טיעוני הצדדים בבקשה להארכת מועד
המבקש אישר בבקשתו, כי פסק הדין הומצא לו באמצעות הפקס ביום 03.11.17, אולם טען, כי אין למנות את הימים להגשת העירעור ממועד זה, הואיל ש"פסק הדין לא הומצא במסירה אישית כמתחייב מתקנה 475 לתקנות סדר הדין האזרחי" ואף לא הומצא לו בדואר רשום עם אישור מסירה.
ב"כ המבקש אישר בבקשתו, כי פסק הדין נשלח אליו ביום 3.11.2017 (2.11.2017 על פי הנתונים במערכת נט המשפט) וכי היה מודע לפסק הדין החל ממועד זה. אלא שלטענתו, מניין הימים להגשת העירעור אינו מתחיל כל עוד לא הומצא לו פסק הדין במסירה אישית או בדואר רשום, טענה שנדחתה על ידנו.
...
]
"חובת תום הלב בהקשר הנדון תיבחן לאור חלוף הזמן, שעה שבעל דין משתמש בפגם בהמצאה על מנת לזכות להארכת מועד דה פקטו (ראו: פרשת קלינגר וההפניות שם לעניין זה). כלומר, מקום בו הוכח כי בעל הדין המערער יושב על המדוכה למרות שידע על מתן פסק הדין וניסיון ההמצאה לידיו, והתמהמהותו נובעת למעשה מניסיון להשיג יתרון דיוני בדמות הארכת המועד להגשת הערעור. יש להבהיר לעניין זה כי הקביעה שבעל דין הפר את חובת תום הלב לאור חלוף הזמן כשלעצמו, תבוא רק בעקבות חלוף זמן משמעותי, היינו חריגה ניכרת מהתקופה הקבועה בתקנות לשם הגשת ערעור. זאת, מאחר שכאמור נקודת המוצא היא שאין פסול בעמידתו של בעל דין על זכותו נוכח הידיעה לכשעצמה".
יישום אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה על נסיבות העניין לפני, מביא לכלל מסקנה, כי מתקיימים במבקש התנאים להחלת 'כלל הידיעה'.
סוף דבר
על יסוד כל האמור, יש למנות את הימים להגשת הערעור, למצער, החל מיום 3.11.2017.
נוכח האיחור הניכר בהגשת הערעור, משהמבקש לא הצביע על טעם מיוחד או על טעם כלשהו להארכת מועד, ובשים לב לכך שסיכויי הערעור אינם גבוהים - הבקשה נדחית.