שכר טרחה אחוזי בגין עסקה

לקנות שלוש דירות ראיתי עשרות אולי מאה דירות, פגשתי עשרות מתווכים, מעולם לא דיברתי על סכום של מעל 2 אחוז ולכן הנחתי שאם מתווך הגון רוצה להציע לי עסקה שהיא שונה במהותה מהנהוג בשוק הוא צריך להגיד את זה בדחילו וברחמו" (עמ' 11, שורות 23-18 לפרוטוקול).

בסעיף 7 לתצהירו הוא מציין: "...התחייבה הנתבעת מפורשות לשלם לי, מיד עם חתימת הסכם מחייב לגבי הנכס- את הסך המפורט בסעיף 3א להסכם התיווך- קרי 5% מהמחיר הכולל של הנכס בצרוף מע"מ כדין". בחקירתו הנגדית העיד: "ת. הסברתי לה שעמלת התווך היא גבוהה באחוזים עקב שוויו הנמוך של הנכס ושהיא תיסתכל על שוויו הכולל של העסקה, בתום העסקה, המתווך מקבל כסף רק בהשלמת העסקה. החתימה על טופס התווך לא מזכה אותי באגורה, והיה לה זמן לחשוב על כך. כמו שהיא חישבה את שכר הטירחה שלך, היא היתה צריכה לקחת את זה בחשבון. הסברתי לה את זה במעמד החתימה" (בעמ' 5, שורות 8-4).

...

מכל האמור לעיל, עולה כי כוונת הצדדים הייתה להתקשר בהסכם תיווך, אולם ישנה מחלוקת האם התנהל בין הצדדים משא ומתן בנוגע לשיעור דמי התיווך.

יצוין כי אין צורך בהוכחת ידיעה שיפוטית בנושא זה מאחר ההכרה בדמי תיווך בשיעור של 2% בתוספת מע"מ מוצאת את ביטויה בחקיקה הראשית של הכנסת, סעיף 39(6) לחוק מיסוי מקרקעין (שבח ורכישה), תשכ"ג- 1963, הקובע כדלקמן: "דמי תיווך ששילם המוכר בקשר למכירת הזכות במקרקעין, אך לא יותר מ-2% מהתמורה שקיבל בעדם, אלא אם שוכנע המנהל שבקשר עם נסיבות העסקה המיוחדות שהוסברו לו שולמו דמי תיווך גבוהים יותר". מכל האמור לעיל, עולה כי דמי התיווך המקובלים בעסקאות מכר הוא בשיעור של 2% בתוספת מע"מ. מתווך רשאי לדרוש דמי תיווך בשיעור גבוה יותר, אולם כאשר הוא מעוניין בכך, עליו לגלות זאת ללקוח באופן מפורש וזאת מכוח חובת הנאמנות וההגינות שלו כלפי הלקוח, המוצאות ביטוי בסעיף 8(א) לחוק המתווכים ומחובת תום הלב הכללית.

סוף דבר הוכח שנכרת הסכם תיווך מחייב וכן כי התובע (מתווך) היה הגורם היעיל בביצוע העסקה.

לגירסתו, לשם ביצוע העסקה ובשל בעיות שונות עשה התובע פעולות רבות מעבר לנדרש בעסקת מכר סטנדרטית, בכללן: היתנהל התובע מול שני עורכי דין שונים, כאשר מערב החתימה על ההסכם הראשון החליפו הנתבעים עו"ד והתהליך בינו לבין התובע התחיל כימעט מההתחלה.

ההסכם ביניהם הנו בעפ"ה באשר לתשלום שכר טירחת התובע בשיעור של אחוז מסוים ממחיר הנכס במידה והעסקה תחתם (ראה סעיף 10 לכתב התביעה; סעיפים 3,5 לכתב ההגנה) ולכן הטענה לשכר ראוי אינה רלוואנטית בעניינינו, מה גם שהתובע בסיכומיו העמיד את סכום התביעה על סך השכר המוסכם (סעיף 20 לסיכומי התובע).

...

לגרסתם, טענותיו של התובע מנוגדות לסיכום בעפ"ה בין הצדדים ששכר הטרחה ישולם בכפוף לחתימה על הסכם המכר.

בסופו של דבר, העמיד התביעה על סך של 12,513 ₪ המהווים סעד לשכר מוסכם לכאורה (ראה סעיף 20 לסיכומי התובע).

כן ראה ע"א 3912/90 eximin s.a תאגיד בלגי נ' טקסטיל והנעלה איטל סטייל פראררי בע"מ מז(4) 064 (1993), הקובע כי "אם שניים גרמו סיבתית לנזק, אין להעדיף אחד על רעהו, אלא יש לחלק את האחריות ביניהם באופן שכל צד יישא בחלקו בנזק". כן ראה ע"א 1691/11 בנק לאומי למשכנתאות בע"מ נ' רחל צוברי (פורסם בנבו; 15.12.2015) לפיו "בנסיבות שכאלה, בהן שני הצדדים נושאים בצוותא באשמה לחוסר ההבנה שנוצרה והנזק שנגרם כתוצאה מכך, ראוי ליישם את דוקטרינת האשם התורם ולהורות על חלוקה של האחריות לנזק בין הצדדים". סוף דבר הנתבעים ביחד ו/או לחוד ישלמו לתובע סך של 5,000 ₪ בעבור שכר הטרחה; כן ישלמו לתובע הוצאות משפט בסך של 1,000 ₪ תוך 45 יום מהיום.

הסכמי 2009 נחתמו לאחר שעורכי הדין ייצגו באופן "מקצועי ומשביע רצון", במשך שנים את החברה ובעלי מניותיה המנוחים מרדכי ואהובה בוכמן ז"ל. כלל 9 (ב) לכללי האתיקה של לישכת עורכי הדין, קובע כי אין מניעה ששכר טירחת עורך הדין יחושב באחוז מנושא העניין.

בהמשך נקבע על ידי כבוד השופט י' טירקל (שם, פסקה 3): "נשאלת השאלה אם זכאים המערערים, שעמלו וטרחו בעסקה כעורכי דין, לשכר טירחת עורכי דין כנהוג וכמקובל, ומהו הבסיס המשפטי לכך.

...

באותה עת בדיוק אלי אשל נכנס כשותף במשרד, ממש במקביל, ובעצם איתם בחרנו להתקשר בסופו של דבר.

בהקשר זה, איני מקבל את טענתו של עו"ד יורם כהן כאילו עורכי הדין הצליחו להשלים 95% מהשבחת המקרקעין.

סוף דבר נקבע בזאת, כי בכפוף לתשלום סך של 750,000 ₪ בצירוף מע"מ כדין בתוך 90 ימים, אשר לאחריהם יישא סכום זה ריבית והצמדה כדין מהיום, ההסכם למתן שירותים שנחתם ביום 8.2.2009 בין הנתבעים לבין החברה, בטל.

בסמוך לתחילת ההיתקשרות בין קרית ספיר לבין ישרכרט הוסכם ביניהן כי עמלת הסליקה בה תחויב קרית ספיר על ידי ישרכרט בגין הסליקה עבורה תהיה בשיעור של כשני אחוזים וחצי משווי כל עסקה (סעיף 5 לתצהיר אריאל).

כך למשל במסגרת הדיון בבקשה לאישור הסדר פשרה בהליך ייצוגי שנדונה בעיניין לוי, הליך שעסק בהודעת עידכון שנשלחה על ידי חברת כרטיסי אשראי לישראל ללקוחותיה לצורך יידועם בדבר שינויים חד-צדדיים שערכה חברת כרטיסי האשראי שם בתנאים שעניינם מועד חיוב כרטיסי אשראי שהנפיקה בגין עיסקאות המתבצעות בחו"ל. באותו עניין הגיעו הצדדים לפשרה במסגרתה הוסכם, בדומה לענייננו, על מנגנון "אסדרה עתידית" בעיניין אופן היידוע על שינויים חד-צדדיים בחוזה האחיד והערתי בהערת אגב כי טוב ייעשה הרגולטור המוסמך אם יבחן את האפשרות לקבוע כללים ברורים בעיניין האופן שבו יש ליידע צרכנים ולקוחות לגבי שינויים חד-צדדים בחוזים אחידים: "יכול שיש מקום לחדד או להוסיף תיקונים ספציפיים שיבטאו את מסקנות המחקר הכלכלי-היתנהגותי, כדי שעניין זה לא יוותר להסדרים נקודתיים במסגרת תובענות ייצוגיות שאינן המסגרת הנורמאטיבית הראויה להסדרה עתידית" (ת"צ (ת"א) 69315-09-16 לוי נ' כרטיסי אשראי לישראל בע"מ, פס' 12 (20.5.2021) (ההדגשה הוספה)).

בהתאם להלכה המנחה שקבע בית המשפט העליון בעיניין רייכרט, סכומי הגמול ושכר הטירחה יחושבו באמצעות "שיטת האחוזים" (ע"א 2046/10 עיזבון המנוח שמש נ' רייכרט (23.5.2012)).

...

בהיעדר טעם מיוחד המצדיק את הפטור מתשלום החלק השני של האגרה מקובלת עלי טענת היועצת המשפטית כי יש לדחות את בקשת הצדדים למתן הפטור.

סוף דבר כאמור, ומאחר שמצאתי כי הסדר הפשרה הוא "ראוי, הוגן וסביר בהתחשב בענינים של חברי הקבוצה" (סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות), אני מאשרת את הסדר הפשרה המתוקן על כל תנאיו (למעט לעניין מחצית האגרה השנייה) ונותנת לו תוקף של פסק דין.

אני קובעת כי מתן תוקף של פסק דין להסדר הפשרה מהווה גם סילוק וויתור של קרית ספיר ושל חברי הקבוצה כהגדרתם בהסדר הפשרה המתוקן כלפי ישראכרט.

נטען כי בהתנהלותן זו מפרות המשיבות את סעיף 13ב(ב3) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") לפיו על חברות הגובות מהצרכן תשלום קבוע במסגרת עסקה מתמשכת, לפרט את מרכיבי התשלום הקבוע ואת סכומם, וללא פירוט זה הן מנועות מלגבות את התשלום מהצרכן: "בעיסקה מתמשכת, לרבות בעיסקה להספקת גז בין צרכן גז לספק גז, שבה גובה העוסק תשלום קבוע, יפרט העוסק בחשבונית או בהודעת התשלום הנשלחת לצרכן את מרכיבי התשלום הקבוע ואת סכומם; לא פירט העוסק את מרכיבי התשלום הקבוע ואת סכומם, לא יהיה רשאי לגבות תשלום קבוע;

בהיתחשב בנסיבות המיוחדות בעיניין רייכרט (כנזכר בסעיף 16 לפסק הדין שם), יש קושי להסיק ממנו מסקנות מוחלטות לגבי תובענות אחרות, וכפי שנקבע שם (בסעיף 16 בפסק הדין): "נדגיש שוב, כי המקרה דנא הנו מקרה מיוחד מבחינות שונות ועל כן קשה יהיה להסיק ממנו לגבי מקרים אחרים של תובענות ייצוגיות ככל שמדובר בשיעור האחוזים ובמדרג שנקבע לגבי שכר הטירחה". הפרקטיקה שהתפתחה הייתה כי שעורי שכר הטירחה לפי המדריגות שנקבעו בהילכת רייכרט הם שיעורים עליונים לקביעת הגמול ושכר הטירחה גם יחד, דהיינו צירוף שני הרכיבים הנ"ל לא יעלה על השעור הספציפי בכל אחת מהמדרגות.

...

במסגרת התשובה לבקשת האישור כפרו המשיבות בטענות המבקשים וטענו כי דין בקשת האישור להידחות על הסף ולגופה.

אני מאשר, אפוא, גמול ושכר טרחה בשיעור כולל של 25% מסכום הפיצוי, אשר יתחלק ל-2.8% גמול, ו-22.2% שכר טרחה (לפי היחס הקודם בין שני הרכיבים הנ"ל).

כן יחולו ההוראות שבסעיף 29 להסדר הפשרה לגבי אופן ביצוע התשלומים, בכפוף לתיקון אחד, והוא כי התשלומים השלישי והרביעי של שכר הטרחה ישולמו רק לאחר שבית המשפט יאשר את ביצוע התחייבויות המשיבה לפי הסדר הפשרה (ר' סעיף 62 להלן) בהתאם לפסיקה שאישרה את העברת הסכום הנחסך בתשלומי הגמול ושכר הטרחה המומלצים לטובת הפיצוי לקבוצה [ע"א 6121/21 כרמי נ' שלמה תחבורה (2007) בע"מ (27.12.21)], אני קובע כי הסכום הנחסך למשיבות עקב הפחתת סכומי הגמול ושכר הטרחה ביחס לסכומי הגמול ושכר הטרחה המומלצים (81,399 ₪), יתווסף לסכום ההשבה הסופי לקבוצה אשר יסתכם נוכח כך ב-1,173,297 ₪, המהווה כ-32.25% מסכום גביית היתר (במקום 30% תחילה).

סיכום אני מאשר את הסדר הפשרה בהתאם למפורט בפסק דין זה. הגדרת הקבוצה היא: "כלל צרכני המשיבות 1 ו-2, הצורכים גז באמצעות מערכת גז מרכזית וחויבו בתשלום דו-חודשי קבוע בתקופה שהחל מיום 25.6.2018 ועד ליום 1.12.2019". העילות והסעדים הם כמפורט בסעיפים 2, 4 לעיל.