שכר עו"ד גם כאשר הכספים ששולמו ללקוח לא היו בזכות עבודתו

בגדרי התביעה מבקש התובע לחייב את הנתבעים, יחד ולחוד, להשיב לו את הכספים ששילם תמורת הנכס בסך 209,000 ₪ ובגין שכר טירחת עו"ד בסך 5,000 ₪ וכן לשלם פיצוי מוסכם בסך 20,974 ₪ ופצוי בגין אובדן ימי עבודה ועגמת נפש בסך 30,000 ₪ - סה"כ 265,714 ₪.

בסעיף 7 להסכם נקבע "עם קבלת אישור הבנק על ביצוע התשלום בעבור הנכס ע"י הלקוח, ומיד עם סיום העברת הזכויות, יועבר לרוכש שטר בעלות בנכס". בתצהירו מאשר דגן שרישום הבעלות בנכס על שם הרוכש מתבצע עם קבלת אישור עו"ד הנאמן המלווה את העסקה שהכספים התקבלו בידיו בנאמנות.

הגם שיש טעם לפגם כי התובע נאלץ להמתין למעלה מארבע (4) שנים מהמועד בו שילם את הכספים, כאשר כספו לא הוחזר והנכס אותו רכש לא הועבר לבעלותו וניתן להזדהות עם תחושות התובע - מדובר בהתקשרות בהסכם מסחרי ולא בין צרכן לבין ספק, ובתובע שאין לו זו העסקה הראשונה של רכישת נדל"ן בחו"ל (ראו; ע"א 8588/06 דוד דלג'ו נ' אכ"א לפיתוח בע"מ (פורסם בנבו, 11.11.2010)).

...

דין התביעה בגין רכיב זה, להידחות.

אינני מקבלת את התביעה בעניין.

לא הוצגה לכך בדל של ראייה תומכת, ואין לחייב את הנתבעים להשיב לתובע תשלום זה. סוף דבר הנתבעים 1 ו-2, ישלמו לתובע (יחד ולחוד) סך של 209,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (31.5.2020).

סעיף 5 להסכם קובע, כי "מוסכם כי בכל הפרה כמפורט או לחלופין במקרה של הפסקת הטיפול ע"י הלקוח, ישלם הלקוח את כל סכום שכ"ט כמפורט ללא קשר למצב התיק או העבודה אותה ביצע עורך הדין עד לאותו מועד". אין מחלוקת שהתובע שילם את מלוא הסכום בהתאם להסכם, ולא נטען כי הייתה הפרה אחרת של סעיפים 1-4 להסכם.

ככל שהתשובה תהא חיובית, המשמעות היא שחל האמור בסעיף 5 להסכם והתובע לא זכאי להחזר כלשהוא, וככל שהתשובה שלילית – מדובר בהתפטרות של עורך הדין מיוזמתו, על המשתמע מכך לעניין החזר שכר הטירחה כפי שדורש התובע בתביעתו.

מהתכתובות עולה בבירור, כי התובע, שנראה שכלל לא ידע שהוגשה בקשת דחיה וכאשר על פניו נראה כי היה מדובר בדיון הוכחות עם השלכות כספיות לתובע, הופתע מדחיית הדיון וחשש מהשלכותיה.

משכך, היות שההליך שבפניי הוא תביעה קטנה, בו ככלל ישנה גמישות ראייתית, אני סבורה שדי בהצגת הסכם ההיתקשרות עם עורכת דין אחרת לשם המשך ייצוג בבית הדין הרבני - הסכם שלא נסתר - כדי לקבוע מה שווי העבודה שלא בוצעה ע"י הנתבע ובהתאם מה סכום ההחזר שעל הנתבע לשאת בו. התובע תבע החזר הוצאות שכירות בגין דחיית הדיון בחצי שנה, אולם לא הביא כל ראיה, לא לעצם התשלום וגובהו, לא לעניין מועד הדיון שנקבע בסופו של דבר ככל שנקבע ומה שנקבע במסגרתו, ולא לעניין הקשר הסיבתי בין דחיית הדיון לתשלום שכר הדירה, ולכן איני מקבלת את התביעה בעיניין זה. באשר לתביעה בגין הוצאות משפט, הרי שאלה ממילא נפסקים בנפרד לטובת צד שזוכה בהליך ואין צורך בהוספתם כראש נזק נפרד בכתב התביעה.

כך, לבקשת התובע לקבל החזר השיב הנתבע "אתה חייב לי כסף על ייצוג בהטרדה המאיימת, אתה לא מקבל שום צק", ובהמשך "עבדתי על התיק שלך בלי סוף מלא בקשות דיונים ועוד אפילו הליך נוסף עליו היית אמור לשלם ולא שילמת". אלא שהנתבע לא העלה טענת קזוז מפורשת בכתב הגנתו, ולמעשה אף הבהיר שאין כזו, שעה שרשם כי הבאת כל הטענות שבסעיפים 11-13 לכתב התביעה הנה על מנת להמחיש את כפיות הטובה של התובע, ותו לא. למעלה מן הצורך, וכפי שגם הבהיר הנתבע, ממילא נראה שלא מדובר בחיובים הנובעים מאותה עסקה, שכן הם אינם עפ"י הסכם ההיתקשרות נשוא ההליך שבפניי.

...

מכאן, הרי שטענות הנתבע בסעיף 15 לכתב ההגנה שם ציטט מתוך הודעות הוואסטאפ ששלח לו התובע, ולפיהן, כי "כל האמור לעיל נכתב ע"י התובע עוד בטרם הגיש הח"מ הודעה על סיום הייצוג ולאחר שיחה שקיים הח"מ עם התובע במשרדו בה ביקש ממנו לגלות סובלנו (כך במקור – א.ה) ואורח רוח (כך במקור – א.ה) ואף הבהיר כי לא יהיה מוכן לסבול השתלחות והתנהגות פוגענית" (ההדגשות שלי – א.ה), אינן נכונות.

משכך, היות שההליך שבפניי הוא תביעה קטנה, בו ככלל ישנה גמישות ראייתית, אני סבורה שדי בהצגת הסכם ההתקשרות עם עורכת דין אחרת לשם המשך ייצוג בבית הדין הרבני - הסכם שלא נסתר - כדי לקבוע מה שווי העבודה שלא בוצעה ע"י הנתבע ובהתאם מה סכום ההחזר שעל הנתבע לשאת בו. התובע תבע החזר הוצאות שכירות בגין דחיית הדיון בחצי שנה, אולם לא הביא כל ראיה, לא לעצם התשלום וגובהו, לא לעניין מועד הדיון שנקבע בסופו של דבר ככל שנקבע ומה שנקבע במסגרתו, ולא לעניין הקשר הסיבתי בין דחיית הדיון לתשלום שכר הדירה, ולכן איני מקבלת את התביעה בעניין זה. באשר לתביעה בגין הוצאות משפט, הרי שאלה ממילא נפסקים בנפרד לטובת צד שזוכה בהליך ואין צורך בהוספתם כראש נזק נפרד בכתב התביעה.

סיכום התביעה מתקבלת בחלקה.

הנתבע ישלם לתובע סך של 25,000 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך של 750 ₪, לא יאוחר מיום 28 בספטמבר 2023, שאחרת ישאו הסכומים הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

זאת, מכיוון שבמסגרת ההחלטות המטיבות, שלא היו בתוקף בעת חתימת הסכם שכר הטירחה אלא באו לעולם רק שנים מספר לאחר מכן - נקבע כי האגודה זכאית לפיצויים בסכומים ניכרים ו"זכות ייזום" בהקף כספי מהותי ביותר רק מכוח חתימת הסכם מול רמ"י (כלומר – קבלת פיצוי בהסכמה), כאשר מדובר בסכומים העולים עשרות מונים על הסכומים אותם היא הייתה יכולה להשיג בהליכי תביעה ככל שהייתה מבקשת לנקוט בה. בנסיבות אלו, שבהן האגודה בחרה לקבל פיצויים וזכות ייזום במסלול הסכמי עם רמ"י, מסלול אחר ושרות שלא דובר עליו עם התובע ואשר לא נכלל בהסכם שכר הטירחה, לא הייתה לאגודה כל מחויבות כלפי עו"ד הררי.

גם כאשר מוקנית לעורך דין זכות קזוז מכספים המוחזקים בנאמנות, הרי שזכות זו כפופה לחובת עורך הדין מכח כלל 2 לכללי האתיקה.

תשמע, היה יחסי אמון, ש: אני מצטער שאני, ת: לא, היה יחסי אמון והדדי מאוד פתוח, תשמע, עבדנו כמה שנים זה לא יום ולא יומיים (ציון מסורי עמוד 134) דנתי לעיל בפרק העוסק בנכוי כספים המוחזקים על ידי עו"ד עבור לקוחו והיחס בין זכות הקזוז הכלל שבסעיף 53 לחוק החוזים (חלק כללי), לבין כלל לישכת עורכי הדין, התוצאה שם יפה גם כמובן לכאן שזכות הקזוז ההסכמית קמה לעורך הדין מקום שהוא מחזיק בידו הסכם.

ברור שלא ניתן לפרש את התחייבות עו"ד הררי באופן המחייב אותו לשלם את שכרו של השמאי כהן מן הכספים הראשונים שיקבל כשכ"ט לו עו"ד הררי זכאי אלא דוקא ההפך, בסיפא לסעיף שכה"ט המוסכם הובהר כי שכרו של השמאי ישולם כאשר יתקבלו הכספים בפועל לתשלום השמאי וכוונת הצדדים היתה במועד קבלת ההוצאות בתיק.

...

מהמקובץ לעיל ברור, כי עו"ד הררי גבה שכר טרחה ביתר בגין התביעה לפי סעיף 197, בכך שנמנע מלהפחית משכרו את שכר השמאי זאב כהן; והוא חייב להשיב סכום זה לאגודה.

בעקבות זאת, חתמו חברי הועד החדש על המסמכים לפתיחת חשבון להפקדת הסך של 183,000 ₪, אך משדרש הבנק חתימות נוספות, נמנעו מלעשות כן. בהתאם לכך, הטענות בנוגע לעיכוב כספים וביחס לקיזוז סך של 183,000 ₪ נדחות מכל וכל שכן בראש ובראשונה, חברי ועד האגודה הסכימו והסמיכו את עו"ד הררי לשמור את הכספים הללו עבור האגודה, בעקבות פסק הדין בפשרה.

התוצאה היא שעל עו"ד הררי להשיב לאגודה את הסך של 183,000 ₪ שקיזז שלא כדין וזאת כאשר הסך הנ"ל צמוד ונושא ריבית חוקית מיום הקיזוז ועל לתשלומו המלא בפועל.

בכך יש כדי ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טירחתו.

מכל מקום, לאור המחלוקת, יובאו סעיפי ההסכם הרלוואנטיים למחלוקת, כדלקמן: סעיף 5 קובע: "הלקוח מצהיר כי הפרטים שמסר לעוה"ד בפגישת היעוץ הם נכונים ואמתיים וידוע לו ששכר הטירחה לטפול בתיק נקבע על סמך הצהרותיו. הלקוח מתחייב לשלם את מלוא שכ"ט המפורט בהסכם מרגע חתימת ההסכם וקבלת התיק במשרד עוה"ד גם במקרה שהלקוח יוותר על ההסכם ו/או ישחרר את עוה"ד מיצוג ו/או יבקש מעוה"ד להפסיק את עבודתם בתיק. ידוע ללקוח כי תנאי זה הנו יסוד ובלעדיו עוה"ד לא היו לוקחים את התיק לטיפולם...". סעיף 6 קובע: "מובהר ללקוח כי עוה"ד נטלו על עצמם את הטיפול המוגדר במפורש בסעיף 2 ולא מעבר לכך ובמידה והלקוח יזדקק לפעולות נוספות מעבר למוסכם אזי הלקוח ישלם בעדם שכ"ט נוסף כפי שיקבע בין הצדדים. שכ"ט נקבע על סמך הצהרות הלקוח בלבד". סעיף 7 להסכם קובע: "מובהר ללקוח כי כי עליו לעמוד בתשלומים החודשיים שיקבעו לו בצו הכנוס ו/או בכל החלטה של בית המשפט בהליך ועליו להגיש דו"חות בזמן אחת לחודשיים. ככל שתוגש בקשה ע"י המנהל המיוחד ו/או הנאמן ו/או הכונס לביטול ההליך בעקבות הפרה של האמור לעיל והלקוח לא עדכן את עוה"ד על ההפרה ייגבה שכ"ט נפרד ע"י עוה"ד לתיקון המחדל. אם משרד עוה"ד לא יסיים את התיק בדיון ההכרזה בגלל מחדלים של הלקוח הלקוח יחוייב בתשלום נוסף". (ההדגשות אינן במקור).

כזכור, ההיתקשרות התחילה ביום 22.09.2016, כאשר ההסכם מסדיר תכנית עבודה בת שלושה שלבים, אשר סיומה הוא – "קבלת ההפטר ומחיקת החובות". אין מחלוקת כי ההליך לא הגיע אל סיומו; ביום 08.11.2018 התובע הוזמן בפעם הראשונה לדיון בבית המשפט המחוזי; התובע מצהיר כי ביום הראשון או השני לאחר הדיון, היתקשר אליו עו"ד סנדה והודיע לו שלא ימשיך בטיפול המשפטי, אלא אם יוסיף לשכר הטירחה 1,200 ₪ לחודש, ובסה"כ 6,000 ש"ח. כאמור, התובע סירב ועמד בקשר עם עו"ד פרוכטר ממשרד הנתבעת, אשר השיב כפי שהשיב עו"ד סנדה.

יש לציין כי לא נאמר בבקשה שהנתבעת מבקשת להתפטר מייצוג בשל מחלוקות כספיות (עמ' 25, שורות 12-18), ברם אינני רואה בכך פגם, בהיתחשב בחיסיון עו"ד-לקוח.

...

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה – דחייה.

הגעתי לכלל מסקנה כי לאור מחדליו של התובע בהליך הפש"ר, הייתה זכאית הנתבעת לדרוש מהתובע תשלום נוסף.

בנסיבות העניין, נחה דעתי לדחות את התביעה, התובעים, ביחד ולחוד יישאו בהוצאות ובשכ"ט עו"ד בסכום כולל של 15,000 ₪ הסכום ישולם תוך 30 יום.

אף להודעה זו לא השיב פל. בסמוך, ופחות או יותר בד בבד, בתאריך 1.12.2013, שלח עו"ד דיבון פרקש ממשרד צברי הודעת דוא"ל לפל (אליה כותבו בין השאר גם עו"ד צברי ועו"ד צור) ועידכן אותו כי בתאריך 28.11.2013 הוגשו התצהירים מטעם שלמה בן חיים [נספח 25 לתצהירו של עו"ד אופיר צברי].

במסגרת ע"א 6290/18 עיזבון טמירה פינצ'וק ז"ל נ' הבנק הבנלאומי הראשון לישראל בע"מ (2.5.2021) (לעיל ולהלן: "עניין פינצ'וק"), אליו הפנו התובעים, הבהיר וחידד בית המשפט העליון כי הזכות לתשלום שכר בעבור שירות מקצועי - של כל בעל מיקצוע, ובכלל זה עורך דין - עשויה לנבוע משני מקורות נורמאטיביים שונים וחלופיים, האחד הוא דיני החוזים והשני הוא דיני עשיית עושר ולא במשפט [סעיפים 40 -41 בפסק הדין]: "40. כאשר בעל מיקצוע, ועורך דין בכלל זה, מעניק שירות מקצועי לאחר עשויה לקום לו זכות לתשלום שכר בעבור עבודתו משני מקורות נורמאטיביים שונים: דיני החוזים או דיני עשיית עושר ולא במשפט. במקרה החוזי, עסקינן בזכות לשכר מוסכם; במקרה המבוסס על דיני עשיית עושר ולא במשפט, ענייננו בזכות לשכר ראוי (ראו **** פרידמן ואלרן שפירא בר-אור דיני עשיית עושר ולא במשפט 242-235 (מהדורה שלישית, התשע"ה) (להלן: פרידמן ושפירא, עשיית עושר))." ובהמשך: "41. ... משהוסדרה הזכות לשכר בגין עבודה על בסיס חוזי, וכל עוד עומד החוזה בתוקפו, התביעה לשכר העבודה אמורה להיות מכוחו, ואין היא יכולה להיות מכוחם של דיני עשיית עושר ולא במשפט. ..." [ההדגשות שלי-נ.ע.] כאמור, וכפי שהבהיר בית המשפט העליון, זכות לשכר מכוח חוזה קמה כאשר השרות ניתן על פי הסכם שנכרת בין בעל המיקצוע לבין מקבל השרות והסכם זה מסדיר את זכותו של בעל המיקצוע לקבל תשלום בעבור שירותיו [עניין פינצוק, סעיף 41].

כפי שעלה מעניין פינצ'וק, תמורת הייצוג במסגרת ההליך הראשון, ומכיוון שללקוחות לא היה כסף לשלם עבור הייצוג (הגשת תביעה נגדית במסגרת תביעה אשר הוגשה נגדם על ידי בנק), הוסכם כי התמורה עבור הייצוג בתביעה הנגדית תהיה חלק מסויים משתי אפשרויות: כל סכום שייפסק לטובת הלקוחות במסגרת התביעה הנגדית וכן "מכל סכום אשר בחישוב שייעשה בעקבות פסק הדין שינתן בתביעת הבנק (הצד שכנגד)" או ישולם עפ"י הסדר פשרה.

כפי שהבהיר בית המשפט העליון, כבר בעת החתימה על הסכם ההמחאה היה ברור כי תביעת הבנק והתביעה הנגדית לא הצמיחו זכות כספית קונקרטית, אך למרות זאת התקשרו בהסכם המחאה, כך שהצדדים הביאו בחשבון את האפשרות ששכר טירחתו של עו"ד פינצ'וק ייגזר מהתחשבנות שתיעשה על יסוד פסק הדין משנת 1996, ובכלל זה סכום שישולם בהסדר פשרה [שם, סעיף 49].

במועד זה כבר לא היו זכאים התובעים לתשלום דמי ההצלחה.

בעיניין פינצ'וק עמד כבוד השופט גרוסקופף על כך שלו היה סובר שהחוזה באותו מקרה כשל, הייתה נפתחת הדרך לתבוע שכר ראוי בגין טובת ההנאה שהפיקו הלקוחות מן השרות (כאשר באותו מקרה סבר שניתן היה להגיע אף לאותו הסכום שבהסכם שכר הטירחה בשים לב לחלוקת הסיכונים בין הצדדים): "ויובהר, אם הייתי סבור שהחוזה בין הצדדים כשל, ואינו יכול לשמש בסיס לתביעת השכר המוסכם, הרי שהייתה נפתחת הדרך בפני פינצ'וק לתבוע שכר ראוי בגין טובת ההנאה שהפיקה אמנונים ומנהליה מעבודתו של עו"ד פינצ'וק (השוו ע"א 136/92 ביניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבנין, פ"ד מז(5) 114 (1993); ע"א 8934/17 אלי זהר – נאמן המכון לרפורמות מבניות בע"מ נ' החברה הכלכלית לראש העין בע"מ [פורסם בנבו] (17.3.2019)). זאת ועוד, את השכר הראוי בגין העבודה שביצע עו"ד פינצ'וק היה מקום לפסוק במקרה דנן בשים לב להסכמות שהושגו בין הצדדים, בשינויים המחויבים שיובהרו להלן, שכן בנסיבות בהן עסקינן הן משקפות חלוקת סיכונים שלא נס לחה (השוו פרידמן ושפירא, עשיית עושר, עמ' 242: "נוכח אופיה של הקטגוריה הנוכחית, ראוי להיתחשב בהסכמות, ולו חלקיות, שהושגו בין הצדדים ביחס לגובה התשלום").

...

בשים לב לאמור, אף דינה של התביעה בעניין זה להידחות.

כפי שציינתי לעיל, סבורני כי ייפוי הכוח עליו חתם פל סובל את פרשנות התובעים, אף אם זו לא היתה הדרך המתאימה בנסיבות דנן.

סיכום בסיכומם של דברים, ובשים לב לכל האמור לעיל, ראיתי לדחות את התביעות ההדדיות.