טענת התובע.

לעניין עוגמת נפש, אני סבור כי העובדה שהתובע לא היה מרוצה מאופן ניהול המו"מ לפשרה ע"י נציג הנתבעת, איננה מקימה לו עילת פיצוי.

לאור כל האמור אני מקבל את התביעה כנגד הנתבעת בחלקה, ומחייב אותה לשלם לתובע סכומים כדלקמן: פיצוי בגין הציוד שניזוק בסך 1,586 ₪.