שכר עבודה שלא שולם לעובדת שנפטרה

כך גם מוצאת אני לדחות את הטענה להשתכרות "לא מדווחת" אצל "דני את דורון שטיחים בע"מ". טענה זו לא נטענה באופן מפורש בכתב התביעה וראיה ותימוכין לה ביקשו התובעים למצוא בהליך הפלילי, בעצם תיקון כתב האישום בדרך של צימצומו ל- 11 המחאות בלבד (תחת 21 במקור) נוכח טענת ההגנה שהעלה המנוח ולפיה ההמחאות ניתנו לו כתשלום שכר עבודה שלא שולם (לא היה חולק כי שכרו השוטף שולם לו על פי תלושי השכר שהופקו).

לשאלה "לָמה למדת?", השיבה ממקום של הכרה בכישוריה וביכולותיה - "מישהו שיש לו פסיכומטרי ובגרות, ויש לי פוטנציאל להתקדם בחיים, אז למה לא ללכת ללמוד? להתקדם בחיים?! אני יכולה להוסיף, למרות שהבעל שלי נפטר המשכתי את הלימודים" (עמ' 13 לפרוטוקול הדיון - ההדגשה שלי - ש.י.) כך דומה כי גם הייתה התרשמותם של הגורמים המטפלים במל"ל, במסגרת השקום המקצועי במל"ל- "התרשמנו שאת יודעת בדיוק מה את רוצה ויש לך את היכולת לחפש עבודה בכוחות עצמך ולכן בשלב זה הוחלט לסיים את הסיוע בהשמה" (מתוך תיק השקום שהוגש במסגרת מוצגי הנתבעת ביום 16.1.2019) בהנתן כל האמור לעיל, ובשים לב לגובה הישתכרותה של האלמנה, כפי שעולה מדו"ח רציפות ביטוח במל"ל מחד (ראו מוצג יז' למוצגי התובעים), ולנתוניה האישיים מאידך, סבורה אני כי בעתיד לבוא יעלה בידי האלמנה להתגבר על הקשיים שבמציאת עבודה ולמצוא את העיסוק (בין הוראה בבית ספר ובין אחר) בו יינתן ביטוי לכישוריה ולהשכלתה האקדמית, ועל כן מוצאת אני להעמיד את תרומתה החודשית ל"קופה המשותפת" על סך של 1,500 ₪ לעבר ועד לסיום לימודיה (מועד צפוי 8/2022) ולאחר מכן, מתוך הנחה כי עד הגיע ילדיה לבגרות יהא עליה להקדיש מזמנה גם לגידולם ולטיפוחם על סך השווה לשכר המינימום (לבן הצעיר ימלאו 18 בחודש נובמבר 2028).

...

אין בידי לקבל את טענת התובעים לפיה יש להעמיד את שכרו של המנוח לצורך חישוב ההפסד לעתיד על סך של 8,500 ₪ לחודש לחמש השנים הראשונות ולאחריהן על סך של 16,500 ₪ לחודש (ראו סעיפים 27 - 105 לסיכומי התובעים), ומוצאת אני לדחותה.

לפיכך, מורה אני על ניכוי "דמי השיקום" בלבד, כעתירתה החילופית של הנתבעת (ראו תעודת עובד ציבור שהוגשה ביום 16.1.2019).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל עומד הפיצוי בתביעת התלויים על סך כולל של 1,775,005 ₪ הפסד תמיכה ב"שנים האבודות" 1,266,671 + 158,334 ₪ אובדן שירותי בעל ואב 350,000 ₪ והפיצוי בתביעת העיזבון עומד על סך כולל של 1,810,568 ₪ הפסדי הכנסה ב"שנים האבודות" 1,551,257 + 193,907 ₪ כאב וסבל 45,404 ₪ הוצאות קבורה ומצבה 20,000 ₪ לפיכך הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעים 2-4 כתלויים וכיורשי המנוח: הפסד תמיכה ב"שנים האבודות" (תביעת תלויים) אובדן שירותי בעל ואב (תביעת תלויים) חלקם בתביעת העיזבון על פי צו הירושה שיוצג (חלקם על פי צו הירושה מההפרש בין הפסדי ההכנסה ב"שנים האבודות" בתביעת העיזבון ובין הפסדי התמיכה בתביעת התלויים + כאב וסבל + הוצאות קבורה ומצבה) בניכוי תגמולי המל"ל כמבואר בסעיפים 37 – 45 לעיל.

כן תשלם הנתבעת לתובעים 5-6 כיורשי המנוח את חלקם בתביעת העיזבון על פי צו הירושה שיוצג.

"ראשית ראיה" הנדרשת לצורך פטירת התובע מערובה נלמדת מדברי ההסבר לתקנה (ק"ת התשע"ו 7697, 1714 (2.8.2016): "על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו.

...

בנסיבות אלה, ומשעה שהנתבעת 2 לא הגישה כתב הגנה ולא הגיבה לבקשה למתן פסק דין מתקבלת בקשת התובע למתן פסק דין נגד הנתבעת 2 ולפיכך מתקבלת הבקשה למתן פסק דין כנגד הנתבעת 2 בהיעדר כתב הגנה.

סוף דבר הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה לכיסוי הוצאות הנתבעת 1 מתקבלת והתובע יפקיד בקופת בית הדין 2,500 ₪ עד ליום 1.2.2021 שאם לא כן תמחק התביעה נגד הנתבעת 1.

אשר לעניין ההוצאות – לאחר ששקלתי את הדברים, ועל מנת שלא להקשות על התובע יתר על המידה בניהול תביעתו לתשלום שכר עבודה וזכויות סוציאליות החלטתי שלא לעשות צו להוצאות לטובת הנתבעת 1 על אף שהבקשה להפקדת ערובה התקבלה.

שלושת השקים בסך כולל של 23,470 ₪, הם עבור שכר עבודה של העובדים – שכר אותו לא שילם המנוח לעובדים, ולכן תמורתם ניכשלה כשלון תמורה מלא.

חובת ההיתחשבנות עם העובדים בגין שכרם מוטלת על התובעת והנתבעת אינה רשאית להחליפה בבצוע חובה זו. לבסוף טענה התובעת כי ביצעה את תשלום מלוא שכר העובדים בגין התקופה עד לפטירתו של המנוח כך שאינה חייבת להם דבר.

...

לא נחה דעתי באשר להיעדרו של המידע המדויק מצידה של הנתבעת ביחוד כאשר זו גרסתה.

כל אלו הביאוני למסקנה כי עסקינן בגרסה מפותלת חסרת הגיון ולא אמינה של נציג הנתבעת.

סוף דבר הוא כי הנתבעת לא עמדה בנטל ההוכחה ודין התביעה להתקבל.

ביום 02/11/2020 הודיעה התובעת על פטירתו של המנוח, ובהחלטה מיום 08/11/2020 באה היא בנעלי המנוח בתביעה - כיורשתו.

התובעת טענה כי בשנת 2018 נקלעה הנתבעת לקשיים, ולמעשה לא שילמה למנוח שכר עבודה מחודש מרץ 2018.

...

לטענת הנתבעים, בין הנתבעת לבין המנוח לא התקיימו יחסי עובד מעסיק, המנוח לא נדרש ולא ביצע עבודה עבור הנתבעים ודין התביעה לדחייה.

משכך, התביעה כנגד הנתבע 2 באופן אישי על כל ראשיה - נדחית.

כן תשלם הנתבעת לתובעת הוצאות משפט בסך 1500 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 15,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום ממתן פסק הדין שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה נגד נתבע 2 נדחית.

הנתבעים טענו כי משעבדה התובעת אצל המנוחה תקופה של 11 חודשים, היא זכאית להודעה מוקדמת בת 18.5 ימים (מתוכם שולמו 4 ימים נוספים בהם לא עבדה התובעת, במשכורת חודש מרץ) ויתרת ימי ההודעה המוקדמת (14.5 ימים) עבורם זכאית התובעת ל- 6,923 ₪ שולמו לתובעת כחלק מהסכום ששולם לה ביום 7.5.19 (ע"ח הודעה מוקדמת ודמי חופשה) בסך 8,000 ₪.

לסיכום: אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרישי הפרשות לקרן פנסיה – 34,084 ₪ השלמת פצויי פיטורים – 6,381 ₪ חלף הודעה מוקדמת – 6,324 ₪ דמי חופשה לתקופת העבודה הראשונה – 4,234 ₪ דמי חופשה לתקופת העבודה השניה – 6,448 ₪ החזר סכומים שנדרשו מהתובעת ע"י שילטונות המס – 27,012 ₪ לכל הסכומים הללו יש להוסיף הפרישי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקת התובעת, יום פטירת המנוחה – 26.3.19 ועד מועד התשלום בפועל.

...

המחלוקת בין הצדדים נטושה אודות השאלות הבאות: מה היתה תקופת העסקתה של התובעת ע"י הנתבעים; האם הסיכום בין הצדדים היה כי הנתבעים ישלמו לתובעת (בתקופת העבודה השניה) משכורת חודשית בערכי נטו; האם נותרה התובעת זכאית לשכר עבודה שלא שולם לה; האם ביצעה התובעת שעות נוספות וכן שעות עבודה בימי שבת והאם היא זכאית בשל כך להפרשי שכר; האם נותרה התובעת זכאית לפיצויי פיטורים וחלף הודעה מוקדמת; האם נותרה התובעת זכאית לזכויות סוציאליות שלא שולמו לה לאורך תקופת עבודתה כמו דמי הבראה, דמי חופשה, הפרשות לתגמולים ופיצויים; האם התובעת זכאית לפיצוי בגין "אי תשלום ניכויים למס הכנסה"; וכן שאלת זכאותה לפיצוי בגין אי מתן הודעה על תנאי העסקה ופיצוי בגין אי מסירת תלושי שכר ועריכתם שלא כדין.

הכרעה: בנסיבות העניין, ומבלי להיכנס לטענות בדבר התיישנות פיצויי ההלנה, אנו סבורים כי לנוכח הוראות סעיף 18 לחוק הגנת השכר, והעובדה שרכיבי השכר בהם חוייבו הנתבעים נבעו לכל הפחות מחילוקי דעות לגבי עצם החוב שיש בהם ממש, החלטנו שלא לפסוק פיצויי הלנה.

אנו דוחים את הטענות מכל וכל.

לסיכום: אנו מחייבים את הנתבעים לשלם לתובעת את הסכומים הבאים: הפרשי הפרשות לקרן פנסיה – 34,084 ₪ השלמת פיצויי פיטורים – 6,381 ₪ חלף הודעה מוקדמת – 6,324 ₪ דמי חופשה לתקופת העבודה הראשונה – 4,234 ₪ דמי חופשה לתקופת העבודה השניה – 6,448 ₪ החזר סכומים שנדרשו מהתובעת ע"י שלטונות המס – 27,012 ₪ לכל הסכומים הללו יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית ממועד סיום העסקת התובעת, יום פטירת המנוחה – 26.3.19 ועד מועד התשלום בפועל.