שכפול דיסקים נגמר במעצר

התובע העביר התמונות למישטרה אך כשביקש לקבל אותן, נימסר לו מהמשטרה שלא מוצאים אותן והמחשב של התובע, עליו היו שמורות התמונות, היתקלקל (הערה: במזכר של רס"ר רבוח מתאריך 8.4.2010 נאמר כי השוטר צרב תמונות מהדיסק און קי שהביא התובע על גבי תקליטור שסומן מ"ט 68/10 ושאוכסן במשרדו.

שוכפל עותק נוסף עבור תיק החקירה.

הוא נישאל איך הוא מסביר שבעדותו במישטרה, שורה 4, אמר לתובע "ייגמר הארוע נמצא את האנשים יצאתי מהמשרד כשחזרתי כבר לא היה" ואילו בתצהירו (סעיף 23) אמר שהתובע לא טרח להפנות אותו למאבטחים וענה כי אמר זאת בתצהירו כדי להיתגונן מפני התביעה.

לו היו חושדים במועדון שהם השמידו את סרט הצלום הם היו נעצרים.

...

לאור האמור לעיל אני דוחה את התביעה ומחייבת את התובע בהוצאות קבוצת הנתבעים 1 ו-2 בסך 7,500 ₪ וקבוצת הנתבעים 4 ו-5 בסך 7,500 ₪.

עוד ישלם התובע את הוצאות המומחה מטעם בית המשפט בסך 1,755 ₪ למי מהנתבעים ששילם חשבון זה על פי הודעה שתמסר לב"כ התובע עד 1.7.2020.

בסך הכל ישלם התובע סך של 16,755 ₪ תוך 30 יום מהיום.

בית משפט השלום בתל אביב - יפו תפ"ק 15194-10-18 ישראל נ' חיון(עצור/אסיר בפקוח) לפני כבוד השופט שמואל מלמד המאשימה: מדינת ישראל הנאשם: ויקטור חיון (עצור בפקוח) החלטה

ב"כ הנאשם טען כי, כשצפה בדיסקים המצויים בתיק, ראה איך משטרת ישראל בונה עבירה מתחילתה ועד סופה, משטרת ישראל – ימ"ר ת"א – היחידה המרכזית, שתפקידה לפענח פשעים חמורים, פשוט בנתה את העבירה מתחילתה ועד סופה.

הנאשם לא הצליח להכנס לדירה ומיוזמתו יצר קשר עם הסוכן כדי לשכפל שוב את המפתח.

...

" השופטת דפנה ברק ארז: (שם בפסק דין) אני מסכימה עם חברי המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כי דין הערעורים להידחות, מלבד בכל הנוגע לרכיב החילוט.

ההפך אני סבור כי לנאשם היה יסוד נפשי בביצוע העבירה, הנאשם הבין בדיוק מה הוא עושה, ידע את הפסול שבמעשה ובכל זאת עשה אותם.

בנסיבות אלו דין הבקשה להידחות.

השיחות שערך המדובב עם נאשם 1 במהלך שהייתם המשותפת בתא המעצר הוקלטו, והקלטות השיחות ותמליליהן הוגשו לתיק בית המשפט (ר' הדיסקים ת/18א ות/18ב והתמלילים ת/19א ות/19ב, בהתאמה).

נגמרה כבר התקופות האלה של הג'קים-מקים, כל החרטות האלה (ת/19א, עמ' 32 שורה 21 ואילך).

הוא סיפר לי שבאחת ההתפרצויות, הוא ניתקל בבעל או בעלת הבית וממש נוצר ביניהם מגע פיזי שבה הוא דחף אותו או אותה (הארוע מושא אישום 10 – ש.א.), הוא אמר לי שהם מבצעים באיזור תל אביב ובאיזור השפלה, שאפילו כמה פעמים הוא נעצר ברחובות ופעם אחת אפילו הקצין מודיעין ברחובות דיבר איתו והזהיר אותו שהוא יודע שהם פורצים באיזור, הוא אומר שהוא יודע שהוא נתפס עם מפתחות משוכפלים ולא עשו עם זה כלום כי לא יכלו להוכיח של מה המפתחות.

...

סוף דבר: ערכנו מסע ארוך, שהגיע כעת לסיומו.

אשר על כן אני מרשיע, את שני הנאשמים, באישומים 1, 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13, 14, 15, 16, 17, 18, 19, 24, 25 ו-26, בעבירות שבהן הם הואשמו באישומים אלה; והכל כפי שפורט לעיל במסגרת הדיון הפרטני בכל אישום ואישום.

בשולי הכרעת דין זו, ונוכח התקלות שנתגלו בעריכת התמלילים ובהעברת חומרי החקירה, אני מורה בזה לב"כ המאשימה להעביר עותק מהכרעת דין זו לקצין אח"מ במחוז תל-אביב, על מנת שיינקטו צעדים מתאימים בשני אלה: ראשית, תמלילי הקלטות שיחותיו של נאשם 1 עם המדובב, שהוגשו לפניי, הינם לקויים וחסרים (ר' בפסקה 58 דלעיל).

מעבר לכך, אני סבורה שיש לקבל את הדיסק גם לגופו של עניין: חלקים מהתכנית מהוים אמנם עדות שמיעה מבחינתו של העד, אולם התחקירנים שנכחו במקום העידו אף הם, ומבחינתם אין מדובר בעדות שמיעה.

הוא ערך דוחות קצין ממונה לפני מעצרם של שני הנאשמים, ובמסגרת זו רשם את אמרותיהם בדו"חות ת/7, ת/8.

העד לא הוכיח דבר גם בעיניין מדיניות חברות הביטוח באשר לדרישה זו. הוא טען אמנם שקיים תהליך הדרגתי שבו חברות הביטוח אינן רואות באימובילייזר הגנה, אך בד בבד העיד כי אין מסמכים בכתב המעידים על כך. במקרה בו מופיעה בפוליסת ביטוח דרישה להגנה של אימובילייזר, ובדיעבד מתברר כי מערכת זו הושבתה ולא פעלה, קשה להעלות על הדעת שהלקוח האומלל ישכנע את חברת הביטוח שאין תוקף לדרישה שבפוליסה בלא מיסמך כתוב המעגן את הוויתור על דרישה זו. כך, טענת הנאשמים ששיטת השכפול לא פגעה בלקוחות אינה יכולה להיתקבל.

...

לאור כל זאת אני דוחה את הטענה וקובעת כי הנאשמים הציגו כלפי הלקוחות מצג כוזב, ועל סמך מצג זה קיבלו תשלום מהלקוחות.

אני סבורה כי קיימות אכן נסיבות מחמירות בביצוע העבירות, הנובעות מהתחכום שבהן ובעיקר ממעמדם של הנאשמים.

לאור כל האמור אני מרשיעה את הנאשמים בעבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, את נאשם 1 בחמש עבירות ואת נאשם 2 בארבע עבירות.

לאחר שקבל לידיו את התקליטור האמור, דרש המערער לקבל חזרה לידיו את כל הספרים שנתפסו פרט לחומר חקירה שכלול באותו דיסק.

לטענתו של ב"כ המערער, זכותו לקבל חזרה לידיו את כל התפוסים פרט לחומר החקירה, וזאת על בסיס הוראות מפורשות שבסעיפים 35, 37 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש] יחד עם סעיף 227(2) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] וסעיף 109 ו-111(ה), 111(ט) לחוק מס ערך מוסף תשל"ו – 1976.

...

לאחר ששמע בית משפט קמא את טיעוני הצדדים, דחה את בקשת המערער, כהאי לישנא: "לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ולאחר שב"כ המשיבה הצהירה כי מדובר בחומר חקירה וכי הסנגור יכול לעיין בהם ולהעתיקם, אני דוחה את הבקשה להחזיר את המקור לידי המבקש". מכאן הערר המונח על שולחנו של בית משפט זה. לטענת המערער, בית משפט קמא לא התמודד כלל עם טענת המערער כי אין לקבל את עמדת המאשימה כאילו שכל החומר שנתפס הינו אכן "חומר חקירה", וכי על כן אין עליה כל חובה להחזירו לידי המערער; וזאת, מאותן נימוקים שפירט בבית משפט קמא, היינו, כי כתב האישום אינו מבוסס על אלפי העמודים שנתפסו אלא על כאלף עמודים אשר המאשימה עצמה הגדירם כחומר חקירה בדרך של סריקתם על תקליטור אשר נמסר לידי המערער, וכמו כן, שניתן להסיק כי אין המדובר בחומר חקירה מכך שמלוא החומר המבוקש מאוכסן במשרדי מס הכנסה ולא במשרדי המאשימה, עובדה המוכיחה כי אין למאשימה כל עניין להשתמש באותם מסמכים בגיבוי לכתב האישום שהוגש.

עמדת המשיבה מקובלת עלי ודין הערר להדחות.

אומנם, צודק ב"כ המערער בטענתו כי בדרך כלל, אין לאפשר למאשימה לבצע "השלמת חקירה" לאחר הגשת כתב האישום, תוך הסתמכות על חומר שאינו כלול בחומר החקירה שהועמד מלכתחילה לעיונו של הנאשם.

אשר על כן, וכאמור לעיל, הערר נדחה בזה.