שלוש טעויות בהחלטת ועדה רפואית

המערער חוזר ופונה לקבלת סעד מבית הדין בפעם השלישית, ולאחר טעויות חוזרות ונישנות שנפלו בהתנהלות הועדה.

עוד נפסק בהקשר זה, כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוואנטיים הנן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הועדה, וכי בית הדין אינו מיתערב בהן [עב"ל (ארצי) 217/06 בן צבי נ' המוסד לביטוח לאומי, מיום 22/6/06], כשאחת החובות המוטלות על הועדה לעררים, שהנה גוף מעין-שפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

...

המערער לא הציג ראיה כלשהי המלמדת אחרת, ועל כן יש לדחות את טענותיו בהקשר זה. טענת המערער לפיה סמיכות הזמנים בין התאונה והופעת הכאבים בכתפו הימנית, סמוך מאוד לתאונה, יש בה כדי להביא למסקנה היחידה כי תסמונת "הכתף הקפואה" והקרע בכתף הם תוצאה ישירה של התאונה – היא טענה רפואית מובהקת, המצויה בסמכותה של הוועדה.

במקרה דנן, לא שוכנעתי כי קיים חשש אמיתי לכך שהוועדה תהא מקובעת בעמדתה כלפי המערער, ולא ניתן להסיק זאת מהחלטתה.

סיכומו של דבר, לנוכח האמור לעיל והואיל ומצאתי טעות משפטית בפעולת הוועדה, הריני מורה על קבלת הערעור בחלקו, כך שעניינו של המערער מוחזר לוועדה, באותו הרכב, על מנת שזו תפעל כדלקמן: הוועדה תעיין בבדיקת ה-MRI מיום 16.12.2020, ולאחר מכן תשקול מחדש ובמנומק את עמדתה בכל הנוגע לשאלת הקשר הסיבתי בין התאונה לבין כתף ימין של המערער.

שלישית, טענת המערער כי די בתלונות על כאבי ראש וסחרחורות גם ללא ממצאים קליניים בבדיקה אינה נכונה ואף אין בה הגיון ובכל מקרה מדובר בשקול דעת רפואי של הועדה בו בית הדין אינו מיתערב.

על כך עוד יש להוסיף ולומר כי על פי הוראת סעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 בית הדין מוסמך לבחון אם נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדה הרפואית לעררים, ואין הוא מעביר תחת שבט ביקורתו את החלטת הדרג הראשון.

...

דיון והכרעה לאחר ששקלתי את טענות הצדדים מצאתי כי דין הערעור להידחות, כמפורט להלן.

מאחר ולא מצאתי טעות משפטית בהחלטת הוועדה, כל שכן טעות היורדת לשורשו של עניין, הערעור נדחה.

בית הדין דחה את העירעור בפסק דין מיום 6.12.2020 וקבע כי לא נמצאה טעות משפטית בהחלטת הועדה הרפואית.

שלישית, שתי הוועדות לא מצאו בבדיקה הקלינית הגבלה בתנועות.

...

הפסיקה נהגה על דרך הכלל בגישה מצמצמת בכל הקשור להיעתרות לבקשה להבאת ראיות לסתור וזאת מטעמים הנוגעים ליעילות הדיון ומשאיפה לאחידות ראייתית ועובדתית בין ההליכים השונים המתנהלים בערכאות ובמוסדות השונים.

כך מצאנו בדבריו של כב' הש' ריבלין ברע"א 4484/06 - רינה מור נ' אישי ישיר חברה לביטוח (1996) בעמ ואח' [פורסם בנבו] (2006) – "סעיף 6ב לחוק הפיצויים נועד בעיקרו שלדבר לפטור את בית המשפט מהליך מתמשך, מסובך ומורכב בקביעת דרגת הנכות של הנפגע (בר"ע 309/86 "אררט" חברה לביטוח בע"מ נ' אזולאי, פ"דמ(4) 690, 701).

ועדת הערר נימקה והסבירה במסקנותיה את הטעם מדוע יש להעדיף את תוצאות הבדיקה המאוחרת ולא מצאתי כל טעם משפטי או עובדתי בבקשה מדוע אין לקבל מסקנה זו. לאור זאת, טענתו של המבקש לטעות בהחלטת ועדת הערר בכך שלא נפסקה לו נכות בהתאם להוראות תקנה 37(8)(א) לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה) בגין שבר בחוליה שהתרפא, דינה להידחות.

סוף דבר: לסיכומם של דברים, הבקשה להביא ראיות לסתור נדחית.

הנתבעת אומנם צרפה העתק תלונה למישטרה שהגיש מנהל ביה"ס בגין איומים מצד התובע, אך מדובר בתלונה מיום 2.12.18, כלומר כחצי שנה לאחר שהתקבלה החלטת הפיטורים וכשלושה חודשים לאחר סיום העבודה בפועל, כך שמקרה זה אינו רלוואנטי לבחינת אי-שיבוצו של התובע לעבודה בשנים 2016-2017.

כאמור, מצאנו כי הנתבעת כשלה במספר היבטים: הנתבעת טעתה בהבנת החלטת הועדה הרפואית של משרד החינוך, סירבה לשבץ את התובע לעבודה כאשר היה באי-כושר חלקי למרות שהציג אישור רופא תעסוקתי, נימנעה מלשרש את הכתם שדבק בשמו בשל שימוש בתרופות לא-קונבנציונליות, והחליטה על פיטוריו בשל מצבו הרפואי.

...

על כן, בהעדר תחשיב מפורט מטעם התובע שלוקח בחשבון את הנתונים העולים מן התלושים, מצאנו כי יש לקבל את החישוב שהציגה הנתבעת, ולכן זכאי התובע לדמי מחלה בסך 32,440 ₪.

סיכום על יסוד כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעת תשלם לתובע את הסכומים הבאים: פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 150,000 ₪.

בנוסף, נוכח תוצאת ההליכים, תשלם הנתבעת לתובע הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ והוצאות שכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪.

בנדוננו, ניתוח השתלשלות האירועים הביאני למסקנה לפיה נפלה טעות משפטית בהחלטת הועדות הרפואיות ועל כן יש לקבל את הבקשה, הן בתחום הראומטולוגיה והן בתחום הנוירולוגיה.

עיון בתיק הרפואי מעלה כי לתובעת רישומים רבים הקשורים בתחום הראומטי: כבר בשנת 1976 סבלה התובעת מכאבי ראש קשים (עמ' 8 לבקשה מיום 8.11.2023, להלן "הבקשה"); ביום 30.4.1999 צוין כי התובעת סבלה בעברה ממגרנות ברקע של RHEUMATIC FEVER, לצד מעורבות קרדיאלית (עמ' 9 לבקשה); כאבים בבית החזה (עמ' 11 לבקשה); כאבי פרקים (עמ' 15 לבקשה, מיום 8.10.1993) שבעקבות התלונות הופנתה התובעת למרפאה ראומטולוגית (עמ' 16 לבקשה, 3 שורות מהסוף); כאבי מפרקים – PAIN JOINT, רישום מיום 19.9.2004 (עמ' 168 לבקשה); תלונות על דלקות פרקים חוזרות (רישום מיום 18.12.2005, עמ' 254 לבקשה); תיסמונת דה-קרווין (איבחנה מיום 30.6.2009, עמ' 27 לבקשה); סימנים דלקתיים בכתפיים (רישום מיום 9.1.2013, עמ' 22 לבקשה); רגישות בכתף ימין, ברך שמאל ותנועות הקרסול (רישום מיום 11.7.2013, עמ' 28 לבקשה); רגישות בכל חלקי הגוף, רישום מיום 30.11.2010 (עמ' 52 לבקשה); ממצא נוסף של רגישות בכל חלקי הגוף מיום 10.4.2011 (עמ' 54 לבקשה); תלונות על כאבים בברך ובכתף שהביאו להמלצה של בית החולים ל"בירור ראומטולוגי בשאלה של מחלת פרקים" זמן קצר לפני התאונה (רישום מיום 2.4.2015, עמ' 228 לבקשה) והפניה נוספת לבדיקת ראומטולוג מיום 14.4.2015 – כשלושה חודשים לפני התאונה – בשל תלונות על כאבים בכתף, בבירכיים, מותניים והשרירים (עמ' 99 לבקשה).

...

בחוות דעתו של ד"ר פישל הוא מאבחן פיברומיאלגיה (סעיף 6 לפרוטוקול חוות הדעת), ובסעיף 7 מסכם את חוות דעתו ומציין: "אני מקבל את האבחה של פיברומיאלגיה שהתפתחה לאחר ת.ד. (נפילה באוטובוס תוך כדי נסיעה מתאריך 20.7.15). מיד לאחר התאונה התחילו כאבים באזורים... בבדיקה ההגבלות נמצאו נקודות פיברומיאלגיות רבות. כמו כן, נמצאה העצמה סימפטומטית בזמן הבדיקה. אני מוצא קש"ס בין החבלה ובין התפתחות הפיברומיאלגיה..." (סעיף 7 לפרוטוקול חוות הדעת, כתב היד אינו קריא לכן ייתכנו שגיאות בציטוט).

אין בידי לקבל את טענת התובעת כי רק לאחר התאונה פנתה התובעת לראשונה לראומטולוג.

בהעדר התייחסות של ד"ר פישל והוועדה הרפואית לעררים לעברה הרפואי, יש לקבל את הבקשה בתחום זה ולמנות מומחה מטעם בית המשפט.