הושתו 10,000 ₪ התחייבות, 140 שעות של"ץ, 2,000 ₪ פיצוי ו-12 חודשי מבחן על מי שיחד עם שניים אחרים ביצע תקיפה הגורמת חבלה ממשית, שכללה המטומה בקרקפת שמאל, פצעים שטחיים, נפיחות בלסת התחתונה ורגישות מעל כתף שמאל.
ראשית, כפי שקבעתי לעיל, עולה מהפסיקה כי בנסיבות מסוימות, גם בעבירות החזקת סכין, איומים והיזק לרכוש במזיד, כמו בעבירות אלימות חמורות מאלו שלפניי, לרבות אלימות שהובילה לפגיעות בגוף, ואף במקרים של פגיעה בטוהר המידות ובביטחון המדינה - ניתן לסיים הליך בבטול ההרשעה.
...
לצד זאת ניתן לטעמי להיעזר באמות המידה ואבני הבוחן שנקבעו בתיקון 113 ל-חוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ובכלל זה הערכים החברתיים, מידת הפגיעה בהם, נסיבות ביצוע העבירה והפסיקה הנוהגת, כדי לקבוע אם מתקיים התנאי השני, קרי האם סוג העבירה, בנסיבות ביצועה, ושיקולי ענישה אחרים מאפשרים ביטול ההרשעה - ואפנה תחילה לבחינה זו.
סוג העבירה, נסיבות ביצועה ושיקולי ענישה אחרים, לרבות הפסיקה הנוהגת
מקובלת עלי טענת ב"כ המאשימה, כי הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירות הם שמירה על הקניין, תחושת הביטחון ושלוות הנפש וכי מידת הפגיעה בערכים החברתיים לא מבוטלת.
הגם שמקובלת עלי טענת המאשימה, כי ההיזק לרכוש בוצע זמן לא רב לאחר שאיים על המתלונן וכי יש להתחשב לחומרה בכך שמדובר בעבירה מתוכננת, נסיבות האירוע הן לא מהחמורות, בהינתן שלא נגרמו נזקי גוף, כפי שאירע במקרים אחרים שנדונו בפסיקה.
גם ב-ענין אבו מדיעם קבע כב' הש' דנינו, כי ניתן לבחון פגיעה בשיקום "בפריזמה מרוככת יותר" וכי די בקיומה של "הסתברות קרובה למדי" שנאשם "ייתקל בקושי ממשי" להתקבל לעבודה או לקבל רישיון "על רקע הרשעתו. למצער, ניתן לומר כי להרשעתו תהא 'השפעה שלילית' על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי" כדי להוביל למסקנה שניתן לסיים את התיק בביטול הרשעה, וכלשונו -
"עת משתכנע בית המשפט כי סוג העבירה אינו מחייב את הרשעת הנאשם, יש בכוחו לבחון את הפגיעה בשיקומו של הנאשם בפריזמה מרוככת יותר, במובן זה שגם אם לא מוכח נזק קונקרטי או אף מידת וודאות קרובה לקיומו של נזק קונקרטי, אלא אך 'השפעה שלילית להרשעתו של המערער על עתידו המקצועי ועל סיכוייו להיקלט בעבודה, לפחות במגזר הציבורי'..., הרי העולה מהמקובץ יניב מסקנה כי בנסיבות מקרה נתון, על מאפייניו, יהא בכוחו של בית המשפט לשקול את ביטול ההרשעה".
סוף דבר
עולה מן המקובץ כי עלה בידי ההגנה להראות שבעניינו של הנאשם שבפניי מתקיימים שני התנאים שנקבעו ב-הלכת כתב.
מהמקובץ עולה כי בענייננו מתקיימת קביעת כב' הש' דנינו ב-ענין אבו מדיעם לגבי קיומה של "מקבילית כוחות" בין שני התנאים שנקבעו ב-הלכת כתב, "במובן זה שככל שמעשה העבירה... קל יותר, אפשר כי בית המשפט ייטה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר". גם ב-ענין קיזר קבע כב' הש' ברסלר-גונן כי ניתן להיעזר ב"מקבילית הכוחות" וכי "ככל שעצמת הפגיעה בערכים המוגנים פחותה, כי אז יקל יותר להניח תשתית להראות כי הפגיעה כתוצאה מההרשעה אינה מדתית ופחות יידרש העושה להצביע על נזקים קונקרטיים ויכול וניתן יהיה להסתפק בהוכחת פגיעה כללית יותר".
מכל המקובץ לעיל, מצאתי כי האיזון בין האינטרס הציבורי בהרתעה היחיד והרבים, כמו גם הוקעת עבירות החזקת הסכין, האיומים וההיזק לרכוש במזיד - לבין אינטרס הנאשם, נוכח הנסיבות הייחודיות של הנאשם, תרומתו לחברה הן בשירות הצבאי והן בעבודתו באבטחה, החשש שהרשעה תפגע בעבודתו, בהתחשב בעברו הנקי, בשירותו הצבאי, בקיום אורח חיים תקין ויצרני, ומעל הכל - ההודאה והבעת החרטה על מעשיו - מצאתי שיש להורות על ביטול הרשעת הנאשם.
אשר על כן אני קובעת כדלקמן:
אני מורה על ביטול הרשעת הנאשם, בהתאם לסעיף 192א ל-חוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982.