שכנים יפוצו עקב הפעלת בית כנסת ללא היתר בבית מגורים

התביעה שבפניי מקורה בסכסוך רב שנים בין התובעת לבין הנתבע, והתעוררה, לטענת התובעת, אגב החלטת הנתבע להפוך מבנה שבבעלותו והנמצא בסמוך לביתה, למבנה צבורי המשמש כבית תפילה וכבית עם. על כן בתביעה זו עותרת התובעת למתן צו מניעה קבוע האוסר על הנתבע לעשות שימוש בבניין כמתואר לעיל, וכן לחייבו בתשלום פיצוי כספי בסך של 40,000 ₪, כשהיא מבססת את תביעתה על עוולת הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ועל עוולת מיטרד ליחיד לפי סעיף 44(א) לפקודה.

בנוסף תארה התובעת את מיטרדי הרעש והצפיפות לרבות הפגיעה בפרטיות הנגרמים לה עקב הפעילות הנ"ל. וכך אמרה בעדותה: "אני לא נגד הדת, הדת היא בשביל הרחמים ולא בשבית להקשות. הדת זה בשביל הרחמים. האיזור צר מאוד. אני גרה לבד. זה פגע בפרטיות שלי. בשעה 4:00 בבוקר לפני צאת הבוקר הם מגיעים ומתפללים" (עמ' 16 ש' 24-22) עוד תארה התובעת בעדותה ארועי אבל שנערכים בבניין, ואת הפגיעה באיכות חייה ובהנאתה מקניינה, הנגרמות לה עקב כך. "כשנפטר מחמד עבד למאלק פחמאוי שמו את הרכבים אצלי, וחנו אצלי בחצר, 4-5 רכבים. לא יודעת למי זה שייך. כשרציתי לצאת לבנק או לקופת חולים לא יכולתי לסגור את השער. רציתי לקבל את החופש שלי בבית. זה מיטרד וזה לא יפה, ופוגע בחופש ובחירות שלי. אני גרה לבד בבית ורוצה לצאת, ולא יכולתי ללכת בתוך הגינה שלי" (עמ' 18 ש' 30-27) יוזכר כי בכניסה לביתה של התובעת קיימת רחבה גדולה עם שער, וכי בין ביתה לבין הבניין מפריד שביל צבורי המוביל לבניין.

ב"כ הנתבע ניסה לכרסם בזכותה של התובעת להגיש את התביעה דנן בטענה כי לדירה שבה היא מתגוררת אין היתר בנייה כדין, אולם התובעת העידה כי המדובר בבית הבנוי מזה 55 שנה ואשר הוענק לה על ידי אביה, ובנסיבות אלה, לא שוכנעתי כי קמה מניעות כלפיה מלהתנגד לשימוש הלא חוקי שנעשה על ידי הנתבע בבניין כמתואר לעיל, קל וחומר כאשר התובעת משתמשת בדירתה למטרת מגורים בלבד, היינו שימוש המותר על פי תכנית המתאר החלה במקום.

הפסיקה הכירה בהפרות של דיני התיכנון והבניה כמקימות בסיס לעוולה של הפרת חובה חקוקה, ובע"א 7727/01 מאיר קרנש ואח' נ' יאיר נחומי ואח' נאמרו הדברים הבאים: "הפרות של דיני התיכנון והבנייה, על דרך של בנייה בלא היתר או מכוח היתר שאינו חוקי או בנגוד לתכנית המיתאר, הוכרו בפסיקה ככאלו המהוות בסיס מתאים לעוולה של הפרת חובה חקוקה, במסגרת תביעתו של 'השכן' (משמע - הבעלים או המחזיק של מקרקעין שכנים) כנגד הבונה-המפר" ( ע"א 86/119 קני בתים בע"מ נ' הועדה המקומית לתיכנון ולבנייה, נתניה ואח', פ"ד מו (5) 727, 744 והאסמכתאות המופיעות שם).

בת"א 21159-09-12 עדינה אסלן נ' יהושע מימון (פורסם בנבו, 14.09.2016) נידונה בנייה ברכוש משותף בבית משותף, אשר נועדה להכשרת מחסן וסככה כמבנה ליעוד בית כנסת.

...

לאור האמור לעיל, ובהתקיים היסודות המנויים בסעיף 63(א) לפקודת הנזיקין, הנני קובעת כי הנתבע עוול כלפי התובעת בעוולה של הפרת חובה חקוקה, וכי עליו לפצותה בגין הנזק שנגרם לה עקב כך. בשים לב לאופי הפגיעה ולמשך השימוש המפר שנעשה בבניין על ידי הנתבע, הנני מעמידה את הפיצוי הנ"ל על סך של 20,000 ₪.

אשר על כן, הנני קובעת כי במקרה שבפנינו, הוכחו יסודותיה של עוולת מטרד ליחיד בכל הנוגע לשימוש בבניין כבית תפילה וכבית עם. המסקנה מכל האמור לעיל היא שהנני נעתרת לתביעה, ונותנת בזאת צו מניעה קבוע המורה לנתבע ו/או מי מטעמו להפסיק את השימוש בבניין הבנוי על מגרש 3 בחלקה 35 שבגוש 11506 והנמצא בדאליית אלכרמל, כבית תפילה ו/או בית עם ו/או כל שימוש אחר שאינו למטרת מגורים, זאת כל עוד לא שונה ייעוד הבניין באופן חוקי.

בנוסף הנני מחייבת את הנתבע לשלם לתובעת פיצוי בסך של 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל, וכן אגרת משפט בשערוך ליום התשלום בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

מדובר בעבירה בשטח 136 מ"ר של הפעלת בית כנסת בדירת מגורים בבית מגורים.

במסגרת ת"פ 2793/2008 בבית משפט זה הורשע הנאשם על פי הודאתו בבניה קלה ללא היתר בשטח של כ-6 מ"ר בשימוש חורג בדירת מגורים בשטח של 98 מ"ר לישיבה ולחדרי שינה עבור התלמידים בתקופה של כ-38 חודשים.

(4) הנזק שניגרם מבצוע העבירה - מדובר בשימוש חורג שיש בו כדי להוות הפרעה לסדר הצבורי ורווחת השכנים.

(5) מאמצי הנאשם לתיקון תוצאות העבירה ולפצוי על הנזק שניגרם בשלה - יש הליך תיכנוני להכשרת השמוש החורג תוך הריסת פריט א(1)(3) לכתב האישום.

...

סבורני כי אין מקום לכבול את שיקול דעתו של בית המשפט אשר ידון בעתיד בעניינו של הנאשם באמצעות הטלת התחייבות כאן, מה גם שאין קושי לבסס הטלת קנס כספי בסכומים ניכרים ביותר במקרה של אי ציות (על יסוד סעיף 246 לחוק וסעיף 61(ג)-(ד) לחוק העונשין).

התוצאה לאור כל האמור אני גוזר על הנאשמים את העונשים הבאים: כל אחד מהנאשמים ישלם קנס כספי בסך 10,000 ₪ ב-10 תשלומים חודשיים שווים רצופים החל ביום 15.1.2021 ובכל 15 לחודש שלאחר מכן.

במקרה שלפניי התשובה לשאלות אלו הנה ברורה, הפעילות לבית כנסת נעשית במקרקעין ללא היתר כדין והיא בהחלט גורמת אי נוחות לשכנים.

בסוגיית פסיקת פיצויים בגין עוגמת נפש, פסק בית המשפט כי שאלת גובה הפצוי המגיע לתובע עבור עוגמת נפש שנגרמה לו על ידי הנתבע, הנה עניין של הערכה, שכן נזק זה קשה במיוחד לכימות ויש לפסוק את שיעורו בהתאם לכללי ההיגיון וניסיון החיים (ראו ע"א 711/72 מאיר נ' הנהלת הסוכנות היהודית לא"י, פ"ד כח(1) 393, 404 (7.1.1974).

סיכום והוצאות לאור האמור והמנומק לעיל, אני פוסק: ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לקיים בבית הנתבעת 1 פעילות שאינה למגורים, ובפרט איסור לקיים פעילות לבית כנסת או למרכז קהילתי דתי; ניתן בזאת צו המורה להרוס את כלל הבניה שנבנתה ללא היתר בבית הנתבעת 1; הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעות 1-2 פיצוי בסך של 35,000 ₪ ולתובע 3 פיצוי בסך של 15,000 ₪.

...

סיכום והוצאות לאור האמור והמנומק לעיל, אני פוסק: ניתן בזאת צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעים לקיים בבית הנתבעת 1 פעילות שאינה למגורים, ובפרט איסור לקיים פעילות לבית כנסת או למרכז קהילתי דתי; ניתן בזאת צו המורה להרוס את כלל הבניה שנבנתה ללא היתר בבית הנתבעת 1; הנתבעים ישלמו, ביחד ולחוד, לתובעות 1-2 פיצוי בסך של 35,000 ₪ ולתובע 3 פיצוי בסך של 15,000 ₪.

לאור האמור לעיל, אני קובע כי הנתבעים יישאו, ביחד ולחוד, בשכר טרחת עורך דין התובעים בסך של 30,000 ₪ (כולל מע"מ) וכן הוצאות משפט (כגון: אגרות, צילומים, נסיעות וכו') בסך של 3,500 ₪.

לאחר שהבאתי בחשבון את הזמן הרב שהשימוש החורג מתבצע ללא היתר מצד אחד כך שאוי להפסיקו, ואת תקופת חגי תשרי וחשיבותם לקהילה מהצד השני, אני קובע כי הצווים האמורים לעיל יכנסו לתוקף החל ביום 29.9.2021.

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתביעות קטנות בפתח תקווה, כבוד השופטת אלדר, מיום 12.5.2022 בת"ק 67312-08-21 במסגרתו התקבלה באופן חלקי תביעת המשיב לחיוב המבקשת בפצוי בשל עיכוב ומעצר כמו גם חדירה לטלפון סלולרי.

משכך, היה מקום לבחון את שיקול הדעת אשר הופעל על ידי השוטרים, בזמן אמת, אף בהתייחס להחלטתם לייחס למשיב חשד נוסף זה. חשוב מכך – בהכרעתו של בית המשפט קמא בדבר התרשלות השוטרים, לא נעשתה הבחנה בין השלבים השונים בכל אחד משני האירועים, דהיינו בין השלב של קבלת ההחלטה כי חלוקת המכתב/פלאיירים בפתח בית הכנסת מהוה מחאה אסורה או הטרדה של היועץ המשפטי לממשלה, לבין השלבים הנוספים של האירועים, דהיינו - ההנחיה לעזוב את המקום, עמדתו של המשיב ביחס לכך, החלטת העיכוב, ולבסוף והמעצר.

כך עת מגיע שוטר לבית מגורים ומבקש מאלו המתגוררים במקום להנמיך את עוצמת הקול של המוסיקה המפריעה לשכנים וזאת אף אם יתברר בדיעבד כי הדציבלים הם בטווח המותר; וכך מקום בו מבקש שוטר מנהג שלא להציב את רכבו במקום מסוים בשל חשש למפגע להולכי הרגל, וזאת אף אם יתברר בדיעבד כי מותר היה להותיר את הרכב באותו מקום ללא חשש.

במסגרת רע"א 5277/08 עיזבון אליקשוילי נ' מדינת ישראל (28.7.2009), פסק כב' בית המשפט העליון, בין היתר, כדלהלן: "אכן, ייתכן ושימוש נרחב יותר בסמכויות המעצר יכול להביא לצימצום הפגיעה באנשים חפים מפשע, אך מתלווה אליו סכנה חריפה לא פחות לחירות הפרט ולצביונה של החברה הישראלית. על השמוש בסמכויות אלו להעשות על פי שיקול דעתה של המישטרה ושל השוטרים בזמן אמת, ועל פי נסיבותיו הפרטניות של כל ארוע וארוע, ואל לנו להקל בהתערבות בשקול דעת זה מתוך ראייה בדיעבד של תוצאות הפעלתו." (ס' 36 לפסה"ד) תוך מתן הדעת לכל אלו, אני מוצאת כי שגה בית המשפט קמא עת פסק כי ניתן היה לייחס למבקשת, במקרה דנן, חובה בפצוי המשיב בשל נזק שניגרם לו עקב היתנהלות מעוולת כלפיו, תוך כריכת כלל שלבי האירועים לכלל מקשה אחת, ומבלי שיינתן משקל לחלקו של המשיב באותם אירועים.

...

בכתב ההגנה טענה המשיבה כי דין התביעה להידחות עת לא ניתן להורות כי המבקשת פעלה בחוסר סבירות או בניגוד להוראות הדין.

לשיטת המבקשת, הוראות הדין כמו גם פסיקתו של כב' בית המשפט העליון, מכוונים כולם למסקנה על פיה דין תביעתו של המשיב לדחייה.

הנקודה היחידה אשר ביחס אליה מצאתי כי דין בקשת רשות הערעור להידחות, הינה זו אשר עניינה תפיסת מכשיר הטלפון הסלולארי של המשיב, והשבתו לידיו רק בעבור מספר ימים.

" סוף דבר, בקשת רשות הערעור מתקבלת ופסק דינו של בית המשפט קמא מבוטל וזאת בכל הנוגע לחיוב המבקשת בפיצוי המשיב בגין נזקיו בשני האירועים נשוא ההליך.

חלף שיעור הפיצוי שנפסק על ידי בית המשפט קמא, תשלם המבקשת למשיב את הסך של 3,000 ₪.

התובע נימנע מלהביא עדים שיתמכו בגירסה זו ביחס להקף הפעילות של בית הכנסת, וגם אם נכונה טענת התובע כי אין בנמצא עד שהיה מוכן לתמוך בגירסתו שכן כל השכנים שייכים לאותה קהילה, הרי שבימות החול יכול היה הוא לתעד את התפילות הנטענות במבנה, ומשלא הוגש על ידו כל תעוד קיים קושי לקבל את גירסתו זו. לפיכך, ועל יסוד כלל הראיות, ניתן לקבוע כי בית הכנסת פעל בשבתות, בהן התפללו בו בליל שבת ושלוש תפילות בשבת ולימוד בין התפילות, ולעיתים נערכו גם קידושים, וכן נערכו תפילות בחגים ובימי חול מסויימים (צומות ותעניות).

בעניינינו, בהתאם לקביעתי לעיל, בית הכנסת הוקם ללא היתר כדין, וכפועל יוצא יש לקבוע כי הנתבעים לא קיימו חובה המוטלת לפי חיקוק.

לאחר שנתתי דעתי לכלל נסיבות העניין, ובכלל זאת, להקף הפעילות בבית הכנסת כאמור לעיל (בליל שבת, לאורך השבת, בחגים ובתעניות); אי הנוחות שהוכחה; משך התקופה בה חפפה תקופת מגוריו של התובע את פעילות בית הכנסת (ובעניין זה תלקח בחשבון התקופה המינימאלית, כעולה מעדויות הנתבעים, שנה וחמישה חודשים); ובשים לב לאמות המידה שנקבעו בפסיקה לעניין פיצוי בגין נזק לא ממוני, יועמד סכום הפצוי על סך של 15,000 ש"ח. התביעה שכנגד בתביעה שכנגד טענו הנתבעים כי "מסיבה לא ברורה החליט הנתבע שכנגד [התובע] ביום 9.12.17 להתנפל על התובעים שכנגד [הנתבעים], להפליא בהם את מכותיו ולגרום להם חבלות בכל חלקי גופם" וכי כתוצאה מכך נגרמו להם חבלות, כאבים ועוגמת נפש, והוסיפו כי למיטב ידיעתם בעקבות תלונה שהגישו במישטרה התובע הורשע בעבירה של תקיפה.

...

לאחר ששמעתי את העדויות, סבורה אני כי הכף נוטה לדחיית התביעה שכנגד.

מטעמים אלו, איני סבורה שהנתבעים-התובעים שכנגד הרימו אתת הנטל להוכיח את תביעתם כנגד התובע, והתביעה שכנגד נדחית אפוא.

סיכומם של דברים מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, התביעה מתקבלת בחלקה, והנתבעים מחוייבים לפצות את התובע בסך של 15,000 ש"ח; והתביעה שכנגד נדחית.