שכר טרחה הולם לתכנון אדריכלי

הדיון בשאלה זו כרוך בבירור מספר מחלוקות בין הצדדים כדלקמן: מה סוכם בין הצדדים בנושא שכר הטירחה לו זכאי התובע עבור עבודות התיכנון המתייחסות למגרש הראשון; מה סוכם בין הצדדים לגבי עבודות תיכנון נוספות אותן ביצע התובע במיגרש החדש שהן מעבר לתיכנון האדריכלי המפורט בהסכם, כגון תיכנון מפורט של עבודות הפיתוח ותכנון חדר שנאים; ולבסוף, מהי עלות הקמת הבניין – עלות ששמשה בסיס לגזירת שכר הטירחה של התובע, כאמור בהסכם.

אך בכך לא תמה אי הבהירות האופפת את גרסת התובע בקשר לרכיב שבנידון, שכן עת נישאל בחקירתו הנגדית אודות המכתב משנת 1994 בדבר תשלום פיצוי הולם חלף תשלום שכר לפי הוראות ההסכם, טען התובע באופן תמוה כי מדובר בפצוי מעבר לסכום שמגיע לו לפי ההסכם, היינו תשלום פיצוי בנוסף ל-40% מעלות הבניין.

...

לאחר ששקלתי טענות הצדדים נחה דעתי להעדיף את גרסת התובע.

לפיכך כל הנימוקים והרציונל עליהם עמדתי בפרק הקודם תקפים גם לפרק זה. יתרה מזאת, בהצעת המחיר (נספח י"ח לתצהיר התובע) כתב התובע לנתבע, כי שכרו בגין תכנון חדר השנאים יעמוד על "2,000 $ בתוספת מע"מ בנוסף לסיכום שלנו באשר לסופרמרקט. נא לאשר לי סכום התכנון ולהעביר אלי מקדמה ע"מ שאוכל להתחיל בעבודה". מכאן ניתן ללמוד, כי התובע התנה את תחילת ביצוע העבודה בקבלת אישורו של הנתבע ותשלום מקדמה על חשבון המגיע לו, ומאחר שאין מחלוקת כי העבודה אכן בוצעה אזי המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין היא, כי הנתבע אכן אישר לו את הצעתו ואת השכר שביקש, וכי אלמלא זאת התובע לא היה מבצע את עבודתו.

אחרית דבר: אני מקבלת את התביעה בחלקה ומחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: סך של 82,778 ₪ בגין עבודת התכנון במגרש החדש; סך של 30,810 ₪ בגין התכנון הפרטני של עבודות הפיתוח; סך של 8,080 ₪ בגין תכנון חדר השנאים.

המערערת טענה כי סך נזקיה מגיע לסך של כ-4.8 מיליון ש"ח מעבר לסכום הפצוי ששולם, ובסיכומיה לפני בית המשפט המחוזי טענה לנזק העולה כדי סך של 6 מיליון ש"ח. פסק דינו של בית המשפט המחוזי במסגרת פסק דינו קבע בית המשפט המחוזי כי עדות מנהל המערערת, שהייתה עדות יחידה מטעמה לצורך הוכחת תביעתה, נתגלתה "לא אחת כעדות שאינה מדויקת ושאינה הולמת את הנתונים האובייקטיביים שעמדו לפני בית המשפט", וכי לכן במקום בו עדות זו לא נתמכה במסמכים "הולמים" הוא לא הסתפק בה לצורך קביעת ניזקי המערערת.

לאחר שעמד בהרחבה על טענות הצדדים ביחס לכל אחד מראשי הנזק שנתבעו, ולאחר שעמד על הראיות הפרטניות שהובאו בפניו ביחס לכל אחד מראשי נזק אלו הורה בית המשפט המחוזי כי על המשיבים לשלם למערערת סך של 834,738 ש"ח (ממנו יש לנכות את סכום הפצוי שכבר שולם על ידי המשיבים) בתוספת מע"מ וזאת בגין ראשי הנזק הבאים: תיכנון אדריכלי - סך של כ-39,374 ש"ח; דמי תיווך - סך של 39,255 ש"ח; עבודות עפר - סך של 56,575 ש"ח; ופצוי רוכשי הדירות - סך של 699,352 ש"ח. מנגד, דחה בית המשפט המחוזי את תביעת המערערת בגין ראשי הנזק הבאים: הוצאות פירסום ושיווק; עמלת התחייבות להשלמת הון; הגדלת עלויות הבנייה; ואובדן רווח.

לבסוף, טוענים המשיבים כי סכום ההוצאות ושכר טירחת עורכי הדין שפסק בית המשפט המחוזי סביר בשים לב לדחיית עיקר תביעתה של המערערת, וכי מכל מקום, אין המדובר במקרה חריג ונדיר המחייב את היתערבות ערכאת העירעור בנושא זה. במהלך הדיון שהתקיים לפנינו ביום 13.5.2010, כמו גם בקדם העירעור שהתקיים ביום 28.1.2010 לפני חברתי, השופטת א' חיות, הצענו לצדדים כי נפסוק על דרך הפשרה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, תוך קביעת סכום מינימלי ומקסימאלי.

...

אכן, הימנעותו של צד מגילוי ראיה יכול שתביא את בית המשפט לידי מסקנה כי אילו הוצגה אותה הראיה, זו הייתה פועלת לרעתו [ראו למשל: ע"א 548/78 שרון נ' לוי, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980), וכן ראו: קדמי 1408-1391 והאסמכתאות שם].

השאלה על מי מהצדדים מוטלת חובה להעיד עד רלבנטי, וכפועל יוצא המסקנה כי יש לזקוף לחובת צד זה או אחר את אי העדתו של עד זה, נקבעת בהתאם לנטל הבאת הראיות [ראו: ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פסקה 53 לפסק הדין (לא פורסם, 5.10.2006)].

סוף דבר נוכח האמור לעיל, אציע לחבריי לדחות את הערעור שלפנינו.

עניינה של התביעה, תשלום שלא בוצע לידי התובעת ע"י הערייה, בגין עבודה אשר התובעת ביצעה עבור הערייה, עפ"י הטענה; מהות העבודה הנה תיכנון אדריכלי של מרכז יומי לאוכלוסיה סיעודית בסמיכות למע"ש הקיים (להלן – "הפרויקט").

מכתב זה נכתב על גבי נייר של עריית חדרה, הנתבע חתום עליו כעובד הערייה, ובו נרשם כי התובעת מתבקשת להמשיך ולקדם את הפרויקט ולהכין פרוגרמה תכנונית שתוגש לרשויות לאישור, אף צוין כי שכר טירחתה של התובעת ישולם לה כמקובל במסגרת תיכנון הפרויקט.

8.2 הואיל והדברים עלו, אומר, למעלה על הדרוש, כי הנזק שניגרם לאדם, המוצא עצמו נתבע על לא עוול בכפו, אינו טעון פירוש והסבר; הלחץ הנפשי הכרוך בדבר, החשש מפני חיוב כספי בפסק דין או אף מפני ביקורת שיפוטית ללא חיוב, העלויות הכרוכות בשכ"ט עו"ד הדרוש לשם ייצוג הולם, הזמן הכרוך בניהול הגנה ראויה – כל אלה הנם מובנים מאליהם ולא ברור מדוע היה צריך לשאול את הנתבעים בעיניין זה. 8.3 שני הנתבעים אישרו, לשאלתי, כי חתמו על תצהיריהם לפני עו"ד פרטי; הנתבעת בפני בן מישפחה, והנתבע – בפני עו"ד שאת שירותיו שכר לשם עריכת התצהיר וחתימתו.

...

6.5 לאחר ששמעתי את הנתבעת, הגעתי לכלל מסקנה כי היא לא הייתה קשורה כלל לתובעת, ומתוך כך – שאלת שוויון הנפש או העדרו כלפי נזקי התובעת אינה רלוונטית לגביה.

7.5 אני קובעת על כן, כי הנתבע לא עשה כל פעולה, במסגרת עבודתו בעירייה ובנוגע לפרוייקט דנן, מתוך שיוויון נפש לגרימת נזק לתובעת.

התוצאה היא כי אני מקבלת את הבקשה, ומורה על דחיית התביעה נגד הנתבעים 2 ו-3.

רקע עובדתי בתמצית כנטען, בפברואר 1999 שכרה המבקשת ברע"א 5780/11, עריית שדרות (להלן העיריה), את שירותיהם של המשיבים 2-1 ברע"א 5780/11 וברע"א 6666/11 (להלן המשיבים), לשם תיכנון אדריכלי של בית ספר בעיר שדרות.

אין להלום טענה זו, שעצם העלאתה אינו ראוי בנסיבות, שכן כפי שהוטעם, בית המשפט רשאי להפחית או לשלול שכר טירחתו של בורר גם לפי סעיף 32(א) לחוק הבוררות.

...

במה דברים אמורים? סעיף 32(א) לחוק הבוררות קובע כך: "בית המשפט רשאי, על פי בקשת בעל-דין, להפחית שכר שקבע הבורר שלא על דעת בעלי-הדין, אם ראה שהשכר מוגזם, ורשאי הוא לפי זה לצוות על החזרת סכומים ששולמו לבורר לחשבון השכר, והכל כשאין כוונה אחרת משתמעת מהסכם הבוררות". סבורני, כי כאשר משתהה בורר תקופה בלתי סבירה במתן פסק הבוררות וללא הסבר המניח את הדעת, מוסמך בית המשפט להפחית משכרו על יסוד הסמכות המוקנית לו בסעיף 32(א) לחוק הבוררות, שכן אם לא קיבלו בעלי הדין את פסק הבוררות משך זמן בלתי סביר, לא זכו לשירות שלשמו שכרו את הבורר, ולפיכך עמידת הבורר על קבלת שכר הטרחה שהוסכם עליו מכתחילה, עשויה להתפרש בנסיבות מסויימות כ"שכר מוגזם" שלא נקבע על דעת בעלי הדין.

סוף דבר, אציע לחבריי להורות על ביטול הוראתו של בית המשפט המחוזי להעביר את הבוררת מתפקידה, ולהעמיד את שכר הבוררת על מחצית הסכום עליו הוסכם מראש.

הערעורים מתקבלים איפוא לפי האמור.

לפיכך, הטילו מוסדות הקבוץ על מזכיר הקבוץ באותם ימים, מר יעקוב מורג (להלן-מורג), לבוא בדברים עם אדריכלים, ולשמוע מפיהם הצעות לתכנון הארכיטקטוני, ההולם לתוספת הבנייה המוצעת.

בגין העבודה שביצע זכאי המערער לשכר-טרחה מוסכם ו/או ראוי, כמפורט בתעריף אדריכלות בניין, שנקבע על-ידי אגודת האינג'נרים והארכיטקטים בישראל (שהוגש במהלך הדיון כראיה לבית המשפט וסומן ת/17).

...

עדותו של מורג הייתה למעשה מהימנה על בית-משפט קמא, ולא מצאנו בדברי העדים האחרים או בראיות האחרות משהו, הסותר דברים מפורשים אלה.

על-פי גישה זו, המקובלת עלי אף היא, זכאי האדריכל לשכרו על בסיס חוזי גרידא.

עם זאת, מקובלת עלי הגישה, כי גם במסגרת חוק השליחות עצמו עשוי העקרון הדיוני של המניעות למלא תפקיד חשוב.