שכר מינימום לאנשי עבודות שטח

במסגרת עבודתו בחברה עבד התובע כאיש מכירות - סוכן שטח ושכרו שולם בהתאם לעבודה שביצע.

בסיס השכר חושב על פי שכר מינימום הואיל ועבודת התובע כשכיר בחברה אשר בבעלותו לא הובאה בחשבון שעה שהתלושים אשר צורפו (חודשים ינואר- מרץ 2016) , אינם תואמים ורחוקים באופן משמעותי משכרו הרבע שנתי הנטען על ידו.

...

אנו סבורים כי משעה שהמחוקק התייחס להכנסות המבוטח ברבע השנה שקדמה ליום הפגיעה , ומשלא מדובר בשכר אשר שולם אלא המרה להוצאות שונות שהופחתו מחבות החברה כלפי התובע, אין בכך כדי ללמד כי מדובר בשכר עבודה אשר משולם לתובע מדי חודש בחודשו ומועבר לחשבונו בפועל.

על כן התוצאה היא כי בנסיבות מקרה זה לא ניתן לקבוע כי ההוצאות השונות הנזכרות בכרטסת החברה הם שכר העבודה של התובע.

לאור הטעמים הנזכרים לעיל, באנו לכלל מסקנה כי התובע לא הוכיח כי תלושי השכר משקפים שכר עבודה אשר שולם לו ובהתאם לכך, דין התביעה להידחות.

בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום, תשמ"ז – 1987, לאחר תקונו במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע כי בהתקיים התנאים המפורטים בו (המעסיק לא הציג רישום נוכחות בהתאם להוראות החוק, לא נתן לעובד תלוש שכר בהתאם להוראות החוק, לא ציין בתלוש השכר את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה) קמה חזקה כי המעסיק לא שילם שכר מינימום, אלא אם כן המעסיק הוכיח אחרת.

מן הכלל אל הפרט: המערער מר אחמד אבו מוחסן (להלן – העובד) טען בכתב התביעה (סע"ש (איזורי (י-ם) 64263-11-15) כי הועסק אצל המשיב (להלן – הקבוץ) במשך חמש שנים, מינואר 2009 עד לפיטוריו בחודש אוגוסט 2014, שישה ימים בשבוע, שמונה שעות ביום, משעה 6:00 בבוקר עד השעה 14:00; לגירסתו, עבד בשטחי הקבוץ בתפקיד פועל חקלאות, והיה נתון להוראותיו של מר יהושע ששון, מנהל מטעם הקבוץ, קיבל ממנו את הוראות סידור העבודה והיה כפוף אליו בכל הנוגע לעבודתו.

בעירעור טען העובד כי היתרי הכניסה הם על שם נביל עבד אל ראזק וראיק דראגמה – שני אנשים שהקיבוץ טוען שהם היו קבלני עובדים, אולם בהליכים אחרים התברר כי לא מדובר כלל על קבלנים כי אם על עובדים של הקבוץ.

...

נקדים ונאמר כי אין בידינו לקבל את טענת המערער, כי על פי עמדת המדינה בעתירה לבג"צ התקנה "לא משנה הרבה לעומת המצב הקודם", כי ההלכה המחייבת גם לאחר התיקון היא ההלכה שנפסקה בעניין אבו נסאר, וכי "ניתן לשאוב אותו אל תוך התקנה במסגרת ההגדרה והתיחום של המונח 'ראשית ראייה'". לדעתנו, לא ניתן להתעלם מכך שהתקנה שינתה הן את ברירת המחדל והן את חלוקת הנטלים בין התובע לבין הנתבע בנוגע לחיוב תובע שאינו תושב ישראל בהפקדת ערובה.

לפיכך, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון כמפורט לעיל, ובהתחשב גם בסכום התביעה הגבוה, 223,898 ₪, לא מצאנו מקום להתערב בהחלטתו של בית הדין האזורי לחייב את העובד בהפקדת ערובה, אם כי שלא מנימוקיו.

כמו כן, לא מצאנו מקום להתערב בסכום הערובה שבו חויב העובד.

סוף דבר –לאור האמור לעיל, בנסיבות הקונקרטיות של המקרה הנדון, ערעורו של העובד על החלטת בית הדין האזורי לחייבו בהפקדת ערובה נדחה.

התובע ציין בתצהירו כי עבד כאיש שטח וכי עבודתו הייתה כרוכה בהליכה ממושכת לרבות עליה וירידה במדריגות לצורך הצגת דירות בפני לקוחות.

בסיס השכר כאמור, עובר לתאונה, התובע הישתכר מעבודתו כמתווך סכומים נמוכים ביותר שאינם מגיעים כדי שכר המינימום.

...

זאת ועוד, כן סבורה אני כי בחינת מכלול הראיות מובילה למסקנה בדבר תחולת הכלל הראייתי הדבר מדבר בעדו, הקבוע בסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], שמשמעו העברת נטל השכנוע להעדר רשלנות או להעדר קשר סיבתי, לפתחו של הנתבע.

הכלל הראייתי האמור יוחל מקום בו הוכחו שלושה תנאים מצטברים; האחד - כי לתובע לא הייתה ידיעה ולא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הסיבות שגרמו לנזק; השני - כי הנזק נגרם על-ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו; והשלישי - כי נראה לבית המשפט שהאירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שלא ננקטו אמצעי זהירות סבירים מאשר עם המסקנה שננקטה זהירות סבירה.

יחד עם זאת, לא שוכנעתי כי התובע עשה ועושה די על מנת לשקם את עצמו.

· בסעיף 7ב לחוק שכר מינימום, התשמ"ז-1987, לאחר תקונו במסגרת תיקון 24 לחוק הגנת השכר, נקבע כי בהתקיים התנאים המפורטים בו (המעסיק לא הציג רישום נוכחות בהתאם להוראות החוק, לא נתן לעובד תלוש שכר בהתאם להוראות החוק, לא ציין בתלוש השכר את ערך השכר המשתלם לעובד בעד שעת עבודה) - קמה חזקה כי המעסיק לא שילם שכר מינימום, אלא אם כן המעסיק הוכיח אחרת [ראו לעניין זה: בר"ע (ארצי) 252/07 אביגיל שירותי כ"א ועבודה בע"מ - דוד רוזנפלד (3.6.2007)].

בחקירתו הנגדית נישאל מר עאצי על החזר ההלוואה ב"מינוס" המופיע כבר בתלוש השכר הראשון של חודש מרץ 2016, והשיב: "... גם אני שאלתי. ברגע שעובד...לא יודע. אתה רוצה שאענה? מהפעם שעברה, עכשיו אני זוכר את זה, יכול להיות שהעובד הזה היו לו כמה ימים שהוא בא על החשבון שלו, שהעובדים האלה לפעמים כנראה היו מפספסים את ההסעה ואז הם היו מודיעים למנהל עבודה והיו משלמים בכרטיסיה או כאילו לא יודע איך ואז בסוף החודש... יכול להיות שמדובר פה לא במיליון ₪, במאה ₪, יכול להיות שהעובד הזה בא בהסעה על החשבון שלו באוטובוס, במונית, ואז כאילו המנהל של השטח או האחראי עליו רשם שהעובד הזה בא על החשבון שלו ואז החזירו לו את הנסיעה בתוך התלוש". בהמשך התבקש להסביר מדוע מחודש נובמבר 2016 ואילך "מיתהפך" החזר ההלוואה ל"פלוס", והשיב - "למה זה מיתהפך? אני לא מכין את תלושי השכר, בטוח אני לא יושב להכין את תלושי השכר של איזה 1,000 עובד. אנחנו מקבלים את זה... אני לא מכין את התלושי שכר, יש.... אתה שואל אותי? אתה צריך לתת לי להשיב. יש חשבת שכר ויש משרד רו"ח ויש איזה עובד בוא נגיד שחייב לנו או אנחנו חייבים לו לפי החוק אני חייב להחזיר לו את זה, אני לא בא לחשבת שכר ואומר תקחו לי מזה 93 ₪ ותחזירו 50 ₪, יכול להיות שהעובד הזה היה מגיע לו כמה שקלים ואם הוא קיבל יותר אז כנראה היו מורידים לו. יכול להיות". כאשר הופנה לחודשים בהם הכפלת שעות העבודה ב-30 ₪ מובילה לשכר הנטו ששולם לעובד והתבקש להסביר זאת, השיב: "אני לא חשב שכר, ואני לא מכין את התלושי שכר, בשביל זה אנו מעסיקים אנשים. מקרה או לא מקרה, אני לא יודע". כאשר התבקש להסביר תשלום דמי חגים בחודשים בהם לא חל חג כלשהוא, השיב "אני לא יודע. אני לא יודע מתי החגים שלי, אז אתה רוצה שאדע מתי החגים שלהם? יש הנהלת חשבונות. החוק מחייב אותך לתת חגים... אני לא מכין את התלושי שכר ואם שילמו את החגים האלה כנראה היה צריך לשלם". כאשר נישאל מי החתים את העובד על טופס ההודעה לעובד, השיב - "אני לא זוכר. איפה שהוא עבד החתים אותו מנהל העבודה שהוא עבד אצלו בשטח" (אם כי בהמשך לכך לא ידע להשיב מי היה מנהל העבודה של העובד).

...

לסיכום: בחלק זה של פסק הדין עמדנו על הכללים הראייתיים שלפיהם יש לבחון את טענתם העיקרית של העובדים בערעורים שלפנינו, לפיה שכרם המוסכם עמד על 30 ₪ נטו לשעה.

אשר לחיוב בהפקדה לגמל בגין שעות נוספות לא מצאנו הצדקה לכך, כשעל פי הדין המעסיק רשאי, אך לא חייב, לבצע הפקדות לגמל ופיצויי פיטורים מרכיב השעות הנוספות, אשר בנסיבות העניין לא הוכח כי אינו אותנטי.

סוף דבר - ערעור החברה מתקבל בחלקו: (1) הערעור על החיוב בתשלום פיצוי בגין הודעה לעובד, הפרש דמי חגים בסך 101 ₪, שיעור ניכוי דמי ההודעה המוקדמת והוצאות משפט – נדחה.

אשר להוצאות משפט בערעור סבורים אנו כי על אף שעיקר הערעור התקבל, ובשים לב לכך שאי מסירת ההודעה לעובד תרמה לאי הבהירות - כל צד יישא בהוצאותיו.

הנתבעת אף הביאה לעדות את מר סעיד גאנם שהיה איש שטח ומנהל עבודה בנתבעת שהגיש תצהיר בו הצהיר:" 5. למיטב ידיעתי וייעוץ משפטי שקבלתי הנתבעת שילמה לתובע שכר ענפי, וסיפקה לו תנאים מיטיביים, מגורים הולמים במושב בניה, הסעות ממקום המגורים לאתר הביתה וחזרה / בימי ראשון- הסעות מהמחסום לאתר ובימי חמישי הסעות מהאתר למחסום וכו'" עיון בחקירתו הנגדית של העד, מר סעיד גאנם מעלה כי תצהירו לא נסתר והוא חידד את עדותו לענין התשלומים שקבל התובע : "ש: מה השכר היומי ששילמת לתובע ?ת. 280 ₪ התחיל, אם אני לא טועה עד 350 ₪, זה לא כולל שעות נוספות " ר' עמ' 16 שורות 1-3.

זכאות התובע לפצוי פיטורים עיון בכתב התביעה מעלה כי התובע טען בכל הנוגע לנסיבות סיום העסקתו כמפורט:" 6. התובע התפטר בחודש 8/17 עקב אי הענות הנתבעת לבקשות ופניות התובע הרבות הן לתשלום שכר מינימום בענף הבניה והן לתשלום זכויות סוציאליות אליהן הוא זכאי ושלא שולמו ע"י הנתבעת, ע"כ אין לידרוש ממנו להמשיך בעבודתו ורואים את ההתפטרות לענין חוק זה כפיטורים ולכן התובע זכאי להשלמת פצויי פיטורים וזכויות סוציאליות". זה המקום לציין כי התובע לא הציג כל פניה שלו בנידון לנתבעת עובר להתפטרותו.

...

מנגד טוענת הנתבעת כי שילמה לתובע את כל זכויותיו וכי התובע נטש את עבודתו ועל כן יש לדחות את תביעתו.

הכרעתינו מה היה שכרו של התובע לאחר שבחנו את טענות הצדדים והראיות שעמדו בפנינו בעניין, הגענו לכלל מסקנה כי תלושי השכר שהופקו לתובע הן באמצעות מדור התשלומים והן באמצעות הנתבעת בנוגע לסכומים הנוספים שמצויינים בתלושי השכר משקפים את השכר שקיבל התובע.

ערים אנו לכך כי לא הוצג בפנינו הסכם עבודה ואשר להעברת נטל ההוכחה בעניינים השנויים במחלוקת בין הצדדים, העולה מחיבור הוראות סעיפים 2 ו 5א' לחוק הודעה לעובד ולמועמד לעבודה (תנאי עבודה והליכי מיון וקבלה לעבודה) תשס"ב – 2002, כיוון שלטעמנו לא מתקיים התנאי לפיו: "ובלבד שהעובד העיד על טענתו באותו עניין" כאמור בסעיף 5א', שכן לא מצאנו את עדותו של התובע מהימנה בנוגע לרכיב זה כפי שפורט לעיל.

ערים אנו לטענת הנתבעת בנדון , אולם שעה שבפועל בזמן אמת הנתבעת בחרה לשלם רכיבים אלו ולא קיזזה אותם משכר עבודתו של התובע, לא שוכנענו כי יש לקבל את טענותיה בדבר קיזוז בדיעבד.

יפה לעניינו פסיקת בית הדין הארצי בע"ע 33791-11-10 נובכוב מיכאל – ר-צ פלסט בע"מ (24.5.12) שם ציין בית הדין הארצי כי: "ככל שמעביד משלם לעובד הטבה מעבר למגיע לו על פי החוק או צו ההרחבה, הטבה זו הופכת לחלק מתנאי עבודתו המוסכמים של העובד, והמעביד אינו רשאי לבטלה לאחר שהעובד מסיים את עבודתו, בתגובה להגשת תביעה על ידי העובד לתשלום זכויות אחרות המגיעות לו  [דב"ע (ארצי) נד/48-3  מזרה – ענת ימין, מיום 2.5.94; ע"ע (ארצי) 1260/00 מרקוביץ – אקורד הנדסה בע"מ, מיום 5.8.02]". בדב"ע נד 48-3  מזרה – ענת ימין שלעיל אישר בית הדין פסיקה של האזורי שקבעה כי: "מעביד איננו יכול, מחד לשלם לעובד שכר מלא גם אם הוא מאחר, ומאידך, לשמור את הזכות לנכות, בשלב מאוחר יותר את האיחורים (פרט למקרים שהוא הודיע על כך מפורש בעת התשלום). ובהעדר הודעה כזאת, יש לראות את המעביד כמי שמוותר על הזכות לנכות בגין העדרות, בין אם מדובר באיחורים ובין אם מדובר בחיסורים...." מנגד, שעה שקבענו כי התובע התפטר מעבודתו ושעה שקבענו כי לא מדובר בהתפטרות בדין מפוטר שוכנענו כי יש לקבל את טענת הקיזוז של הנתבעת בדבר הודעה מוקדמת ומשכך שוכנענו כי יש לקבל את טענת הקיזוז ע"ס 4619 ₪.

סוף דבר תביעתו של התובע מתקבלת בחלקה כמפורט לעיל.